עוד ספר מתח .
עוד סיפור על תעלומה שמסופרת דרך מספר צירי זמן.
הפעם סיפור חטיפתן של שתי נערות בתיכון תוך הפרש זמן קצר אבל אחת חוזרת והשניה לא.
הסיפור מגולל את סיפורה של האחות הגדולה של הנערה שלא חזרה... רופאה פתולוגית אשר שנה לאחר העלמות אחותה מקבלת לחדר הגופות לניתוח גופה של בחור שמתברר כי הכיר טוב את אחותה.
ככה היא בעצם מתחילה לחקור את מעורבותו בתעלומה ולאט לאט חושפת עוד ועוד פרטים.
מה עצם הבעיה?
סוף הספר נעשה בצורה רשלנית. נכון יש פתרון לכאורה לתעלומה (שגם אגב לא משהו..) אבל זה נראה שהוא מסופר בצורה מאוד חפוזה וחסרת עומק.
אחרי שכל הספר כמעט נכנס לכל כך הרבה פרטים (בעיקר על חלקי גופות וניתוחים) הייתי מצפה שגם את הסוף הוא יכבד באותו אופן.
זה מרגיש כאילו הסופר החליט מהר מהר לסגור הכל ב 30 עמודים אחרונים בלי להתעכב על כלום. פרקים קצרים.. מהר מהר הנה מה שקרה וזהו.
ככה לא סוגרים ספר. ככה לא נפרדים מדמויות שהשקעת כל כך הרבה זמן בלעצב אותן.
לאורך כל הקריאה הרגשתי שהספר אפילו מעט מכביד בפרטים... נכנס לפינות מיותרות של עודף אינפורמציה ודווקא בסופו (שיש שיגידו שזה החלק הכי חשוב בכל ספר מתח) הוא יצא מרושל ולא מקצועי.
חבל כי עד הסוף הזה יחסית הספר היה מאוד מותח... נהנתי לחזור אליו כל יום והוא סיפר סיפור מסקרן.

#
80% של הספר הוא מותחן כתוב יפה ואמין מאד. הוא פורס באופן מדוייק את עולם הפתולוגים והרפואה המשפטית. ניכר שהתחקיר שביצע דונלי היה מוקפד מאד ויצר לקורא ערך מוסף והנאה בקריאה. 20% האחרונים של הספר בועטים בדלי ושופכים את החלב עם התינוק (ואת הנאת הקורא(ת) יחד איתם...)

הסיפור, עוסק כמובן בחטופות. בארצות הברית, יחד עם רציחות סידרתיות מרובות ומסיבות הרג של "בלתי מעורבים" על ידי מופרעים שנשק מקנה להם זכויות להרוג את כל מי שמסביבם ולמות, או להיתפס, עם חיוך של סיפוק על שפתיהם ושפע דם חפים על ידיהם, יש גם די הרבה חטיפות של אנשים. החטופים נועדו לספק יצרים של החוטף, ועל הדרך הם מייצרים מלאי מכובד של סיפורים לסופרי המותחנים.

שתי נערות נעלמו באותו ערב ממסיבת קיץ של צעירים שחגגו את סיום התיכון. האחת נמלטה אחרי שבועיים, חבולה גופנית מהריצה המבוהלת, מסוממת אך חיה ושלמה. את השנייה איש לא ראה מאז נעלמה. הסיפור מתאר את 14 החודשים שעברו מאז החטיפה על הנערה שברחה ועל הקרובים לה, נע בזמנים מזמן החטיפה ועד הווה הספר ומתאר, כאמור, באופן אמין את החיים של מי שחווה טראומה קשה ונדון לארגון אישיותו סביב האירוע המכונן, את רגשות האשם, הכעס, חוסר האונים, שהם מנת חלקו עד סוף חייו בלי כל אפשרות של הקרבן לשנות את הנושא סביבו סובבים חייו.

