ראיתי שאין הרבה ביקורת על הספר, אז רציתי להיות חלוצה ולהיות בין הראשונים לבקר אותו. סתם כי אני כזאת מגניבה ומוחללת מהפכות.
וגם אני כרגע בתהליך קריאה שלו, בדרך כלל אני מסיימת ספר לפני שאני מבקרת אותו, אבל הייתה לי תקלה טכנית בזמן הקריאה. אני אחזור להסביר למה לא סיימתי אותו.
יאללה המתכונת הרגילה, תקציר (אני אומרת את זה כיאלו אני מבקרת ספרים מפורסמת וידועה, תירגעי ילדה כתבת ביקורת וחצי, רדי רדי):
למתבונן מבחוץ, דינה דמיל עשויה להיראות כהתגלמות הנורמליות. היא מנהלת אכסניית בוטיק ויקטוריאנית בעיירה קטנה בטקסס, יש לה כלבת שי־טסו בשם ביסט, והיא שכנה למופת. נדמה שהדבר הכי מסובך שאמור להטריד אותה הוא מה להגיש לארוחת בוקר לאורחים. אבל דינה היא… שונה: המטאטא שלה הוא נשק קטלני והאכסניה שלה קסומה ומשמשת מקום לינה למבקרים מעולמות אחרים. (אוו זה כבר תפס את תשומת הלב שלי) כרגע לפחות האורחת הקבועה היחידה שלה היא אריסטוקרטית גלקטית בגמלאות שאינה יכולה לעזוב את שטח האכסניה, כי היא אחראית למותם של מיליונים, ומישהו עלול לנסות לחסל אותה ברגע שתצא. (היא גם, נאה לציין, הדמות האהובה עליי בספר, השתחוו להוד מעלתה!)
בנסיבות כאלה, "נורמלית" זו הגדרה מעט מרחיקת לכת עבור דינה.
ועכשיו, יצור בעל טפרים מרושעים ושיניים של חיית מעמקים החל לצוד בשכונה של דינה בלילות. מתוך תחושת אחריות כלפי שכניה, דינה מחליטה להתערב. עד מהרה היא נאלצת להתמודד עם השכן החדש והמעצבן להפליא – שון אוונס, איש זאב מסוג אלפא-
עצרווו!! עצרו את הכרכרה! עצרו את המטוס! תעצרו את נשימה מצידי!
בואו נחזור כמה שניות אחורה, לרגע בו קראתי את המשפט. בואו נרענן אותו שניה.
דינה בלה בלה, עד מהרה בלה בלה בלה, שכן החדש, בלה בלה בלה בלה, הינה! משפט על גבי גב הספר, "איש זאב מסוג אלפא" צרצרים
האם עיניי מתעתעות בי? האם 8 וחצי שעות שינת היופי שלי לא הספיקו ואני בעצם הוזה? אין סיכוי! אין! סיכוי! שקראתי עכשיו "זכר אלפא" פשוט אין!
אבל לא... זה שם. אוי, אוי, אוי, ליבי נשבר לרסיסים.
זה הרגע בו וויתרתי על הספר בגועל . שום דבר טוב לא יצא מספר שכתוב בתקציר "זכר אלפא". לא בשבילי לפחות. גם עם הכריכה המסתורית שאהבתי (שנראת כמו ציור ai אני לא אשקר) וזהו נטשתי אותו סופית ושכחת אותו לחודש- חודשיים.
ואז יום אחד מצאתי אותו בספרייה, ולקחתי אותו. כן כן, נשבעתי לא לגעת בו יותר, אבל היה לי משעמם ברמות והיה לי זמן קצוב למצוא ספרים. ושם הוא ישב, על המדף. אפל, מסתורי, קורא בשמי כמו רוח רפאים של יתוש שהרגתי, מנסה להוביל אותי למותי. לקחתי אותו הביתה.
וכבר בעמודים הראשונים, התאהבתי. הייתי צריכה להתעלם מה"זכר אלפא" הנוראי הזה (שאגב יחזור לרדוף אותי)
אז בואו נחזור.
בלה בלה בלה תקציר בלה בלה זכר אלפא (חלחלה) ואיש צבא לשעבר. ואם זה לא מספיק אז היא נאלצת להתמודד גם עם אביר ערפד בשם ארלנד, שלא פחות קשה להסיר ממנו את העיניים. (לאאא! לא! זה.. זה בסדר , פשוט להתעלם, תתעלמי! את חייבת!) ותוך כדי כך, עליה גם לשמור על ביטחונם של האורחים ועל האכסניה עצמה. אבל האויב שעומד מולה שונה מכל דבר שפגשה אי־פעם: הוא חכם, אכזרי וקטלני, והעובדה שהיא עומדת בינו לבין שכניה עלולה לעלות לה בכול." אוקיי! שרדתי! הידד!
