את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

חשבו לרגע מכמה ספרים נמנעתם רק משום שהספר הראשון שקראתם משל סופר מסויים פשוט לא מצא חן בעיניכם? לו הייתי קורא את הספר הנוכחי, סביר שלא הייתי קורא את בחירתה של סופי או הווידויים של נט טרנר.
השנה היא 1950, מלחמת קוריאה מתרחשת ב... קוריאה. אלא שבקרוליינה נמצאת מחלקת המפקדה והשירותים של המארינס. טמפלטון המג"ד חושב שגדוד המילואימניקים שלו יצליח לעשות את מסע 57 הק"מ שהוא מתכנן עבורו, רק כי הם מארינס. מפקד היחידה מאניקס לוקח על עצמו להתמודד בהצלחה מול המג"ד, לא פחות מאורך המסע. מי שצופה מהצד הוא סגן קאלוור, הרואה את התמודדות האימים מול שני בעלי האגו האלה. כשיש מלחמת אגו, מישהו יוצא צולע. נחשו מי צלע?
כולם חשבו בהתחלה ש-57 ק"מ זה מסע מטורף, בטח ליחידת מילואימניקים בני שלושים. גם מזג האוויר הלוהט, רוחש הברחשים, לא תרם. המסע החל, המסמר בנעלו של מאניקס המפקד לא ויתר, מאניקס לא ויתר וכולם יצאו בשן ועין.
אז מה תרם לנו הספר כקוראים, בטח מול הזיכרון של קריאת שני הספרים המונומנטליים שהוזכרו לעיל? שום כלום. אולי העובדה שממשחקי אגו ויוהרה סתם יוצאים כולם פגועים. מזל שזה היה רק כ-70 עמודים.

כמה דברים יש לומר בפתיחה: הספר הזה יכול להיות תסריט לסרט משובח בידיים הנכונות. אמרתי וזרקתי עצם למי שצריך. הדבר השני נגזר מהראשון: למרות האפשרות להפוך את הסיפור לתסריט ולסרט משובחים, הסוף פה וגם פה יהיה מרופט. אין פשוט סוף תפור טוב לספר/סרט הזה.
בתחילה לא אהבתי את ההשתרכות הלא ברורה. זה מפיל אצלי הרבה ספרים. אבל הביקורות הללו והמשכתי.
אז על מה הספר?
אחד לואי מביא אל אחותו את אהובתו הזמנית אווה. הוא לא יודע שהיא זמנית והיא לא מעלה בדעתה להיות זמנית. איזבל אחותו גרה בבית בהם גרו פעם הוריה בתום המלחמה, מלחמת העולם השנייה. המקום הוא מזרח הולנד והבית, הסבר רשמי, לא שולם במלואו. בעליו איבדו אותו בשל המשכנתא, אבל כי היו בעצם יהודים. מי שנכנס לגור אלה משפחתם של לואי, איזבל והנדריק. השנה 1961, איזבל בת 31 ובערך כך אווה.
לואי גר בעיר ומביא את אהובתו אווה לגור כחודש אצל איזבל. הוא נקרא לעבודה דחופה לפריז. הנדריק ממילא לא גר בבית, אלא עם אהובו סבסטיאן.
ההתחלה עם אווה ואיזבל לא היתה טובה. איזבל שומרת בקנאות על הבית הגדול בו היא גרה לבד. אווה נכנסת לבית ונוגעת בכל דבר. דברים גם מתחילים להעלם, לא שאיזבל חושדת באווה. אווה גורמת לאיזבל להפתח ולוותר על נוקשותה, אפילו נוצר קשר עליו לא אספר. כל רמז נוסף יקלקל לכם ורק אומר שיש יומן, שאווה עוזבת ללא היומן, יומן המגלה את עברו של הבית והסיבה שאווה כל כך רצתה את לואי.
