האקליפטוס הקדוש
מבין שלושת הילדים של אבא ואמא אחד מת, אחת מאומצת ואחת באה לעולם בדרך הרגילה. במקרה כזה, אפשר לצפות שלמישהו מהם תהיה בעיה. ברור שזו תהיה אני. לא כי עשיתי משהו רע, אלא כי קשה להתחרות עם מאומצת ועם מנוח.
אני לא יודעת כמה ילדים אבא ואמא שלי תכננו להביא לעולם. כלומר, אף פעם לא סיפרו לי על רגע מסוים שבו אבא הציע לאמא נישואין. כמו כן, לא ידוע לי שהתנהל ביניהם דיון על סוג וכמות הילדים שהם רוצים. אולי הם היו צריכים לעשות את זה, ואז החיים שלהם היו יותר הגיוניים. בסופו של דבר, אף אחד משלושתנו לא הגיע בצורה מסודרת: יגאל היה תאונה שלפני החתונה, את חלי הם אימצו, ואני נולדתי אחרי שאמא הבינה שהיא לא תוכל ללדת יותר, ולפי עדותה, לא היתה מופתעת ממנה כשהיא הלכה לרופא עם לחץ דם גבוה, וחזרה ממנו עם דיאגנוזה של הריון תקין בחודש רביעי.
ההתחלה היתה דווקא נורמלית. אבא ואמא התחתנו צעירים, יגאל נולד. אמא לא הזדרזה ללדת עוד ילד. היא אמרה שהם היו הורים צעירים, צעירים מדי, ויגאל היה ילד שהיום מכנים "היפר אקטיבי" ואז קראו לו "שובב". הם גרו בבית הישן של המשפחה של אמא, והתכוננו לעתיד ארוך של שיגרה כפרית. אבא טיפל בשדות, ואמא עשתה מה שרעיות-מושבניקים עושות בדרך כלל, כלומר לטפל בבית ובמשק העזר. היום אין לנו משק עזר, כי לאף אחד אין כוח להאכיל תרנגולת או להשקות מלפפון. את גן הילדים היא פתחה הרבה יותר מאוחר, כשהיה ברור שהשדות לא מכניסים את הכסף שהם אמורים להכניס. כשיגאל היה בן חמש, אבא ואמא נסעו בטנדר לטיול. אמא נהגה. בצומת המוביל היא עצרה וחיכתה בסבלנות שהכביש יתפנה, וכמה שניות אחר כך נכנסה בהם משאית מאחור, ויגאל נהרג.
אבא נכנס לחודשים ארוכים של פיזיותרפיה, ואמא אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה לה, אבל כולם המליצו לה בחום ללדת מייד עוד ילד. היא ואבא ניסו וניסו, ואחרי שנתיים התייאשו ואימצו את חלי. מייד אחר כך, אמא נכנסה להריון וילדה אותי. אמא תכחיש, כמובן, אבל אני משוכנעת שהיתה לה אי נעימות כלפי הבת המאומצת. אולי היא תרגיש דחויה, אולי היא לא תרגיש שייכת, אולי ואולי ואולי ואולי ואולי. פעם אפילו קראתי בעיתון על הורים שהחזירו את הילד המאומץ אחרי שנולד להם ילד משלהם, ופעם קראתי שהורים אוהבים יותר את הילדים הביולוגיים שלהם מאשר ילדים לא ביולוגיים. זה לא תופס במקרה שלי.
לא שאני מתלוננת. פעם התלוננתי. בעצם שלוש פעמים: אחת לאמא, אחת לאבא ואחת לחלי. הייתי בת שש עשרה. אמא אמרה: אל תדברי שטויות, אבא לא הבין מה אני רוצה ממנו, וחלי אמרה: מצאת לך במי לקנא, והלכה לבכות אצל השכנים.