לא כזה גרוע. אני מודה ששפטתי את ה"זכר אלפא" (חלחלה שוב) מהר מידי. זה פשוט זעזע אותי באופן אלים מאוד.
אהבתי מאודד את הרעיון, אכסנאית קסומה עם אורחים מחלל החיצון, קחו אותי! זה פשוט אלוהי.
לירטלי נענעתי את הרגליים כמו שחיין אולימפי, שקראתי איך הסופרים מתארים את הקסם של דינה, החיבור שלה לאכסניה, אני לא אספיילר יותר מידי אבל זה היה החלק הכי טוב בספר לדעתי. נהנתי מאוד לקרוא.
דינה, הייתה דמות טובה, סבירה. הרגיש לי כיאלו היא לא דמות עגולה. יותר כמו דמות שמזיזים מצד לצד מאשר שהיא נעה בכוחות עצמה. הדמות שלה לא הרגישה שלמה ועמוקה מספיק. בקורות חיים פשוט כתוב "דמות ראשית ממוצעת" ולא מעבר. אבל היא נחמדה, חביבה. וזהו.
שון לעומת זאת, זכר האלפא שרודף אותי בסיוטים הוא בלי ספק הדמות השנואה עליי, לא חביב ולא נעליים. כן, הוא לא רצח אף אחד, ואפילו עזר לדמות הראשית, אבל זה לא הופך אותו לאהוב.
הדמות האהובה עליי היא רוצחת סדרתית שמציעה כמה פעמים לאכול אנשים, ועדיין אהבתי אותה. היא הייתה מוזרה, מעניינת, היה משהו מעניין וכיף לקרוא. היה לה אולי עשרה שורות אבל הם הספיקו כדי לגרום לי לחבב אותה. היא כמו סבתא חייזרית מוזרה שתקח כל הזדמנות לאכול מישהו שמציק לדינה. אני רוצה להאמין שאם דינה תיפגע והאכסניה תמות ,היא לא תנסה לאכול את דינה, ואפילו תצא לאכול את אלה שהפריעו לה, כנקמה.
העלילה מעולה, נבל מסתורי, רצח מסתורי, תעלומה שיש לפתור, לא רואה בעיה. באותה מידה אהבתי את המניע ועבר שלה דינה שנקשר באופן קלוש אבל קיים לעלילה הנוכחית.
בספר שיש רומנטיקה... ואוי ואבוי הוא כתוב נורא. הוא לוקח אולי אחוז מהספר אבל בחיי שזה היה מחריד. מה, מה הקשר? זה אפילו לא היה אמין. והמשולש אהבה? סטפני מאייר, זאת את? מה איש זאב וערפד עכשיו? אבל אהבתי את החלק האחרון עם ההשוואה של הערפד בין המשולש הרומנטי שלהם לדמדומים חמוד, גיחכתי (שמע ישראל נהפכתי לשון, תרצחו אותי, נכנס בי דיבוק)
שורה תחתונה, בסדר, דמויות בסדר (חוץ מהזכר אלפא שלנו, הוא בלתי נסבל אני שנייה מלהעיף אותו למדור השביעי בגיהנום), עלילה נהדרת. נחמד להעברת הזמן. הוא קצר מידי ולא עמוק, לא נכנסים יותר עמוק ורק טובלים את קצוות האצבעות ולא מעבר.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אז למה לא סיימתי אותו עדיין?
~ספויילריםם~
במילה אחת: הרומנטיקה מוזיקה דרמתית (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה)
הכול היה שקט, כתיבה טוב שתופסת את תשומת הלב שלי, דינה מנגנת על מיתרי האכסניה כמו מיראבל מאנקנטו, ואני מאושרת. ואז הרומנטיקה... אנחה
ספציפית החלק ששון טומן מלכודת לדינה ולוכד אותה, הוא מחזיק אותה (קריפי) והם מסתכלים תוך העיניים של אחד השנייה, כבר הייתה לי צמרמורת ואז זה הגיע, הפסקה ששלחה אותי להתפתל כמו תועלת שזרעו עלייה מלח:
"הוא היה שחצן, מסוכן וחתיך הורס. ידעתי שהוא רע עבורי, ולמרות זאת נתקפתי בצורך מטופש להושיט יד ולגעת בפניו. אם הוא לא היה כל כך מרוצה מעצמו, אולי אפילו הייתי שוקלת את זה"
אהאהאהאהאהאה תהרגו אותיייי! תעקרו לי את עיניים! תגרדו בפומפייה את הלשון שלי! תזרקו עליי חומצה! הכול! הכול חוץ מזה, אני מתחננת!
