אביו של דני עובד כמורה לאנגלית בתיכון. יותר מכל הוא אוהב לקרוא ספרים וחלומו הוא לפרוש מהעבודה ולקרוא כל היום ספרים. יום אחד הוא מחליט לעשות זאת והספר מתאר שלב אחר שלב את קריסתו ואובדן שפיותו.
בנובלה זו מורגש היטב עול המציאות בישראל של היום ויוקר המחיה. הכול יקר, ואביו של דני שונא את העובדה שעליו לקום כל בוקר לעבודה שהוא שונא, סובל בה ולא מוצא בה משמעות. אימא של דני היא אישה רציונלית אשר מבינה שעליה לקום כל יום לעבוד ולפרנס.
דני מצדו מסתגר בחדרו ומשחק במחשב. הסופר מציג את ההתמכרות למסכים של הדור הצעיר ואת הקושי שלו לקיים חיים נורמליים.
כאשר דני מגיע לגיל ארבע עשרה וחצי אביו נעלם. גם אמו של דני לא יודעת איפה האיש אתו התחתנה אך שניהם בטוחים שיחזור. אבל הוא לא חוזר ורק שנים יותר מאוחר מקבל דני שיחת טלפון ממוסד פסיכיאטרי בלונדון בה מודיעים לו על מותו של אביו.
בדברים שנמצאו בחדרו של אביו נמצאת מחברת אותה השאיר אביו. דני קורא את המחברת ומגלה כי אביו היה אדם אחר ממה שזכר והוא מבין במבט לאחור מדוע אביו עזב.
הנובלה כתובה מצוין. הספר נקרא בשטף ומטפל בנושאים רגישים של הלב ושל הנפש.
נהניתי לקרוא את הספר המציג את הקושי הכלכלי והנפשי של החיים בארץ.

שמו של אופיר טושה גפלה מוכר לי כבר שנים רבות אך משום מה לא הגעתי עד היום אל ספריו (כמו גם אל ספריהם של רבים וטובים אחרים). משהו בשם הספר משך אותי לקחת ולקרוא אותו וכנראה לפעמים באמת צריך לסמוך על האינטואיציה.

גפלה נוגע בכתיבתו בלא מעט נושאים המעסיקים היום רבים בחברה המודרנית ואזכיר כאן רק כמה מהם: מחלת הסרטן, ההתמכרות למסכים בעקר של הדור הצעיר, היחס של בעלי דירות לשוכרים חסרי האמצעים, הפחד מזיקנה, שחיקה בזוגיות, יחסי הורים וילדים, הפחד של רבים מנושא הבינה המלאכותית ועוד, אך כאמור בנושאים אלו הוא רק נוגע. הנושא העיקרי עליו כותב גפלה הוא ההתנגשות בין עולם הרוח לעולם החומר.

ההתנגשות הזו מוצגת לנו דרך סיפור חייו של אוריאל פארן, מורה לאנגלית שהעבודה בבית הספר אינה שוחקת אותו, אלא פשוט כותשת אותו ("שחיקה היא הרוצח השקט באמת", ציטוט בלתי נשכח מבחינתי ותסלחו לי שאיני טורח לחפש באיזה עמוד זה). גיבורינו מתעב את עבודתו ומעונין להשקיע את כל זמנו בקריאת ספרים שהיא מהות קיומו, אך האם החיים בעולם המודרני מאפשרים לאדם הצריך לפרנס את משפחתו לעשות זאת? מה צריך לעשות במצב דברים זה, להמשיך לעבוד ולהישאר מתוסכל או להיות חסר פרנסה ומאושר? כדי להמחיש לנו את המצוקה הזו ולחדד את הנושא, גפלה לוקח את הדילמה הזו עד הקצה בו אוריאל פארן מחליט לעשות מעשה ולנסות להתמודד עם השלכותיו.

הכתיבה של גפלה נהדרת והוא מיטיב לתאר את נפש האדם והתמודדותו עם הדילמות השונות מבלי להעמיס יותר מדי מלל מיותר. בשנתיים האחרונות קראתי לא מעט ספרים של צווייג אשר גם הוא מרבה לעסוק בנפש האדם. לא אתפלא אם גפלה קרא גם הוא לא מעט צווייג והושפע ממנו, והרי תמיד זה טוב להיתלות באילנות גבוהים מסוג זה.

קצת למעלה מ-200 עמודים הנקראים מהר מאוד, דמויות שקל מאוד להזדהות עמן (והרי חלק מהן כולנו מכירים מהחיים האמיתיים) וסיפור שבחלקים גדולים שלו בהחלט נוגע בנפש.

עולם הסוף של גפלה כבר ממתין לי.