סוף הספר אינו הולם את האיכויות שמצאתי ברובו. לא מדובר דווקא במציאת הפושע – שהוא מפתיע בהתאם לחוקי הז'אנר. אלא בסוף הסיפור שהוא מרושל, מבולבל, חפוז, כתוב בפרקים קצרים ומנסה לאחות את כל הקצוות שאיחויין בלתי אפשרי. כך שאם זה היה אפשרי – הכי נכון היה לקרוא את הספר עד עמוד 367 (מתוך 384) עד אז יודעים כבר את זהותו של הפושע אבל נמנעים מהסוף הבהול שדונלי כתב לספרו, שעד אז היה מוצלח ומותח. לצערי, הסוף הזה "עלה" לדונלי בכוכב שלם. אולי זה לא הוגן לשפוט ספר לחומרה על בסיס העמודים הספורים בסופו אבל מה לעשות, מותחן לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של "נמאס לי אז נסגור אותו כבר".

0

ספר מתח נהדר, החוזר אחורה בזמן אל לפני החטיפה, בזמן החטיפה ובזמן ההווה
שומר על מתח, וטוויסט מפתיע בסוף

מומלץ ביותר

לפני יותר משנה נעלמו במסיבת חוף שתי נערות, ניקול קאטי ומייגן מקדולנד. מייגן הצליחה לברוח לאחר שבועיים אבל ניקול מעולם לא שבה. כעבור שנה להעלמות הספר שכתבה מייגן הופך לרב מכר וסיפורה נחשב כסיפור הצלחה מעורר השראה. מייגן לא מרגישה מעוררת השראה או שניצחה במשהו. היא רק רוצה שיעזבו אותה בשקט אבל כל מה שהיא עושה רק גורר עוד תגובות ועוד אנשים שרוצים את קרבתה.

ד”ר ליוויה קאטי מתמחה ברפואה משפטית. כנשאלה מדוע היא מעוניינת להצטרף דווקא להתמחות זו, היא מספרת את הסיפור על אחותה. ניקול קאטי נעדרת כבר יותר משנה וליוויה בטוחה שלא רחוק היום בו הם יקבלו טלפון שמצאו את גופתה והיא קווה שמי שיטפל בה ידע לתת להם תשובות. היא רוצה להיות מישהי כזו, מישהי שאכפת לה לא רק מהגופה אלא גם מהאדם שאותה גופה הייתה.

גופה מגיעה לחדר המתים ולידיה של ליוויה. לכאורה מדובר במקרה של צעיר שהתאבד בקפיצה מהגשר וטבע. אבל לאט לאט ליוויה מגלה שזה ממש לא המקרה. זיהוי הגופה מביא לגילוי פרטים אפלים מעברה של אחותה הנעדרת. ליוויה מתחילה לחקור ולנסות להבין מה קרה לאחותה בשבועות שלני העלמותה ומגלה שהיא כלל לא הכירה את הנערה שאחותה הפכה להיות.

במקביל מייגן יודעת שהספר שנכתב בשמה הוא שקר אחד גדול. היא מנסה להיזכר בעזרת הפסיכיאטר שלה בעוד פרטים מאותם שבועיים, ויודעת שהתשובה נמצאת אי שם במוחה. הבזקי הזיכרון שהיא חווה במהלך הטיפול מרמזים על מה שקרה לה אך היא אינה מצליחה להגיע לנקודה שהיא יודעת שקיימת, ואינה מצליחה לגלות מי חטף אותה.

שני הנשים הצעירות, ליוויה ומייגן מתחילות לשתף פעולה במטרה להבין מה קרה לניקול באותו לילה ומדוע מייגן הצליחה לברוח וניקול עדיין לא חזרה. במקביל נערות נוספות ממשיכות להעלם וההשערה שיש קשר בין כל המקרים הולכת וגוברת.

במהלך הספר נשזרים כל מיני רמזים לזהות החוטף אבל אני מודה שממש לא ציפיתי למה שמתגלה בסוף הספר.

