#
בדרך כלל ספרים על יהודים אינם מעניינים אותי. זה נכון במיוחד ליהודים אמריקאים. אנשים יקרים, תומכים במדינת ישראל (או לפחות זה מה שמצפים מהם), אבל הספרים הרבים המתארים את חייהם (שנכתבו, כמובן, על ידי אנשים מהקהילה) לא גרמו לי להתעניין בהם ובחייהם, להיפך. לכן הופתעתי לטובה כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה – שהניב לי מבצע מדהים של סטמצקי, 4 ספרים ב 60 ש"ח - והוא היה מעניין. והמשיך להיות מעניין למרות שרוב הדברים שמשעממים אותי היו שם: יהודים. עשירים. עם השקפת עולם שאינה תואמת את אמידותם. עם ג'ינגול בין "קריירה" והישגים כלכליים מרשימים, לבין מסורת, או דת, או איך שתקראו לזה.

טובי פליישמן הוא רופא בן 43, גובהו 165 ס"מ, ואובססייה לאוכל דל קלוריות. הוא אב לשני ילדים בני 9 ו 11 שהוא עפר לרגליהם, התגרש זה עתה מרייצ'ל, אשתו זה 17 שנים, ומותר לו עכשיו להשתולל קצת. היש נושא בנאלי מזה? אשתו (לשעבר) של טובי מרוויחה פי 15 ממשכורתו הלא צנועה של רופא מומחה. היא גם שואפת לחיות חיים התואמים את הכנסתה, משתעממת כשהיא נמצאת במחיצת ילדיה או בעלה, מנסה לדרבן אותו לממש את השכלתו ואת מקצועו לדולרים, כדי שהכנסתו תהיה יותר קרובה לשלה. על הדרך הספר חושף איך נראים החיים אליהם היא שואפת: דירה מפוארת בבניין המתחזה לישן, למרות שנבנה זה עתה. מיטה זוגית שיכולה להיות מינחת מטוסים בינוני, בית בהמפטונס, והמון סמלי סטטוס שכל חבר בקהילה יודע לפענח בשנייה.

למרות שפע תיאורי מין והתייחסויות מיניות בסיפור, הוא רחוק מאד מלהיות ספר אירוטי. תיאורי המין נעים בין "מכני" במקרה הטוב לעלוב ודוחה, במקרה הרע. הם משרתים את הסיפור היטב ולא נועדו – שלא לומר אינם קרובים אפילו - לגרות את הקוראים. גם המין בסיפור הזה הוא אינסטרומנטלי, משמש את מטרתו, נגיד - למצוא מישהו לקיים איתו קשר דמוי אישי (נשים) או למצוא נשים – לא חשוב איך קוראים להן – ולממש את הפנטזיות של גיל 14 (גברים).

סיפור הגירושים הקשים שעובר טובי פליישמן, פורס לפני הקורא הלא-אמריקאי את חייהם של אלה שהוא חושב שהם פריבילגים, שיש להם משהו שלו אין. זה טיול אנתרופולוגי במוחם של יהודים אמריקאים, שמתקשים לישב את הסתירה בין מה שחינכו אותם להיות לבין שפע הכסף והאפשרויות המוגבלות להוציא אותו. הוא כתוב היטב, בשנינות המתבקשת מהעדה עליה הוא מבוסס. הדמויות – גם המשניות - מאופיינות היטב. רוב הספר כתוב מזווית הראייה של טובי. כ – 70 עמודים בסוף גם לרייצ'ל ניתן קצת מקום. הרושם שקיבלתי הוא שברודסר-אקנר מעדיפה את טובי ומקפחת את רייצ'ל. בסוף יש כמה עמודים בהם בת דמותה של הסופרת, כנראה, פוצחת בנאום על הסללת נשים, פמיניזם וכו', שהייתי יכולה להסתדר טוב יותר, אם החלק הזה היה נחתך בעריכה.

ספר שמזמין את קוראיו לטייל במוחם ובפנטזיות של (יהודים?) ששפר עליהם גורלם ויש להם מעט מלחמות והמון כסף. ספר ביכורים שעבר עריכה טובה והוא מנסח אמיתות ידועות בדרך שהן נראות כמעט לא משומשות.

