קריאת חובה לכל מי שאוהב שירה. ואפילו למי שלא, אולי זה "סם מעבר" טוב שיגרום לכם להתחבר יותר לשירה.
האנתולוגיה היוונית היא אוסף של למעלה מ4,000 אפיגרמים (שירים קצרים, לרוב פחות מ6 שורות) ביוונית שנכתבו על ידי מאות יוצרים שונים במשך בערך אלף שנים.
בתור אסופה מפלצתית שכזו כמובן שיש הרבה גיוון, ושבתאי מביא כאן ליקוטי אפיגרמות על נושאים שונים: אהבה וארוטיקה, אפיגרמים שנכתבו לכבוד הקדשת חפצים לאלים, אפיגרמים שנכתבו על קברים, אפיגרמים של ייעוץ, שירי משתה וסאטירה, חידות ועוד ועוד..
החלק האהוב עליי הוא כנראה האפיגרמים של אהבה וארוטיקה, שמכילים בתוכם מגוון כל כך רחב של רגשות וגישות שזה מסחרר.. יש ביניהם שירים קטנוניים על נשים שלא נענו לחיזורים, שירי אהבה מתרפקים, ושירים שחוגגים ארוטיקה טהורה.
אני מניח שהמכנה המשותף לכל האפיגרמות באשר הן הוא מה ששבתאי קורא לו במבוא "בלתי אמצעיות". השירה הזו פשוט מרגישה אמיתית, חיה, קלילה, אותנטית ומצחיקה! צחקתי בקול עשרות פעמים במהלך הקריאה. אין כאן את ההדר המלאכותי ההומרי או קנאות למבנה שירתי מתודי. זו שירה שבימינו הייתה יכולה להיות פוסט שנון בפייסבוק או טוויטר, ואני מתכוון לזה כמחמאה.
בדיוק בגלל זה לדעתי זו שירה שכל אחד ימצא בה משהו. גם בגלל המגוון הבלתי נתפס בנושאים, וגם בגלל הנגישות שלה.
עוד דבר שאהבתי בשירה הזו היא העיסוק שלה ב"חיים עצמם". שוב, בניגוד למשוררים יוונים ענקיים כמו הומרוס או הסיודוס, אנחנו לא עוסקים כאן במלחמות אלים וגיבורים, אלא בבחורה מהדלת ליד, באיכר מהפרבר, בילדה שמתה לה חיית המחמד.. אני כל כך אוהב את זה כשאני קורא יצירה עתיקה שמציגה את צד ה"חיים עצמם" של הימים ההם, ואתה קורא וקולט שטבע האדם והעולם הרגשי נשארו באותה התבנית פחות או יותר.
התרגום של שבתאי גם כן נהדר כרגיל. האדם יצר מפעל חיים מונומנטלי בתרגומיו מהשירה היוונית לעברית ואפילו לקראת העשור העשירי לחייו הוא ממשיך ומתרגם עוד ועוד יצירות (הספר הזה יצא ב2024) אחרי שהוא סיים לתרגם את כל הטרגדיות היווניות ששרדו. הלוואי עליי להיות פעיל כמוהו כשאהיה בגילו.
ראוי לציון במיוחד משורר אחד שמכונס באוסף הזה, והוא פאלאדס. זה משורר פוליתאיסטי מאלכסנדריה שכתב בתקופה הרת הגורל של התנצרות האימפריה הרומית וחורבן הפוליתאיזם ההלני. שבתאי מביא באסופה הזו יותר שירים פרי עטו משל כל משורר אחר, וקל להבין למה - הם השירים הכי נוגעים ללב ומעוררי מחשבה כאן.
הנה כמה פרי עטו:
"כשאני מסתכל בדברים בשיקול ובדעת,
בשינויים לא צפויים שבחיינו חלים,
ובזרמו המטעה של הגורל הפוחז,
איך הוא הופך עניים לעשירים,
ושולל מאלה שיש בידם את רכושם,
אז, ביני לבין עצמי, תוהה ונבוך,
אני שונא את הכל עקב אותה חשיכה.
באיזו דרך אוכל להתמצא בגורל
שממקום נעלם מתגלה בחיינו,
ובאפיו מתנהג כמו זונה?"