לא יודע למה אצלנו בזיכרון הלאומי שלנו כל כך מוקירים את ההולנדים. יותר ויותר מקרים מראים את נוקשותם וחוסר התמימות שלהם. הספר הזה לא יבוא בטובתם, אבל ינסה אולי ליצור איזו סליחה והבנה, אני מברבר הרבה מדי, לכן זה יכול להיות סרט משובח. לא יודע למה אני מתעקש על סרט, אבל הדרמה נשפכת מכל כיוון.
אתן לכם לגלות את צפונותיו של הספר בעצמכם. הספר שווה את זה. כרגיל עם סוף מרופט שהוא גם ממהר לסגור עניינים פתוחים וגם לא בא בטוב לסיפור כולו. אבל, כאמור, הסיפור שווה את זה.

במהלך 2025 צפיתי בנטפליקס בפנינה הקרויה ריפלי. בנטפליקס יש ים סדרות, אבל הפנינים מצויות גם הן בים והנה ריפלי. ריפלי של הייסמית היתה סדרה של ספרים וחשבתי שמן הראוי לקרוא לראשונה ספר משלה והנה קריאת הינשוף. אבל איפה הספר הזה ואיפה ריפלי.
הייסמית כתבה את הספר ב-1961 והוא התפרסם שנה לאחר מכן. היא אהבה את הספר הזה במיוחד וממש לא ברור למה.
ומה בספר? רוברט פורסטר, בחור אמין כמו סובארו (Subaru Forester), נוסע ערב אחד לביתו מעבודתו כמהנדס בחברת אווירונאוטיקה. בעודו נוסע הוא מבחין באישה צעירה המצויה במטבחה בביתה ומבעד לחלונות הענק הוא רואה שהיא עוסקת שם כנראה בבישול או ניקוי. הוא עוצר בצד ובמשך כמה לילות הוא נוהג כמציץ ועוקב אחריה. אין לו שום כוונות זדון משום סוג.
גרג, חברה של אותה צעירה ג'ני, מנסה לברר מיהו המציץ ולא מצליח. בעוזבו נוצר מצב מוזר בו ג'ני מבחינה במציץ ומזמינה אותו לביתה לקפה. אם נתקדם בסיפור המוזר הזה, קשר רומנטי משהו נוצר בין ג'ני לרוברט, היא מחליטה לנתק את הקשר בינה לבין גרג חברה, שהיה ארוסה, ומעדיפה את חברתו של רוברט, שרק מתאושש מגירושין מניקי אשתו המתעללת בו.
גרג לא מוותר בקלות, ניקי בוחשת בסיפור, עולים חשדות לרצח כנגד רוברט והסוף לא טוב.
הטוויסטים בסיפור מוזרים, הבחישה של הדמויות אחת במעשיה של השניה לא הגיוניים אפילו בסיפור מסוג זה, והסיפור כולו דק כנייר מלמלה. הדמויות שבלוניות ולא זוכות לפיתוח ובסה"כ הסיפור סתמי.
האם התאכזבתי? בהחלט כן. האם אקרא עוד סיפור? כנראה שלא אחפש כזה במיוחד.

קודם קצת הבהרות הנוגעות לספר: הסיפור סיפור אמיתי כשב-1831 קבוצה של כ-60 עבדים תקפה קבוצה של לבנים, רובם מעבידיהם ובני משפחתם. נרצחו בהתקוממות כ-60-80 לבנים וכל הסיפור מתרחש במזרח וירג'יניה, ארה"ב. כבר בראשית המאה ה-19 החלו מחשבות אלו ואחרות על שחרור העבדים, דבר שגרם לפילוג בין מדינות ארה"ב. רק ב-1860 נבחר לינקולן לנשיאות והוא פעל מאוחר יותר לחתום על צו שחרור עבדים ב-1865. בספר, בעמוד 390, אמר עורך דינו של נט טרנר: "הגזע הזה (הכושים העבדים) פשוט לא נוצר למהפיכה, זה הכול. וזו סיבה נוספת לכך שעבדות הכושחורים עתידה להימשך אלף שנים".