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

ספר נפלא. שני השלישים הראשונים ממבטו של הגבר הנשוי (ואח"כ גרוש) - ד"ר טובי פלשיימן. יהודי אמריקאי. משלנו.השליש האחרון - ממבטה של רייצ'ל פליישמן - אשתו/גרושתו. שני השלישים הראשונים - שנונים, מזכירים לרבים מאיתנו את חיינו אנו ובעיקר - משקפים את הסטיגמות הפנימיות והחיצוניות שמדריכות את שיפוטנו והאיפיונים שלנו את עצמנו והאחרים. ואז בא השליש האחרון של רייצ'ל ומשאיר את הקורא חסר-נשימה, אובד-דרך, בורטיגו. ביחוד לגברים - יש כאן הגשת ראי עם מבט נדיר, נשי ויקר-ערך. תקשיב טוב גבר מצוי: נמצאה, סוף-סוף גברת שיודעת להציג את נקודת המבט הנשית על חיי הנישואין והמשפחה. קח את הספר הזה בשתי ידיים. אין הרבה נשים שיודעות להטיח בפניך את נקודת המבט ומכמני התחושות הנשיות הנשואות.
יש בספר הזה שני מסרים עיקריים:

את הראשון כבר הבנתם. "פליישמן בצרות" מזכיר קצת את "נשות גורל וזעם" של לורן גרוף. שני אנשים נשואים. עוברים אותן אינטרקציות, התרחשויות, תהפוכות, לבטים, הסכמות, קונפליקטים וחוויות. א-ב-ל: לכל אחד יש פרשנות שונה. עדין מדי. הפוכה!אנחנו גרים עם ונושמים את בן/בת הזוג עשרות שנים, מספר זוגי של שעות ביממה - ומפתחים פרשנויות, הבנות, תובנות ומצבי-רוח הפוכים בתכלית. היאך? היתכן? מסתבר שהפרדוקס הזה שולט ברוב מערכות היחסים וברוב סיפורי הנישואין. לכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי וחיצוני שסמוי לחלוטין מעינו, אוזנו ומוחו של השני.זוגות שלא יודו בכך - זכו בפיס בגלגולם הנוכחי או שפיספסו את ההצגה כולה.

המסר השני: טאפי ברודסר-אקנר מגישה לנו, בצורה פתלתלה וערמומית כתב אשמה נוקב וחודר על מעמד האשה בעולם המערבי. לנו - בעיקר לגברים. שימו את היד על הלב (או במקום אחר) ותודו על האמת: אשה שווה בעינינו רק עם היא יכולה עוד למשוך אותנו או להביא תועלת. הלכה המשיכה? נעלמה? פג הקסם? לא צריך אותה יותר. תבנית התפתחותה של האשה בבית הוריה, המטלות הגלויות והסמויות שלה כאשה עובדת, כאם, כיולדת - כמעט נעלמות מעיניו והבנתו של הגבר המצוי. המילכוד, הליהטוט האינסופי בין אינספור מטלות, הנחיתות הבסיסית בהגדרה שלה - בהיותה אשה - כל אלו לא עוברים מעל לראדאר של הגבר. עשרים העמודים האחרונים של הספר - כבר אינם סיפור. הם מניפסט מנהמת ליבה של הסופרת. זרם רותח של הטחת אשמה בחברה המערבית שאינה מבינה את כמה מדוכאת, בהגדרה - האשה המערבית. קראתם נכון - זו שבהולנד לא באפגניסטן.

אם אתם שואלים אותי, כגבר, מי בצרות? יש לי 2 תשובות:

התשובה הראשונה: החברה המערבית. זו שהחליטה לתת אמנסיפציה מוחלטת לאשה. הפתרון הזה הוביל לאסון. כששני בני הזוג מקבלים שיוויון מוחלט - המשפחה המערבית בצרות. היא לא מתפקדת. ואם כן - אז רק למראית עין. הילודה בירידה עצומה. הגירושין בעליה עצומה. הויכוחים והמריבות - בעליה. ומספר האזרחים שהחליטו לא לעשות ילדים או לא לא להתחתן - בעליה. כך במערב אירופה. באמריקה. ביפן, בדרום קוריאה ואפילו בסין. מדינת הענק שהגבילה את הילודה לילד אחד מתחננת לתושביה לעשות יותר ילדים. אין מענה.לא בילודה ולא בתל"ג.

התשובה השניה: הגברים. המין החזק? נגמר. אנחנו המין החלש. כבר כבר עשור לפחות שיש מין חזק חדש. הספר הזה מכריז על כך בקול תרועה רמה (אבל רק לקראת סוף הספר). בשני השלישים הראשונים - הוא לוחש זאת בצורה עקבית ומתוחכמת.הן קוראות אותנו כמו ספר פתוח. הן, תמיד, תתפושנה: צעדי ריקוד, נעימה של שיר, הלכי-רוח הרבה לפנינו.

הספר הזה מציב בפנינו מראה. ותו-לא. אין פתרונות.

התוצאה? הלם. חוויה. מבוכה.