אבא ואמא אימצו את חלי בשנת 1960. זה חשוב, כי אז לא היה נהוג להגיד לילדים שהם מאומצים מהרגע שהם יודעים לדבר. היום ילד אומר בפעם הראשונה "אמא, קקי", וישר תוקעים לו: "יופי, מותק! דרך אגב, אתה מאומץ". אז, היו מחכים בסבלנות שהילד יגיע לגיל שמונה עשרה, ומספרים לו את האמת בשלבים, ובאריכות. ההורים שלי, שממילא אף פעם לא חיים בשנה הנכונה, החליטו לספר לחלי כשהיא היתה בערך בת שתים עשרה, כנראה מתוך הנחה שאם היא מספיק גדולה בשביל ללבוש חזייה, היא מספיק גדולה כדי לדעת שהיא לא בשר מבשרם. קודם לקחו אותה לשיחה לבד, ואחר כך, לפני שעבר לה ההלם, כינסו גם אותי והסבירו לי מה קרה ואיך הם אוהבים את כל הילדים שלהם אותו דבר. דמעות נשפכו כמים, ולאף אחד לא היתה סבלנות לשמוע מה יש לי להגיד. וזה מה שהיה לי להגיד, אם מישהו מתעניין: לא נכון. את כל הילדים אוהבים אותו דבר, ואת חלי אוהבים יותר.
דווקא עם יגאל היחסים שלי פשוטים. יגאל הוא תמונה, ועם תמונות לא מתווכחים. פעם התמונות שלו מילאו את הבית, אבל מן הסתם נמצאו כמה קרובי משפחה וחברים שרמזו לאמא שהן משפיעות על חלי ועלי לרעה, ואמא צמצמה את המוזיאון לתמונה אחת, שתלויה מעל השידה, בין המטבח לסלון. בתמונה יגאל מחזיק את האופניים שלו, מחייך אל נר הנשמה שבוער לו מול הפרצוף כל הזמן. במגירה מתחת לתמונה יש מאגר של נרות וגפרורים, ובמגירה מתחתיה נמצאים האלבומים של יגאל, וכמה צעצועים שהוא אהב במיוחד ושלחלי ולי אסור היה לשחק בהם. במגירה התחתונה יש מפות ומגבות מטבח. לפעמים, אמא הולכת לשם כדי לקחת מגבת או לבדוק את הנר, ואם מתחשק לה לבכות היא עושה את זה בשקט, ואנחנו משתדלות להתעלם, אם אפשר, וללכת לדבר איתה, אם אי אפשר. לפעמים היא אומרת שהיא "בוכה בכי טוב", כי היא שמחה שיש לה שתי בנות נפלאות כמונו, ושהחיים נמשכים ויש בהם גם אושר. ואז בא משהו כמו: "חלינקה, תאכלי משהו", ו"דפי, תסדרי את השיער. את נראית כמו חוראנית".
כאן מתחילה ונגמרת האקזוטיקה המשפחתית שלנו. ברור לי שזה לא הסיפור הכי מזעזע בעולם. אנחנו לא המשפחה היחידה שמת לה ילד, ואנחנו לא המשפחה היחידה בעולם שאימצה ילדה. מה גם שמכל בחינה אחרת אנחנו נורמליים לגמרי. בבוקר אנחנו קמים, אבא הולך לשדה לראות שהחומוס שלו גדל כמו שצריך, חלי הולכת לבית חולים לנקות ולהאכיל תינוקות, אמא ואני פותחות את הגן ומחכות שהילדים של המושב יגיעו בשמונה. כשהם באים, אנחנו נותנות להם לשחק, בתשע וחצי הם אוכלים ארוחת בוקר שאני מכינה: ביצה קשה, פרוסת לחם עם גבינה ומיץ תפוזים או לימונדה שאני סוחטת לבד. אמא לא מוכנה לתת לילדים מיץ פטל בשום פנים ואופן. בעשר יש ריכוז. אמא מקריאה סיפור, או מלמדת שיר, או ריקוד. אחר כך הילדים יוצאים לשחק בגינה, אם מזג האוויר יפה. כשיורד גשם או קר מדי הם משחקים בתוך הבית. בצהריים הם אוכלים ארוחת צהריים שאני מבשלת, והולכים לישון. כשהם קמים, אנחנו מכינות להם לחם עם שוקולד למריחה ויש לנו שקט מהם עד ארבע. ככה זה עובד, וזה מה שאני עושה מאז שהשתחררתי מהצבא לפני ארבע שנים, וזה מעניין כמו שזה נשמע.