ספר מתח מצויין ומפתיע מאד

חטופה / צ'רלי דונליו
וואו איזה ספר מתח מעולה! סיפור על שתי נערות שנחטפות, כאשר אחת חוזרת והשנייה נעלמת.
ממליצה בחום!
ניקול ומייגן מסיימות את התיכון ומוזמנות למסיבת חוף. כשהמסיבה בעיצומה, הן נעלמות. לאחר תקופה, מייגן מצליחה להערים על החוטף ולברוח ממקום המחבוא והיא חוזרת לחיק משפחתה. מייגן הופכת לגיבורה וכולם מעריצים אותה. היא כותבת ספר על החטיפה והבריחה, הספר הופך לרב מכר והיא נהיית מפורסמת.
לעומתה, ניקול עדיין נעדרת. המשטרה לא מצליחה לעלות על עקבותיה. אחותה של ניקול, ליוויה, היא מתמחה ברפואה משפטית. ליוויה מרגישה ייסורי מצפון מכיוון שהיא לא ענתה לשיחה מניקול ביום ההיעלמות. היא מצפה שאולי יום אחד גופתה של ניקול תגיע אליה לניתוח ואז היא תוכל לדעת מה עלה בגורלה.
יום אחד מגיעה גופה של גבר צעיר למקום עבודתה של לוויה לצורך ניתוח והיא מגלה שאותו צעיר היה בקשר עם ניקול אחותה. ניקול מתחילה לחקור וביחד עם עזרתה של מייגן הן מפענחות את תעלומת היעלמותה של ניקול.
בהמשך מתגלות עוד גופות ועוד היעלמויות וליוויה מעריכה כי יש קשר ביניהם למקרה היעלמותה של אחותה.
האם יש קשר בין המיקרים? מי חטף את ניקול ומייגן? למה רק מייגן הצליחה לברוח? ומיהו החוטף?
מייגן נעזרת בהיפנוזה ולאט לאט נזכרת במה שקרה לה והגילוי מזעזע.
קריאה מהנה!

תמיד כדאי לנסות דברים חדשים! אני עומדת לכתוב כאן לא סתם ביקורת, אלא שכתוב במילים שלי של אחד הקטעים האהובים עליי. (זה בכלל לא כתוב כך בספר וזה לא מכיל ספויילרים. האמינו לי) אזז.. תופים תופים תופים:

חריקות הנדנדה שאני עליה רעמו על רקע הדממה המוחלטת שבגן השעשועים הנטוש. האור היחידי במקום הוא האור הבוקע מהירח הנעוץ גבוה בשמיים הקודרים. הרעש היחידי הוא צרצור הצרצרים המתחבאים בשיחים שסביבי.
איני יודעת מה הלילה צופן בחובו אבל העובדה שעומד להיות מלהיב או מטורף כבר ידועה לי. אולי תופתעו מכך שלא היה גרם של פחד בלבי אבל זו האמת. אני נערה המכורה לריגושים ויש היגדירו זאת כנערה טיפשה.
אולי תתהו למה לא חשדתי בדבר כאשר האלמוני הגיח לפתע מהחשכה ושאל בגבות עבותות, מורמות בקשת מעל עיניים כהות ונאות, אם ראיתי את כלבו אשר אבד לו. עניתי בקול המפתה ביותר שיכלתי להפיק שלא ראיתי אף כלב בסביבה אבל שאשמח לעזור לו לחפש.
באותו רגע הבזיק חיוכו העקמומי ומתוכו המשפט שהבהיר לי הכל "את, לבדך, בשעה הזאת, עם החצאית הקצרה הזאת, הם עזרה מספיקה בהחלט בשבילי"
ואז המהירות של השתלשלות העניינים, המכה של פניי בבטון המדרכה הקשה, טעם הדם בפי, המשקל העצום של גבר המרתק אותי לקרקע והבנדנה המחוספסת שנכרכה בחוזקה סביב עיניי, גרמו ללבי להחסיר כמה פעימות.

אם הגעתם עד כאן, כדאי לכם לקרוא ;)

אחד מספרי המתח הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון

ספר מעולה
השאיר אותי המומה