עם מלחמת לבנון ה-מי-עדיין-סופר הבאה עלינו לטובה, נראה היה לי מעניין לקרוא את ספר השירה האנטי מלחמתית הזו ממלחמת לבנון הראשונה, בעיקר בקטע של פרספקטיבה והבנה יותר עמוקה של השמאל הישראלי והחברה הישראלית.
מלחמת לבנון הראשונה היא אירוע מרתק ממספר סיבות:
1. זו המלחמה הראשונה שנעשתה תחת ממשלת ימין, לאחר המהפך.
2. זו המלחמה הראשונה בה היו הפגנות המוניות בישראל כנגד עצם המלחמה.
3. זו המלחמה השנייה (אחרי מלחמת סיני) שאליה ישראל יצאה באופן יזום ומתוכנן מראש, לא כ"מלחמת אין ברירה" להישרדות בטווח המיידי, אלא מלחמה למימוש חזון גיאופוליטי רחב.
4. זו המלחמה הראשונה בה ישראל נלחמה בטרוריסטים ולא בצבא מדינתי.
5. זו המלחמה הראשונה בה ישראל הואשמה בפשעי מלחמה וברצח מה שנקרא בימינו "בלתי מעורבים".
6. זו הייתה המלחמה הגדולה האחרונה של מדינת ישראל עד מלחמת ה7.10, ובמובנים רבים היא עדיין נשארה מלחמה יותר גדולה מבחינת הסד"כ שהופעל לפלישה קרקעית, השטח שנתפס וכו'.
מתוך הסיבות האלו המלחמה הזו נראית לי אירוע שמעניין לראות איך התייחסו אליו בזמן אמת. אני צריך לקרוא עוד הרבה על מלחמת לבנון, אבל נראה לי שהספרון הקצר הזה (137 עמ' בפורמט די קטן) הוא התחלה יחסית טובה לסיפוק הסקרנות שלי על הזווית הציבורית.
אז נתחיל, אני מניח, בזוויות הרעיוניות איתן תוקפים כאן את מלחמת לבנון.
הזווית שהכי בלטה לי היא זווית ה"פוסט אמת" וה"פוסט צדק".
הרבה שירים כאן עושים הקבלות בין היסטוריית הרדיפות שסבלו מהן היהודים, ובין הסבל היהודי לדורותיו, לבין ההיסטוריה היותר אקטואלית של הפולשתינים ומה שנתפס בעיני המשוררים כסימטריה.
השיר "יזכור", מאת צבי עצמון הוא מיצג של הסנטימנט הזה, ואביא כמה קטעים ממנו:
"בארץ ישראל קם העם היהודי
שהוגלה מארצו בכוח הזרוע והיה למשסה
ונרדף ועונה ונמכר לעבדות, וגורש [..]
אז הובל ונחנק והורעב והורעל ונשרף ונשחט ונתלה ונודה
ונקרע ונקבר חיים ורוטש ורוסק
ונקמת כל ילד קטן לו תזעק,
ופתאום
קם בבוקר, רואה
קם בבוקר, רואה
ילדים שנורו כשהשמש זרחה,
ודם אמיתי, השבוע, זו אינה עלילה,
ילדים ערבים, בלי חצי נחמה.
בארץ ישראל קם העם היהודי
על ההיסטוריה שלו שנות אלפיים
וכל עוד בלבב פנימה נפש: אני נאשם!"
מה אנחנו רואים כאן בעצם? היהודים סבלו, ועכשיו הערבים סובלים, אז היהודים הם הרעים עכשיו והערבים הם בתפקיד היהודים הקורבנות.
הבעיה בניתוח אינפנטילי כזה של המציאות זו ההתעלמות מהקשר. האם יהודי פולין ב1939 יצרו מדינת טרור על גבול גרמניה וטבחו בילדי בית ספר גרמנים? האם הם התחבאו בכפרים, מאחורי אוכלוסיה אזרחית תומכת, כאשר הם הוציאו מתקפות על אזרחים גרמנים?