אז מיהו נט (נתניאל) טרנר? נט היה אחד העבדים בביתו של סמיואל טרנר ומכאן שם המשפחה שלו, טרנר. טרנר התייחס כיאות לנט ולכן לא ברור כלל מה הביא את נט בהתבגרותו לפתוח בהתקוממות רצחנית, כשהוא חושב לסחוף אחריו שחורים רבים ולהרוג לבנים רבים ככל האפשר, כגמול על התעללותם בעבדיהם.
בגיל 18, בעוד נט טרנר מצוי בביתו של סמיואל טרנר, התיידד נט עם ויליס בן ה-15. היה ביניהם מגע לכאורה מיני וזה קשר ביניהם קשר הדוק, אלא שמקרה קרה וויליס נמכר למקום אחר. נט כעס על מכירתו והבין ששוב לא יראה את ויליס לעולם. בהמשך הספר אנו מתוודעים לאחד הרק, הנעשה לידידו הקרוב של נט. גם הרק סבל מהפרדתו מאשתו ובנו והפעם ההפרדה היתה פשוט משום שאלה, האישה והבן, היו פיות מיותרים להאכלה במשק בו גרו. כך, כלאחר יד, היו מפרידים בין משפחות וחברים. אבל דוגמאות אלה היו רק הקטנה של התנהגות המעבידים לעומת העבדים, שהיו עובדים בעבודות קשות, מואכלים אוכל ירוד ולבושם דל. גורלם היה עניין של הבל פי מעבידם והתשלום עבורם.
נט הוא עבד אינטליגנטי, שבתחילה גר בבית מעבידו בחדר צדדי ונוח יחסית. בת מבנות המשפחה אפילו טרחה ללמדו לקרוא והוא אכן לומד לקרוא, לכתוב ולחשב כשהוא הופך לנגר אומן. מובן שעם הזמן גם הוא נמכר ואף מושכר בשל היותו עבד מוצלח ורכוש דניידי מניב שכר. אט אט אמונתו מתחזקת וספר הקריאה שלו הוא הברית החדשה. עם הזמן הוא הופך למטיף בפטיסט, זרם דת המרשה למטיפים בלתי רשמיים להתקיים. הוא מתקרב לגיל 30 כשהוא חושב על איסוף של כושים אחרים סביבו, שבספר הם נקראים כושחורים (כוסאממו, מה בדיוק עבר לג. אריוך בראש כשהחליטה על כינוי נלעג כל כך ל-nigger?) להטיף להם על מצבם ולחלק מהם היותר אינטליגנטיים, גם להפוך לצבא ההתקוממות הרצחני המשחרר עבדים מעבדות ולכבוש את העיר הסמוכה, ג'רוסלם.
הווידויים הם סיפורו של נט, הנרשם אצל עורך דינו גריי, כשהוא בכלא ונשפט בנובמבר 1831 על מנת לתלותו. עורך הדין שלו, השומע את הווידוי, מנסה להוציא מנט הצהרה על כך שהוא מתחרט על מעשיו, ללא הועיל. נט סבור באמת ובתמים, שדינם של הלבנים למות, למרות שבכל ההתקוממות, שנמשכה יומיים בלבד, הצליח אישית להרוג רק אחת, מרגרט, שיחסה אליו היה אוהד, ובנסיעה אחת בכרכרה לחווה סמוכה נפצע נט והיא טיפלה בו, וכל הנסיעה ישבה לידו כאילו קרובים הם. נט חשב באמת ובתמים שאות מאלוהים הורה לו על הרג הלבנים, יהיו אשר יהיו.
הספר שנוי מאוד במחלוקת מרגע צאתו. סטיירון זכה בגינו בפוליצר, לדידי, בצדק גמור. הספר לא קל לקריאה בשל התרגום המיושן, שפגע גם בספר אחר של סטיירון, בחירתה של סופי.
אגב, בחירתה של סופי הפך לסרט וזכה לחמישה אוסקרים. הספר הזה לא עובד ישירות לסרט. סרט אחר בשם The Birth of a Nation נשען בחלקים רבים על הספר ודמויות רבות נלקחו ממנו.