נ.ב: שמתם לב כמה זמן מרקל ניהלה את גרמניה לעומת שולץ? שמתם-לב שאת חלק מהסקנדינביות ניהלו או מנהלות נשים? זה כמעט קרה גם בארה"ב. מאוקטובר 2023 - שדרת הניהול הזוטר בישראל - בחלקה הגדול בידי נשים.עובדה.

ספר ששמעתי עליו המלצות ברדיו ואז גם ראיתי שיוצאת סדרה עליו בדיסני+ אז לא נקרא?
המעט ביקורות שיש עליו פה היו מאוד שליליות אז עוד יותר הסתקרנתי.
סיימתי את הספר תוך שבוע ויומיים ובשבילי זה מאוד מהר ויחד עם עם זאת אני יכול להגיד שהוא ארוך מידי! חוזר על עצמו..
אבל בכל זאת יש בו משהו.
אחרי שעוברים את ה 50 עמודים ראשונים (ואני ראיתי בביקורות שהרבה נטשו לפני) מתחיל פה סיפור מסויים.
את היופי האמיתי של הספר מבינים רק אם מסיימים אותו עד ממש העמוד האחרון. אחרת הוא באמת עמוס בתיאורים חד צדדיים של גבר גרוש טרי בן 40 עם כל המשתמע מכך (ולא.. ממש לא רק חיפושי מין בראש שלו כמו שחלק כתבו).

אבל כאשר ממש מסיימים את הספר אי אפשר שלא לקחת איתך כמה תובנות:
תובנות על חיי הנישואין וזוגיות לאורך שנים בין 2 אנשים שמתחילים את חייהם יחד מנקודה מסויימת (לכאורה משותפת) ואז החיים "מתבלים" להם את התבשיל הזה שנקרא "נישואין" קצת אחרת עבור כל אחד מהם.
תובנות על מעמד הגבר בנישואין והציפיות ממנו לעומת מעמד האישה והציפיות שלה ממנו ובעיקר מעצמה.
תובנות על ההבדלים בפיתוח קריירה בין גבר ואישה ועל אפלייה במקומות עבודה על רקע מגדרי.
תובנות על אמהות והציפיות ממנה לעומת אבהות והפער בניהם.
תובנות על הורות למתבגרים במיוחד בעידן הרשתות החברתיות.

כך שאי אפשר להגיד שהספר הוא ספר רדוד שעוסק בגבר חרמן גרוש בן 40. ממש לא!!!
נכון יש קצת תיאור של העידן המודרני של הגרושים החדשים בתקופת המתירנות המינית בעידן הרשתות החברתיות אבל זה בהחלט לא מהות הספר!

הספר כתוב יפה, שנון ולעתים אף משעשע.
לא בטוחה שהוא ממש 4 כוכבים אבל פרגנתי כדי לאזן קצת את הביקורות השליליות למרות שאני יכולה להבין אותם אם לא סיימו את הספר.
לסיים ספרים רבותיי! כמעט תמיד זה משתלם.