בספר הזה חוזרת ונשנית ההתעלמות מהנסיבות של אירועים, יחס רק לסבל שהתרחש ולא לתמונה המורכבת.
בעוד שיר בספר דליה רביקוביץ' מתארת את גירוש אש"ף מביירות ומסיימת ב:
"לא יקבלו אתכם בשום מקום
אתם בני אדם מגורשים.
אתם אנשים לא נחשבים
אתם אנשים לא דרושים.
אתם קומץ כינים
עוקצות ומגרדות
עד לשיגעון."
עכשיו, דליה יקירתי, למה אש"ף גורש מביירות? בואו כולנו נחשוב יחד..
אבל האספקט הכי מבחיל בספר הזה הוא הסימטריה שמבוצעת מספר פעמים בין מחבלי אש"ף לבין חיילי צה"ל. כי הרי אם אין אמת, אין צד שצודק, והכל על מישור מוסרי זהה ומה שמשנה זה רק המעשים, אז זה יורה כדי להרוג וזה יורה כדי להרוג, מה ההבדל?
בשיר של רמי דיצני "ילדי האר פי ג'י", מתוארת היתקלות בין חייל לבין ילד, מחבל אש"ף, שמפוצץ נגמ"ש ואז החייל הורג אותו.
אחרי שהוא מקבל טיפול רפואי מהפגיעה החייל רוצה לחזור למקום האירוע והוא רואה שם את הגופה של הילד, בתיאור די גרפי. וכך השיר מסתיים:
"אבל מתחת לקו המצח הפנים החומים היו נקיים, כמעט
מתוקים וחיים
והשפתיים הקטנות משורבבות
כאילו עוד בא אליי בטענות!
בגיל של התלמידים שלי
בגיל של אחייני הקטן גיל. וגם די דומה לו, אולי,
כבר לא שנאתי אותו יותר
אבל הכאב ביד לא הרשה לי להרגיש משהו טוב יותר.
אני כבר יודע שיותר לא יעזוב את החיים שלי.
כמו בן דודי גיל מאז אותו הלילה בסוללה בסיני
- אתה כמו ילד אתה.
ילד אחד ירדוף אותי בכל פעם שאשפיל את מבטי ויפגע
בכף היד."
זה מזעזע בעיניי. האם זו ההתחלה של האתוס המתועב של "יורים ובוכים" בישראל, של גלוריפיקציה פטישיסטית של האויב?
חוץ מזה, יש כאן מספר שירים שלועגים לציות צבאי ולמסגרת הזו, מציירים חיילים כאנשים שהאנושיות והאינדיבידואליות שלהם נאבדת לטובת איזו תבנית.
אביא כאן את "שיר התמסרות" של ישראל המאירי להבהרת הסנטימנט:
"אם תרצה, אתפשט;
אם תרצה, ארקוד
למענך. אשיל צעיף. שבעה. אפילו מאה.
אם תרצה, אשכב ואתגלגל.
אני שלך.
אם תצווה, אשכח את אישתי, את ילדיי.
אשכח מה אני חושב. מה אני רוצה.
כבר אינני זוכר.
עשן שחור ולהבה. אפר נושר.
ובכי עולה משם. דק. חולה.
של ילד אולי.
אינני יודע. אני שכחתי את ילדיי.
מסך העשן מורד. ועל מצע הלהבה
אתה גוהר עליי. אינני נע.
אני חייל שלך.
אתה שר הצבא."
עוד דוגמה היא "בלדה על החייל הטיפש" מאת יצחק לאור, שקראתי ביחד עם זוגתי והיא התעצבנה מהשיר הזה אפילו יותר ממני.
השיר מתאר צעיר שמשתוקק להתגייס למלחמה ולמות בקרב, וכמובן לועג לו, וגם כאן עושה את זה בצירוף שיח מיני שנועד להציג את החייל כאדם רדוד ומעין זומבי חברתי.