לפעמים יש גיוון. אולי פעמיים בשבוע ברכה אלקלעי, השכנה, באה לשתות קפה. בעצם, מאז שבעלה נפטר היא באה כל יום כמעט, להתלונן לאמא על תלאות חייה. לפני חודש בערך היא התייצבה בדלת עם עוגת שיש ביד, דרכה על ברווז מצפצף ששכחתי לאסוף ונפלה לכיסא.
אני לא יכולה יותר, אהובה, היא שחררה את משפט הפתיחה הקבוע שלה. אמא הכינה לה קפה, וברכה המשיכה: הבנקים הורגים אותי, הורגים אותי. גבי רוצה לעזוב. מה עשיתי שזה מגיע לי?
האמת, ברכה לא עשתה כלום. זאת בדיוק הבעיה שלה. כשבעלה היה חי, המשק שלהם היה בסדר. לא מלהיב, אבל בסדר. גבי הלך ללמוד הנדסת בניין בטכניון, היא לקחה עבודות תפירה פה ושם. למשל, את הבגדים של המקהלה שלנו. היתה להם חממה אחת של גרברות וחממה אחת של ציפורנים ובשנת 1982, אני חושבת, הם נכנסו ללולים, והמצב היה רגוע. אבל שנה אחר כך אביגדור חטף דום לב באמצע הלילה, ומה התברר? שאין להם כסף לחשמל, ולמים, ולפועלים. לשום דבר בעצם. עכשיו, ברכה לא מבינה כלום לא בעסקים ולא בחקלאות, גבי לא רוצה להבין ולא נשאר לה הרבה מה לעשות חוץ מלמכור את המשק.
בהתחלה, ברכה חשבה שהיא תשאיר את הבית, ותיפטר מהאדמה, אבל לא הצליחה, ואי אפשר לומר ששיירות של קונים פוטנציאליים חסמו לה את השביל. היה רק אחד רציני, וברכה לא סבלה אותו.
לא נעים לי להגיד, היא אמרה, הוא פשוט צ`חצ`ח. עורך דין והכל, אבל איזה בגדים! איזה תסרוקת! יש לו כסף? שאלה אמא. כסף! ברכה נעלבה, כסף זה הכל בחיים?
רק אם אין לך, אמא אמרה, וברכה נעלבה עוד יותר: כאילו שאני לא יודעת שאין לי כסף! צריך להזכיר לי את זה כל הזמן? אמא אמרה משהו מנומס כמו: לא לזה התכוונתי, את תמיד עושה עניין, וברכה המשיכה: הוא דווקא הציע מחיר טוב. גבי אומר שהמחיר טוב.
אני אמרתי: ואין מישהו אחר? בסוף את תלכי עם הכסף, ואנחנו ניתקע עם האיש הזה.
ברכה חשבה שהבעתי צער על העזיבה שלהם, ולכן קיבלתי ממנה ליטוף על הראש, ודמעה או שתיים, ולמחרת היא הלכה וחתמה עם עורך הדין הצ`חצ`ח על פינוי גמיש, כדי שיהיה לה מספיק זמן למצוא דירות לה ולגבי, והתחילה להסתובב במושב כשהיא לובשת בגדים יפים והבעה מיוסרת.
אמא אמרה: הכל שטויות. היא עושה את עצמה. ברכה לא רוצה להישאר פה, היא שמחה שיהיה לה כסף סוף סוף. אף פעם לא היתה לה מנטליות של מושבניקית.
אני לא יודעת מה זה מנטליות של מושבניקית. אם זה לקום כל בוקר, ורק לספור את הדקות שהיום יעבור אז יש לי מנטליות של מושבניקית. אם זה להסתובב בשדות, לטפס על עצים, ולחשוב שהפרה היא היצור המדהים ביותר בעולם אז אין לי. לחלי, כמובן, יש מנטליות מושבניקית בשפע. חוץ מלשבות רעב בגלל ברכה, היא עשתה הכל.