"האם לא כבר מתנו, וחיינו הם רק אשליה,
אנו היוונים שנפלנו לאסונות,
ומדמיינים שחלום הוא חיים?
או שאנו חיים, והחיים הם שמתו?"
[על פסל של הרקלס]
"מול איזה צומת תמהה ראיתי את פסל בן זאוס.
הוא, ששיוועו לו תמיד, כעת מושלך לאשפה.
ובכעס אמרתי: 'ילוד לילה פלאי, המושיע מרוע,
איש לא הכריע אותך, וככה הופקרת היום!'
אך לעת לילה האל נעמד מחייך ואמר לי:
'למדתי ואף כאל להיות עבד לזמן.'"
"כל החיים הם במה ומשחק. ובכן, לשחק למד,
שים בצד כל רצינות, או שעמוד בכאב."
"נפח אחד הפך למחבת פסל של ארוס,
ואין זה ללא היגיון, הרי לוהטת גם היא."
אני ממש הייתי שמח לתרגום של כל היצירות ששרדו של פאלאדס.
אגב, יש לי בעיה מסוימת עם המבנה של הספר - אני לא אוהב לקטים נבחרים רנדומלית.
הייתי שמח בהרבה אם שבתאי היה מתרגם חלק מסוים מתוך האוסף הענק של האפיגרמות (הן מחולקות פנימית למספר "ספרים", כל "ספר" כזה מכיל בתוכו נושא ספציפי) למשל רק את אפיגרמי הארוטיקה כולם, או רק את כל אפיגרמי הקבורה. אולי אפילו רק את כל יצירותיהם של משוררים מסוימים.
אני מעדיף לקבל תמונות מלאות כאלו מאשר רסיסים מתוך אוסף ענק, אבל אתם יודעים, אני שמח שקיבלתי את מה שקיבלתי..
משהו לסיום שידגים עד כמה נהניתי מהספר הזה:
כשאני קורא ספרים אני רושם לעצמי איפה היו קטעים שאהבתי, ולאחר הקריאה אני מעתיק לעצמי אותם לקובץ וורד במחשב. ובכן, בספר הזה אני כתבתי לי את הקטעים האלו, ודי מהר לאחר סיום הקריאה הבנתי שהיה קטע שאהבתי מספיק כדי לרצות לרשום אותו כמעט בכל עמוד.. אז פשוט ישבתי על המחשב ועברתי עמוד - עמוד על הספר שוב, מעתיק לי את הקטעים המשובחים ביותר. זה לקח לי כמה ימים במספר ישיבות מרוב שהיו קטעים כאלה..
להוצאה שלום: קניתי את הספר במחיר מלא עוד כשהוא יצא, וקובץ הוורד הזה יושב לו בנחת על המחשב שלי בלבד. זו יצירה מאוד ראויה לתמוך בה כלכלית.
להלן מדגם קטן של השופרא דשופרא של האוסף הזה:
- נשיקת אורופה מתוקה ואף אם מגיעה רק
אל השפה, ואף אם רק נוגעת בפה.
אלא שאין היא נוגעת בלבד, אלא נצמדת
לפה ואת נפשך שואבת עד קצה הבהונות.
- נפשי מזהירה: "הימלט מאהבת הליודורה",
מהעבר היא למדה על הדמעות, הקנאות.
היא מצווה, אך אין כוח לנוס. הלא הנוכלת
אף היא מזהירה, מזהירה, ומנשקת אותי.
- "את דיוקלאה ראה, היא רזונת, מעין אפרודיטה
דלת בשר, אך ברוכה בהליכות מתוקות."
"אם כך הרבה לא יפריד בינינו, די שאצנח על
חזה הכחוש ואשכב הכי קרוב לנפשה."
- "את אורופה האטית בדרכמה תשיג, ובלי פחד
מאף אחד, וללא שום התנגדות מצידה,
והיא מספקת סדינים נקיים למופת, ובקור - אש,
כך שהיה מיותר, זאוס, ללבוש צורת שור."
- "בהיגיון את כרסי נטולת הבושה הענשתי,
למתינות מסגל את המעי המציק.
