הגעתי ל"כל צבעי העלטה" בעקבות הבאז, בציפייה לדרמה אנושית עמוקה. לצערי, המפגש עם הטקסט היה מאכזב מהרגע הראשון.
תמצית העלילה:
סיפורם של פאץ' וסיינט בעיירה קטנה במיזורי, סביב אירוע חטיפה מטלטל שאמור להדהד לאורך שנים של אובססיה וחיפוש.
הבעיה המרכזית כאן היא המאמץ הניכר של הסופר לכתוב "יפה". הכתיבה עמוסה במניירות סגנונויות ומשפטים קטועים שיוצרים תחושה של "קישוטיות יתר" במקום עומק אמיתי. במקום שהסיפור יזרום וייגע בלב, מצאתי את עצמי נאבקת בטקסט שלא מצליח לייצר תהודה רגשית או דמויות עם נשמה.
התחושה היא של תפאורה מקרטון שמנסה להיראות כמו דרמה אפית. כשיצירה מרגישה מניפולטיבית ושטחית במסווה של איכות, האינטליגנציה של הקורא נפגעת.
שורה תחתונה:
אחרי 70 עמודים של כתיבה תקועה ומאמץ יתר, החלטתי שחבל על הזמן. ספר שמתחפש לעמוק אבל נותר חלול.