עכשיו, האם אני צריך להגיד עד כמה הדימויים המביכים האלו רחוקים מחיילי צה"ל? האם ייתכן שהחיילים שחירפו את נפשם לא עשו זאת כי הם שכחו את משפחתם, אלא כי הם הבינו שהם חייבים להילחם למען קיום משפחתם? האם ייתכן שהנער השתוקק להתגייס ולצאת למלחמה לא כי הוא שאהיד יהודי עם פנטזיות מיניות, אלא כי הוא מרגיש שהעם שלו תחת איום והוא רוצה להגן על כל הציביליזציה הזו שהוא גדל בה ושהוא אוהב?
לא, כמובן שלא. מלחמה זה רע, להיות חלק מקולקטיב זה רע עוד יותר, ולכן כל מה שכתבתי לעיל זו סתם שטיפת מוח שמכסה על יצרים בהמיים שמשותפים לכולם.
יש כאן כמובן גם את הקלאסיקה האלמותית של אנשי רוח מטעם עצמם שלא מפסיקים לדבר, מתבכיינים שסותמים להם את הפה, בדמות שירו של יהונתן גפן, "אמא כבר מותר לדבר?"
ואני שואל את הקהל הקדוש - מתי, לכל אורך זיכרונכם, היהונתנים גפן של העולם עצרו את פיהם חמש דקות מלדבר?
דווקא מי שהפתיע אותי כאן לטובה זה הסופר שיש לי איתו יחסי אהבה - שנאה עוד מנעוריי, עמוס עוז.
קודם כל, כי לא ידעתי שהוא כתב שירה בכלל, ושנית, כי שירו "מגש הכסף 1982" הוא מחאה כנגד התבטאות שיוחסו לבגין ולשונה "אנחנו נתנו לארה"ב כמתנה לבנון נקייה וחופשית ופרו מערבית ולעומת זאת רוצה ארה"ב לקחת מאיתנו את יהודה שומרון ורצועת עזה."
ובכן, בימינו בהם ההחלטות שלנו כפופות לאמריקאים מעבר לכל תקדים היסטורי, זה שיר די רלוונטי.
וכך כשאני חושב על ה"בורד אוף פיס" ברצועת עזה, השורות הבאות מדויקות היום כמו ב82:
".. והארץ תשקוט. ולעין נדהמת
התגלו הדברים הבאים בדפוס, בעיתון:
ישראל נהרגת, הורגת, לוחמת,
כדי לתת
לאמריקה
את לבנון.
יש לברז'נייב קובנים, פדרו, חואן,
הלוחמים בשבילו במוזמביק עד הקץ.
למה מתו יואב, וגדי, ודן?
כדי לתת
את לבנון
ליונייטד סטייטס.
ישראל תעמוד. קרועת לב אך נושמת.
היא לטקס תיכון, עוטה חג ואימים.
ובקידת עבדים נרצעה, מעוקמת,
היא לרייגן תגיש את מנחת הדמים.
את מותם של דן ושל יואב וגד,
את ביירות השרופה עם גדמי ארזים
היא תגיש. ותזעק, כקוזק הנבגד:
לא קיבלנו תודה,
דיוידנד
אחוזים.
לא תודה, לא קידה, לא שומרון ויהודה,
מאדון המגש, מאדון הכסף
לא תשואות. לא תודה. רק תוכנית חשודה.
וכדי ביזיון וקצף."
עוד שיר כאן שאהבתי הוא "ערים על תילן" של מאיר ויזלטיר.
זה שיר די ארוך שמתאר את מחזוריות ההרס והבנייה של האנושות כמו משחק של ילד, שבונה טירות, הורס אותן ובונה שוב. זה למשל שיר עמוק יותר מהאידאולוגיה השמאלנית השטחית ששולטת ברוב מה שכתוב כאן, ואביא את הסיום שלו:
"אין בנייה כבנייה על תילים. להקים על המשומש,
על הרצוץ, על החרב
המתגלה מחדש. כל חיבור
שחיבר כאן אדם לפנייך מדבר אלייך
בלשון חוברת. אם יש בך די נוחם, די הבכרה.
אם יש שוב יש בך המנוחה וחוסר המנוחה של הבונה.