אם אכן מקומה של ביטני הוא מתחת לשכל,
איך לא אוכל לאלף את הנמוך משניהם?"
- "על החיים, הרקליטוס, יותר מאשר בחייך,
בכה, כי עכשיו החיים אומללים אף יותר.
צחק, דמוקריטוס, על החיים ויותר אף מקודם,
הן החיים בהווה מגוחכים בהרבה.
ואילו אני, שמביט בשניכם, תוהה באיזה אופן
גם אתייפח איתך, וגם איתך אצטחק."
- "מצבתך, תאודורוס, אינה באמת על הקבר,
היא באלפי הדפים שבספרייך כתובים.
כך מחדש לחיים מתהום נשייה העלית
את עמלם האבוד של פייטנים נבונים."
- "מת תאודורוס, ומעתה פייטנים מימי קדם
בהמונים נפטרו ונעלמו לעולם.
כל אלה נשמו כשנשם וככה כבו מהרגע
שבו כבה, וכולם בקבר אחד חבויים."
- "השתיינית מרוניס, זו שכל כד מייבשת,
נחה כאן הישישה, וכמצבה על קברה,
לראווה לעיני כל רואה, עומד ספל אטי.
גם בקברה היא אינה עקב בניה בוכה
או בעלה, שעזבה כחסרי כל מרוב עוני,
אלא מטעם אחד, על שהספל הוא ריק."
- "בכל הימים בחייו הטוחן השתמש בי, האבן
שסובבה בשאון כדי לטחון בה דגן,
זו שפחתה של דמטר המשפיעה יבוליה,
ובמותו הוא הציב אותי על הקבר הזה,
אות למלאכתו, וכך את כבדי הוא תמיד חש:
בעמלו - כל עוד חי, וכשמת - על עצמותיו."
- "הלך, אם כי דלה למראה וצמודה אל הקרקע
אבן זו שהונחה כמצבה על קברי,
אנא, כבד את פיליניס. היא שבמשך שנתיים
את צרצרה המזמר, זה שקיפץ על קוצים
ושצבעו כקני קש, גם חיבבה, גם הוכיחה
לו מסירות, נהנית מצפצופו הרונן.
ואף כמת היא אותי לא זנחה, אלא הקימה
קבר קטן זה כיד לסלסולי זמירותיי."
- "לבחורים אין חיים עמוסים במידה זו של סבל
כפי שעלינו מוטל, על הנשים רפות הלב.
יש להם את בני גילם ויכולים לספר ללא פחד
על הדאגות והכאב המכבידים בנפשם;
הם רגילים במשחק למצוא עידוד, וללכת
ברחובות ולבהות בציור זה או אחר.
לנו אסור ואף לראות אור, אלא בבתינו
החשוכים חבויות ואכולות לבטים."
- "שדיה בכפותיי, צמודים פיותינו, ובשצף
אני טורף בלי רחם את צווארה הצחור.
אך לא כבשתיה לגמרי, אלא עדיין טורח
להתעסק עם בתולה שמסרבת לשכב.
חצי ממנה של קיפריס, וחצי מסור לאתנה,
בעוד שאני בין שתיהן ככה מוציא נשמתי."
- "דבורה יונקת פרחים, למה אל עור הליודורה
סרת וישבת בעזבך את ניצני האביב?
כלום לרמז שיש בה ממתק וגם מעוקץ
האהבה המכאיב וממרר את הלב?
כן, כך אמרת, כנראה, אך הסתלקי, הפני עורף,
יצור חשקני. זו בשורה שידועה לי מזמן."
- "אם משאירים בתוך כלי מעט יין מתוק עוד,
משארית זו תמיד חומץ נוצר עם הזמן.
כך הזקן שמיצה את כל החיים, והגיע
אל קרקעית הזיקנה, אופי חמוץ מסגל."
- "אורן חסון על הרכס צמחתי, ועקרני
משורשיי בקרקע רוח גשום מדרום.
ואז נעשיתי ספינה, שאלחם שוב ברוח.
הו, אנשים להוטים, כלום לא מרתיע אותם."














