הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות לאפוס היסטורי עוצמתי בנוסח "הזמיר", כזה שיפרק את הנפש ויחבר אותה מחדש. דמותה של האני שפרט, לוחמת המחתרת ההולנדית האגדית, הבטיחה עומק פסיכולוגי של אישה שבוחרת בקיצון.
תמצית העלילה:
הספר עוקב אחר הפיכתה של האני, סטודנטית למשפטים שקטה וביישנית באמסטרדם הכבושה, ל"בחורה עם השיער האדום" – אחת הלוחמות הנועזות והמבוקשות ביותר על ידי הגסטאפו.
ניתוח החוויה:
למרות הנושא המרתק, המפגש עם הטקסט התגלה כמאכזב. הכתיבה של באזי ג'קסון סובלת מ"יובש אקדמי" – ניכר שהיא היסטוריונית לפני שהיא מספרת סיפורים. במקום "ריסוק רגשי" ותהודה עמוקה בנשמה, קיבלתי דיווח ארכיוני עמוס בפרטים טכניים משמימים שאינם משרתים את הרגש.
הדמות הראשית נותרה שטוחה ומרוחקת, והפרוזה פשוט לא הצליחה לייצר את ה"דבק" הדרוש כדי להחזיק את העניין. כשמצאתי את עצמי מפליגה במחשבות זרות פעם אחר פעם, הבנתי שהספר הזה פשוט חסר דופק. הוא מרגיש כמו שטאנץ היסטורי מוכר, ללא הערך המוסף של כתיבה חושית שחודרת מתחת לעור.
שורה תחתונה:
עצרתי אחרי 100 עמודים. החיים קצרים מדי בשביל שיעורי היסטוריה במסווה של רומן. מי שמחפשת חיבור עמוק לדמויות ועוצמה רגשית – לא תמצא אותם כאן.