ישבנו על המרפסת, מתחת למלכודת הזבובים. אני עישנתי וחלי העמידה פנים שהיא קוראת ספר מדעי. איך היא יכולה לעשות את זה? חלי ייבבה. איך אפשר למכור אדמה? אמרתי: נכון, זה כמו לרצוח.
לא אמרתי את זה, אמרה חלי. יש לה מנהג מעצבן, לקחת ברצינות דברים שהיא יודעת שהם לא רציניים.
לא אכפת לך מהאדמה, אמרתי, אכפת לך שגבי עוזב. מצידך, שישרפו את האדמה, ושהוא יישאר פה.
זה פשוט לא נכון, עכשיו חלי התנפחה. אנחנו חברים טובים, זה הכל.
נכון, אמרתי, סליחה. אז לא הבנתי כלום.
לפני שהתחלנו להתווכח ממש, גבי הגיע בכבודו ובעצמו, נתן לכל אחת מאיתנו ליטוף בריא על הגב, כאילו היינו שתי פרות לפני המלטה, והתיישב על הנדנדה בעיניים עצומות. שאלתי: באת הנה לישון? והוא ענה: היה לי יום קשה, שברתי קירות כל היום. חלי נאנחה בהזדהות, ושאלה: לא אכפת לך שאתה עוזב? בדרך כלל היא מנסה להוציא ממנו משפטים שמכילים מלים רגשיות. אם הוא יגיד שהוא עצוב, או מדוכא, או לפחות נוגה היא תהיה המאושרת באדם.
גבי אמר: אין לנו מה לעשות פה. מה את קוראת? חלי הראתה לו את הכריכה ואמרה: ספר על הורמונים. נורא מעניין. ואני אמרתי: באמת? אז תני לי לקרוא אותו אחרי שתגמרי, וחלי אמרה: שתקי, מפגרת.
ישבנו בחוץ אולי שעה, ודיברנו על דברים, שלדעתי לא עניינו אף אחד מאיתנו: על המצב, על מושבניק אחד מהתענכים שפשט רגל, ירה בכל המשפחה שלו ואחר כך תלה את עצמו, ועל מה שקורה במקהלה. מדי פעם חלי ניסתה לשכנע אותי שאני עייפה ורוצה לישון. זה למטה מכבודה לקחת אותי הצידה ולבקש ממני בנימוס להשאיר אותם לבד, ולכן נשארתי עד שגבי אמר שהוא צריך ללכת. חלי הסתכלה עליו מהרגע שהוא קם ועד שהוא עבר את הגדר בין הבית שלנו לבית שלו, ונעלם. ואז היא שאלה אותי בשקט: את חושבת שגבי יפה?
אמרתי לה שהוא לא נראה רע, אם את אוהבת טיפוסים שהכל אצלם מלבני, ושלובשים בגדי עבודה מלוכלכים כל הזמן. בעיני הוא יפה, אמרה חלי, ואני אמרתי: ברור. חלי התחילה להתרגז. מה ברור? היא שאלה. עניתי: ברור שבעינייך גבי יפה. חלי נתנה לי מכה על היד ואמרה שאני עושה עניין מכלום, ושאי אפשר לדבר איתי על שום דבר.
אמרתי: עם גבי באמת אפשר לדבר על כל דבר. נורא מעניין לשוחח על ההבדל בין לשבור קיר גבס ולשבור קיר בלוקים. בעצם, אולי הספר על ההורמונים מעניין יותר. חלי אמרה: אם היית מכירה אותו יותר אמרתי: אני מכירה אותו מאז שנולדתי. כמה יותר אני יכולה להכיר אותו?
לפני שהתחלנו לריב אמא יצאה למרפסת, עם חלוק והכל, ואמרה: אתן עוד תעירו את אבא. לכו מכאן.