העיר הנבנית בונה את עצמה ואותך.
חופר תעלה, מוצא ראש אישה.
מלכה, אולי אלה. אין לו מקדש, אין לו שושלת,
יש לו גינה. מסיע את הראש במריצה,
אותה ריפד בשק, ממקמו,
על אבן במרחק מה מעץ.
עץ צעיר, נטול צל. שותל
מסביב לאבן פרחים ממקום אחר.
צל העץ חזון לעתיד, הערב יורד גם עכשיו, האישה
פוקחת את עיניה, מתחילה לדבר.
לכאורה, כל מה שתאמר כבר שם
בפיה אדם לפנייך, אדם מת. אך לא,
היא מדברת מגרונך. אתה משתאה לתמליל, גם הקול
חדש באזנייך. אבל תתרגל, תתעשת.
עודך מדבר, והעץ נותן צל,
גם אתה מת. אבל אתם מוסיפים לדבר
כשווה עם שווה. גם הפרחים נותנים ריח, גם צעדי אדם
אינם חדלים."
מלבד זאת יש כאן עוד סוג של שירים, והוא השירים שאין לי שמץ מה הם רוצים ממני.
עד כה כל השירים שהבאתי, גם אם הם מחרידים רעיונית, כתובים טוב. את זה אני ממש לא יכול להכחיש. הם מביעים מסר רע, והם מביעים אותו בצורה ספרותית שנעה מהטוב עד הנהדר, אבל יש כאן גם משוררים שכותבים פשוט רע.
אני לא אוהב משוררים שכותבים את שיריהם כמעין כתב חידות בכוונת מכוון, או שמשתמשים בלשון עילגת ואינפנטילית, ושיריו של אבות ישורון כאן הם בהחלט כאלו.
אני אביא כאן מעט שורות מהשיר "עַכְשָׁוֻת" ותגידו לי אם ישורון לא מרגיש לכם כמו ילד מעצבן:
"בינתיים בית חולים זה
בית חושבים. עַכְשָׁוֻת. הָעַכְשֻׁב
הָעַכְשָׁוִי זאת אומרת מוצא לו
דֻּגְמָא באני המדבר של התוכחה.
מי שיכול הַיֹּם אֵלֵינֻ לדבר
ברמה של שמיים - אִתׇּנֻ, אֲנַחְנֻ, אֵלֶּה,
פֹּה, הַיֹּם - תוכחה בשתי מַהֲדֻרֹתֶיהָ
טקסטים לקט חמרי קללה, - אוהב שנאה.
בחלל הִתְעֲפֻ נפלי רקיע
לא הִצְטָרְפֻ לַפְּלָנֶט.
Otto Weininger,
Geschlecht und Charakter."
אז לסיום: זו הייתה קריאה מעניינת, לא כי אני מסכים עם האמירות בספר ולא כי אני נהניתי מרוב השירים, אבל הרמה הטכנית של רובם טובה, והיה מעניין לראות תפיסות שנפוצות בשיח השמאלי היום מוצאות את שורשיהן כבר בשנות ה80. מלחמת לבנון פשוט הייתה אירוע מרתק מבחינת הייחודיות שלו והסימן לבאות בו, כפי שהבהרתי בהתחלה.
בתקווה לכיבוש, גירוש והתיישבות בכל מרחבי הגליל העליון הכבוש בידי האויב השיעי, וסיום סאגת לבנון כפי שאנחנו יותר מדי מכירים אותה.
באהבה לתושבי הצפון שיזכו במהרה בימינו לימי שקט ולפריחה.
בהערצה לחיילינו הגיבורים שפועלים למען מה שטוב וצודק נגד מה שרע ושגוי, כי יש אמת ויש טוב ועם ישראל מייצג אותם, אפילו ש - כפי שמצביעים לא מעט בספר הזה - אנחנו לא מושלמים. יש תיכלה לקרבות ולהרג, ואני מתפלל שהדרג המדיני יפסיק למנוע מן התכלה של הקרבתכם לצאת מהאפשרי לממשי.
