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

אני אוהבת את כתיבתו המשובחת של אופיר טושה גפלה . וכשהוא כותב נובלה במחילה מכבודה של אשת המערות, והיא כל כך דקיקה , וטומנת בחובה עולם שלם של עולם הקריאה ,החיים , ומה שביניהם ההנאה עבורי כשקראתי היתה כפולה ומכופלת ...
הכל התחיל משם הנובלה המסקרן שגרם לי להתמגנט לספר ולהעלות אותו לראש ערימת הממתינים לקריאה ומה שיובהר לי במהלך הקריאה שיתקשר לדמות מסקרנת ולא צפויה בעלילה .....
את הנובלה אופיר בתחילתה ריגש והקדיש לדן תורן ז"ל שכתב עליו איש
שכולו שיר .
"אני קורא בכל רגע פנוי . זר לא יבין זאת . אבל זאת תכלית קיומי .
יש אנשים שקוראים במידה, אני לעומתם , רוצה לקרוא כל הזמן . להזין את המחשבה במזון הנעלה הזה – הסופר-פוד האמיתי – כמה שיותר ...."
ואני כל כך הזדהיתי עם מילותיו ....

יום אחד, אביו של דני, אוריאל, עזב אותו. בלי שום התראה הוא עקר מביתו ומשפחתו אל הלא נודע. השמועות אומרת שנראה בלונדון, אך כל הניסיונות לאתרו, עלו בתוהו. שנים רבות אחר כך, דני מקבל שיחה מהיבשת הישנה, שאביו נמצא, אך שם קץ לחייו. רכוש מועט השאיר אחריו, אך בין היתר, יומן החושף את הלך רוחו בתקופה בה עזב את ביתו.

אוריאל אינו אדם טיפוסי, יש לו תאווה אחת בחיים – לקרוא (אני יכול להזדהות). אין דבר שמסב לו יותר אושר ומימוש עצמי, וכל השאר (מלבד בנו ואשתו), הוא הבל הבלים. אבל התאווה הופכת לאובססיה כשאוריאל יוצא לפנסיה מוקדמת, על מנת להקדיש את כל זמנו לקריאה. ומה עם ההשלכות הכלכליות? הוא לא חושב על העתיד, רק על ההווה ועל עצמו, גם אם זה אומר לגרור את המשפחה למעגל העוני.

אוריאל מחזיק בתפיסת עולם שהחיים אינם הוגנים, שאין טעם להחזיק את הראש מעל המים אם כך או כך את טובע, שמיליונים כמוהו נאבקים רק כדי לשרוד, ומה הפואנטה לשרוד אם אתה לא נהנה מהחיים עצמם. אני יכול להבין את הבסיס להשקפה הזו, אבל בשום אופן לא להתחבר לבכיינות ולאנוכיות שבה. כן, גם אני עובד כדי לפרנס משפחה וחלום, זה לא תמיד כיף, אבל זה גם לא כל כך נורא. יש אמיתות שצריך לקבל, וכלכלה עצמית היא אחת מהן. אפשר לעבוד וגם לחיות, לשרוד וגם לממש את עצמך, אני מנסה להיות הדוגמה לכך.

ככל שהמשפחה ממשיכה לרדת מנכסיה, אוריאל ממשיך לרדת מדעתו. הוא לא יכול שלא לשים לב לדרי הרחוב, ולקשישים לרוב, שמסמלים את ההתנוונות הבלתי נמנעת של מאבק האדם כנגד המציאות. אוריאל מגלה שמי שמתנכר לאנושות, עלול לאבד גם את האנושיות שבו, כאשר הזדמנות חד-פעמית להתעשר אך גם לאבד את עצמו, נקרית בדרכו. זו תהיה נקודת המפנה שתגרום לו לבודד את עצמו ממשפחתו, ולבקש מחילה.

את אופיר טושה גפלה אני מכיר מ"עולם הסוף" היצירתי והמבריק. ציפיתי לנופף פנטסטי גם בספר זה, אך התבדיתי. עם זאת, תופעת הקשישים ודרי הרחוב, הזכירה לי את מורקמי, בזעקה השקטה והאלימה שלהם. תהיתי אם הוא שאב השראה לאב או לבן מחייו האישיים, והאם זוהי זעקתו האישית על עולם הספרות שמתקרב לקצו נוכח השינויים שאנו חווים כחברה.

זה הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה (מאז שבתי נולדה). קיוויתי ליותר, במחילה מטושה גפלה ומאשת המערות.

אוקיי אז לפי הביקורות נראה שביליתי מספר ימים במחיצתה של גדלות ספרותית ולגמרי לא שמתי לב. קראתי את הספר די במהירות אבל נראה שחלק מהעומק והסמליות עברו לידי. כן, הקיום היומיומי קשה, עשוי להיות די משעמם ולא פעם אנחנו רוצים לברוח לאיזו טירה דמיונית (אני מדברת כמו מורה לשעבר). אבל מה שאנחנו עושים עם החיים האלו המסע היחיד שניתן לנו הוא במידה רבה בחירה אישית. כן, רבים לא יסכימו איתי (הקלפים שחולקו לנו וכו'). אבל במהלך הקריאה אני דווקא התעסקתי בבנאלי בשאלות הלא כל כך ספרותיות. אז הבן אדם נוטש את משפחתו כדי למצוא את עצמו וראה זה פלא הם דווקא מסתדרים לא רע והוא הולך יותר ויותר לאיבוד. הגיבורה האמיתית היא אשתו שצולחת את כל המסע הזה בלי לנטוש. ואשת המערות? טוב שמישהו פה יסביר ליץ