לא באתי בציפייה להנות, אולי כי לא ממש אהבתי את אבן הירח ולפחות שני אנשים אמרו לי שהוא מיגע- אבל וואו כמה שנהניתי. וזה לא שהוא לא מיגע לפרקים- רומנים שנכתבו במאה ה19 הם בקצב אחר מהקצב שלנו, אבל הקטעים הארכניים התגמדו לעומת אלו שבהם הייתי על "קצה הכיסא". הסוד האמיתי של הספר הוא בדמויות. כל הדמויות מעולות אפילו דמויות שפוגשים לרגע כמו שמש כנסיה כפרי או אחותו הנוקדנית של וולטר. ולפעמים דווקא ההשואה בין דמויות היא שבונה את הדמויות בכזו חדות. לדוגמא- בספר יש שני נבלים, אחד אלים גס ורשע שהוא מאיים אבל מרגע שהדמויות מתרחקות ממנו הוא לא מפחיד לעומתו השני נחמד ומקסים-לכולם, למשרתות, לילדים ולכל אדם לא משנה מה מעמדו וזה שאין לו טיפת מוסר ומצפון אבל כולם אוהבים אותו עושה אותו למפחיד בהרבה.
אבל הדמות הטובה ביותר בספר היא מריאן-או כמו שרוב הספר קוראים לה "מיס הלקומב" שבקלות טיפסה לצמרת הנשים האהובות עלי מהמאה ה19 (יש מאבק צמוד בצמרת, אבל לא חשבתי שבגילי המתקדם אפגוש עוד משהיא שתאיים על אן, ג'ו וליזי) היא נהדרת, שנונה, מצחיקה ובעיקר פועלת בנחישות בעולם של נשים פסיביות בצורה מעצבנת. היא אולי לא יפה, אבל מי יכול להתאהב בלורה אחותה הילדותית והמעצבנת כשהיא לידה? לורה אולי יפה מאוד, אבל האהבה של וולטר אליה מרגישה כמעט פדופיליה מרוב שהיא ילדותית.
אני לא יכולה להמשיך ולספר בלי לעשות ספויילרים אבל לכו ותקראו- לא בשביל רומן בלשי קצבי אלא בשביל ספר מתח ותעלומה עם דמויות בלתי נשכחות.

בתחילת המלחמה הייתי במחסום קריאה נוראי. הכל היה לי טריגרי. ואז קראתי את "גאווה ודעה קדומה" (גם בתרגום של עירית לינור) ונהנתי. אז אמרתי לעצמי- התקופה הויקטוריאנית זה כנראה האסקפיזם שאני צריכה. ולקחתי את "ניקולס ניקלבי". טעות כמובן. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי- אני מכירה את דיקנס. ולקרוא על הרעבה והתעללות בילדים כשעדיין היו לנו חטופים ילדים בעזה- היה ממש לא הדבר הנכון. חזרתי אליו עכשיו אחרי שנתיים ודי נהניתי למרות שעדיין היה לי ממש קשה עם ההתעללות בילדים. עכשיו מה שהיה לי קשה היה השוליות של זה בכל הסיפור. ברור שאת הקורא הויקטוריאני יותר עניינו ההרפתקאות של ניקולס והאם הוא יצליח להתחתן עם עלמה נאותה מאשר הילדים הרעבים והמוכים. באותה תקופה זה היה פשוט דבר שקורה. דיקנס המשיך להזכיר את זה כי זה היה קרוב לליבו. משהו כמו טבעונים של ימנו.
ולגבי הסיפור עצמו: נהניתי. יש כמה דמויות מעולות (בעיקר ראלף- דמינתי את אלן ריקמן ז"ל משחק אתו וגברת ניקלבי שממש מזכירה לי משהי שאני מכירה) אבל הוא לא אחד הגדולים של דיקנס. אין מה להשוות למשל ל"תקוות גדולות" (שהוא אחד הספרים הטובים בעולם לדעתי).
הספר משעשע, מספק הזדמנות לחשוב על הצביעות ביחס לנשים וגברים בחברה הוקטוריאנית ועל כמה "הגיון בריא" ו"התנהגות מוסרית" יכולים להיות שונים בתקופות שונות.
התרגום וההערות נהדרים. וגם המבוא. כל הכבוד לעירית לינור