עם השנים, למדתי להתייחס בספקנות לביקורות נלהבות שספר מקבל, גם אם הן פורסמו בניו- יורק טיימס, בניו-יורקר או ב"הארץ". הספר "פליישמן בצרות" הוא דוגמה טובה לכך. הספר היה רב מכר בארה"ב וקיבל ביקורות טובות גם בארה"ב וגם בישראל, אך לדעתי המחמאות אינן מוצדקות ודי התאכזבתי ממנו. הספר מספר את סיפור התפוררות נישואיהם של טובי וריצ'ל פליישמן (היהודים, אלא מה?) שגרים במנהטן. הוא רופא מומחה לכבד והיא בעלת סוכנות ייצוג של שחקנים. יום אחד , לאחר שכבר התגרשו, ריצ'ל משאירה את שני ילדיהם המשותפים אצל טובי ופשוט נעלמת. השאלה מה קרה לריצ'ל והאם ומתי תחזור הייתה הסיבה העיקרית שגרמה לי לקרוא את הספר עד סופו. כן, הנקודה החזקה ביותר של הספר היא העלילה הראשית ,ואם מנקים ממנו את עלילות המשנה הרבות והמעצבנות, הוא מצליח להחזיק את עניין הקורא.
הבעיה העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה בו הוא כתוב. לברוסדר-אקנר יש סגנון כתיבה ייחודי ונורא מעצבן. היא נוטה לחזור על אותו הרעיון כאילו היא סבורה שהקורא שלה הוא קשה תפיסה. שוב ושוב ושוב היא מזכירה לנו שטובי נמוך. כל כיבושי הנשים של טובי (שזוכה לפופולריות עצומה בטינדר) מפורטים בצורה שיותר תוקעת ממקדמת את העלילה. מצאתי את עצמי לא פעם ממש צורחת על הספר: "או קי . הבנתי את הנקודה. אפשר להמשיך בבקשה?"
הבעיה הנוספת היא גם סגנונית. החלקים הראשונים של הספר כתובים בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל. ואז ,בלי התרעה, הספר עובר לגוף ראשון בקולה של דמות משנה בספר –ידידה ותיקה של טובי - ליבי. את ליבי אפשר למקם בראש רשימת הדמויות הספרותיות המעצבנות . בחורה אנוכית, מפונקת ובכיינית שמתנהלת כאילו צער העולם מוטל על כתפיה, עיוורת לכך שיש אין ספור נשים בארה"ב שהיו שמחות להתחלף איתה בצרות. המעבר הזה לקולה של ליבי (וקטעים ארוכים ומשעממים שמוקדשים לבעלה, ילדיה ושכניה והקריירה המקרטעת שלה) פוגם בספר, לדעתי.
ראיתי גם את הסדרה שהספר מבוסס עליה. הסדרה מאוד נאמנה לעלילת הספר. ג'סי אייזנברג משכנע בתפקיד טובי, הילדים השחקנים שמגלמים את הילדים של טובי ור'יצ'ל גם כן משחקים טוב. ליבי מעצבנת בסדרה כמו בספר , והדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על ההופעה של קלייר דאנס בתפקיד ריצ'ל , זה שאהבתי את התסרוקת שלה. בכל זאת, זה אחד המקרים בהם עדיף להסתפק בסדרה ולא לקרוא את הספר.

הספר הזה מביא את סיפורו של טובי - שהתגרש בגיל ארבעים וקצת, וגילה את עולם הדייטינג הפרוע בניו יורק. אבל רק לכאורה. הסיפור מסופר מפי מספרת כל יודעת: ליבי, חברת נעורים של טובי. רק לקראת סוף הספר הקורא מבין שהסיפור הוא הרבה יותר סיפורן של ליבי ושל רייצ'ל, אשתו לשעבר של טובי, מאשר הסיפור של טובי. ועם זאת, עלילותיו של טובי בעיר הגדולה, ובעיקר תיאור התמרונים שלו בין העבודה לילדים ולפגישות הסקס המזדמן – ממלאים את רוב עמודי הספר. טובי רואה את עצמו כקורבן של אשתו הקרה והקרייריסטית, ועד סוף הספר יש רק רמיזות קלות ועדינות לחלקו בכל הדרמה הזו. יש מבקרים שראו בתעלול הזה את תמצית גאוניות הספר, אבל בעיני הוא גם סוג של מכשלה. קורותיו של טובי הן שטחיות למדי, ועל אף שהספר קריא מאוד, במשך רוב זמן הקריאה לא הבנתי למה הוא זכה לביקורות כה נלהבות. קראתי שהמחברת היא כתבת ב"ניו יורק טיימס", והתפרסמה כמראיינת מוכשרת של ידוענים. במידה מסוימת רוב הספר נקרא קצת כמו כתבת פרופיל ארוכה מאוד.
בסופו של דבר מדובר בספר בעל מסר מריר. זהו סיפורן של נשים מצליחות ואינטליגנטיות בעולם שעדיין ממשטר נשים, ומעדיף אותן שקטות, ביתיות ולא מאפילות על הגברים שלצידן. עולם שבו נשים מעל גיל מסוים הופכות לבלתי נראות. זהו גם סיפורו של מוסד הנישואים המודרני. כל הדמויות בספר עוברות תהליך של התפכחות מאשליית האושר הזוגי, והנישואים מתוארים במקרה הטוב כפשרה סבירה. הם לא מה שגיבורי הסיפור תיארו לעצמם כשהיו נערים ואנשים צעירים, כמו שיתר העניינים בחייהם לא הסתדרו בדיוק כמו שחלמו. האם התגשמה בהם הקללה שקיללה אותם קבצנית בימיהם כסטודנטים בירושלים? או שאולי כך נראים חייהם של כל חבריהם למעמד הבורגני הניו יורקי?
ספר קריא ומעניין, אבל הוא לא מצליח באמת לגעת.

נטשתי את הספר אחרי שלישו.
ייתכן שבשורה בפיו ומהפכה בכנפיו - חופש מיני, ורדיפה אחרי יחסי מין חד פעמיים אצל גברים/נשים אלמנות/ים, גרושות/ים בגיל השני והשלישי.
הספר רצוף גמירות, אוננות סטוצים...
התעייפתי !!