אני תמיד אקרא את הספרים של מריאנה זאפאטה.
זה לא כי אני תמיד נהנית מהם מאוד, זה כי מדי פעם פשוט מתחשק לי לקרוא ספרים שלה.
הספרים שלה משאירים טעם אחרי, חלק מהם הרשימו אותי פחות, את "חכו לזה" אני כמעט בכלל לא זוכרת, ולחלק ממש התחברתי משום מה, ואני רוצה לקרוא שוב, כמו "משחק אליפות".
קראתי... חמישה ספרים שלה, זה השישי.
חבל שלא קראתי את "לונה והשקר" לפני, כי מסתבר שזה ספר על החברה הכי טובה של לונה, אבל בסדר, לא חושבת שהספר הזה הרס לי משהו.
אם כבר אני אצפה לקרוא את "לונה והשקר" כדי לראות אם זה מגלה לי משהו חדש על הספר הזה.
יש לי 3 תלונות על הספר:
1. התחלתי ליהנות ממנו רק בעמוד 200, ולא נראה לי שבערך, נראה לי שבדיוק בעמוד 200 הבנתי שהתחלתי להיכנס לעניינים.
2. הסיפור כתוב בגוף ראשון, ויש פה משהו ספציפי ששמתי לב אליו ואני חושבת שגם היה בולט לי ב"מלוקוב באהבה", שהדמות משתפת את המחשבות והתחושות שלה עם הקורא, בזמן שהיא משוחחת עם דמויות אחרות, וזה כאילו, בין מה שמישהו אומר, לבין התגובה שלה, יש פסקה ארוכה לפעמים - ושמתי לזה באיזשהו שלב.
אני חושבת שזה מסוג הדברים שצריכים להיות תמיד בלתי נראים לקורא, אז אם שמתי לב לזה והרגשתי מבולבלת לרגע כי מרוב שהדמות משתפת את המחשבות שלה איתי אני יוצאת מהשיחה שלה עם דמות אחרת, מבחינתי, זאת בעיה.
ושוב, אני די בטוחה ששמתי לב לזה מאוד כשקראתי את "מלוקוב באהבה", שאני אולי אקרא שוב בעתיד, כי זה היה הספר הראשון שלה זאפאטה שקראתי, לפני שהבנתי את הקטע שלה.
3. אני חושבת שהכתיבה בגוף ראשון הייתה נוראית באפילוג.
הדמות תיארה אירוע שהיו בה הרבה משתתפים, ואיך שהם נוגעים אחד בשני, ומי מחזיק את היד של מי, ומה היא חושבת ועברה עם כל אחד - וזה פשוט לא עבד עבורי.
אני חושבת שהתיאורים מהצד שלה, פשוט הפכו את הסצנה לפחות עמוקה וריאליסטית, אבל אני אודה, בכיתי באפילוג - אז אולי אני טועה לגבי זה, כי עדיין התרגשתי למרות שבראש שלי קיטרתי.
-
הסיבה שאני נותנת לספר רק שלושה כוכבים (והאמת היא שאני די מרוצה מכך שזה באמת ספר של שלושה כוכבים כי חששתי לרגע שאולי הוא ירגיש לי יותר כמו 2.5, וזה ישים אותי בקונפליקט), היא כי לא הכי התחברתי לג'ונה, הדמות הגברית.
אני חושבת שהוא לא היה בולט מספיק, ואני תוהה אם ככה גם הרגשתי לגבי הדמות מ"חכו לזה", פשוט לא היה לג'ונה משהו שמשך אותי בתור קוראת.
הוא היה כל כך משעמם עד עמוד 200.
לא הבנתי מה היא מצאה בו, נראה לי שאפילו חשבתי שהוא רכרוכי, וזה מוזר כי התיאור שלו אמור להיות שהוא מאוד גברי פיזית, אבל איכשהו הוייב שלו - פשוט היה מאוד צעיר לי, ודי פרווה.
אני גיחכתי לעצמי כרגע כי אני נזכרת שחלמתי חלום שבו אמרתי "אני שונאת צעירים!", וכאילו, אני לא מתכוונת לצעירים מתחת לגיל 18, כי אותם אני מבינה ומכבדת, אבל גברים מגיל 20, ואפילו גברים בגילי וקצת מעליי, אני פשוט לא מכבדת.
זה ממש מוזר, אבל אני כל כך לא בקטע זוגיות, שאני לא חוששת, כי אני כנראה אתחיל לצאת עם גברים כשאני אהיה בשנות השלושים שלי, ואז הפער גילאים ביני לבין קבוצת הגיל שאני כן מחבבת - כבר לא יהיה כזה גדול.
אני חושבת שפשוט הבנתי שאני צריכה לבדוק בני כמה הגברים בספרים של זאפאטה, כי ג'ונה בן 30, והוא מרגיש ככה.
נראה לי שזאפאטה מאוד טובה בלתפוס מהות של דמות, ולשכנע אותי שהיא אכן מי שהיא, בגיל שהיא - אז אני די בטוחה שהדמויות הגבריות שלה מושפעות מהגיל שהיא מעניקה להם.
אז מה אני אגיד, אני כנראה אמשיך לקרוא אותה, מתרגמים ספר שלה כל שנה והיא עדיין חיה וכותבת, והלוואי שתכתוב עד מאה ועשרים ויתרגמו את כל הספרים שלה.
אני לא בטוחה אם הספר הזה היה הספר הכי גרוע שלה שקראתי, אבל כן חשבתי בהתחלה שהוא יכול להיות, כי היו המון דברים בהתחלה שפשוט לא עבדו.
אבל עם ההתקדמות וההיכרות עם הדמויות, הם הסתדרו, אז עכשיו אני לא יודעת.
יש מצב שזה הספר הכי גרוע שלה שקראתי עד כה, אבל עוד לא קראתי את "יד על הלב", אז אולי זה ישתנה בעתיד.
בכל אופן, אני לא יכולה לספר לכם הרבה על העלילה, כי התקציר פשוט לא נותן שום מידע אז זה כנראה ספוילר לשתף את זה, יש פה הפתעה על מה הולך להיות הספר.
כל מה שאתם צריכים לדעת זה שלדמות שלנו קוראים לני, והיא כועסת על שחקן רוגבי בגובה 1.95, על כך שהוא נטש אותה ללא הסבר, והיא סיימה איתו, אבל הוא לא סיים איתה.
הספר ממש מרוכז סביב משפחה.
אז אם אתם רוצים לקרוא משהו שהוא יותר זוגי, ורומנטי, זה לא מה שתקבלו פה.
כרגיל לזאפאטה, יש פה סצנה סקס אחת, בשלב מאוחר כי היא "מלכת הסלואו ברן", אז אני יכולה להגיד לכם שהספר הזה לא ממש סקסי.
לפחות בעיניי, אולי אתם תחשבו שאיך שהיא מתארת את הירכיים שלו, ואת הגודל שלו, סקסי, אבל אני לא.
לא מתחרטת שקראתי אותו, אבל לא הייתי מוציאה עליו כסף.
מזל שיש ספרייה.