זה אומר לתת לשון וייב של אממ הוא כזה מסוכן וחתיך אבל ילד רע וזה מושך אותי, הוא מגחך כל שנייה ושחצן כזה וזה מסיבה מסוימת אמור למשוך אותי, אממ כזה סקסי.. לא! אני מרגישה מוטרדת!
שאני אומרת לכם שזרקת את הספר לצד השני של המיטה והתחלתי לפרכס בחוסר שליטה אני לא משקרת או מקצינה. זאת האמת לאמיתה.
על מה את מריירת? לא, אני באמת שואלת. זה אמור למשוך אותי? כי כל מה שהרגשתי זה כאב פיזית אלים. לא משנה.
ואז היה חלק רנדומלי לגמרי שהוא פשוט מנשק אותה (????) לא היה חלק של להתסכל לתוך עינייה לכמה דקות והיא עוצמת את העיניים ונותנת לו לנשק אותה לאור הכוכבים ווואו איזה רומנטי
לא. הוא אומר "אני הולך לנשק אותך" היא כזה, "מה?" ואז הוא מתנפל עלייה. זאת לא הייתה שאלה, זאת הייתה עובדה ולא היה לה בכלל זמן להגיב.
סליחה? זה אמור להיות רומנטי? זאת הטרדה לכל דבר ועניין. ו.. נו.. היא נשקה אותה בחזרה אז זה בסדר? לא! מה אם היא לא הרגישה רגשות ולא הייתה מחזירה נשיקה? זאת פשוט הטרדה. מי מנשק בכפייה? גם אם היא מרגישה רגשות עליו, זאת הטרדה. ואנחנו מתרגשים כיאלו זה שיא הרומנטיקה. דמיינו והוא היה מכוער תחת, אף אחד לא היה מחליק את זה. אבל לאא הוא חתיך ברמות אז זה בסדר שהוא מגחך ומטריד מינית את דינה. שהשמיים יעזרו לי. עזבו לי, מה אני אשמה? שיעזרו לזוג סופרים האלה. הם צריכים טיפול פסיכיאטרי זוגי.
חוץ מזה, מה המטרה של שון? חוץ מלהיות קרצייה ולגחך ולעזור לדינה, מה הוא עושה? מה המניע שלו? בתכלס יש לו להגן על הטריטוריה שלו וזה, אבל זה מרגיש שסתם דחוף לו את זה כדי להגיד שיש לו. זה לא מרגיש כיאלו יש לו אישיות או מטרה סופית, הוא סתם פשוט שם להיות מושא אהבה, לעצבן אותי עד סף התאבדות ולגחך בשחצנות.
הערפד לפחות היה סביר, כן הפלרטוטים שלו מעצבנים אבל יש לו מטרה אמיתית ויש לו קשר ישיר לעלילה. אבל כל הריב הזה על דינה בין שון לערפד היה פשוט מתיש. דינה סתם מסתכלת עליהם מתכווחים ומנסים לזכות בה. הרגשתי כעס בשבילה, מה היא חפץ? למה הם רבים עלייה? איכס, וייב של דמדומים וזאת לא מחמאה בכלל
זה אפילו לא היה כיף, לא מבדר בעליל, סתם מרגיש לא קשור ומעצבן.
ולא נדבר על כל הפעמים שזרקו עליינו מידע. שדיברו על העבר של דינה, עשו את זה בעדינות, פה ושם רמזים, פחות כמו שדוחפים לכם לפנים עוגת קצפת על ידי ליצן מסיבות רצחני, ויותר ללכלך בקטנה את האף עם קצפת, סבבה, סביל. אבל הסיפור של שון והכוכב הלא מעניין שלו? זה 15 עוגות קצפת עם מסמרים. פחות פחות.
הסבתא החייזרית האכסניה והכלבה עשו את כל הספר לדעתי. אני מתה עליהן.
אולי אני אמשיך את המאה ומשהו עמודים שנשארו לי ואולי לא, תלוי כמה משעמם לי. נראה.
21/1/26