את הסקירה היום אני בונה בחסות סדנת הכתיבה של אתר סימניה בע"מ, היינו ההערות הקטנות מתחת למסגרת הכתיבה מצד ימין, אלה שעכשיו כתוב בהן "נהדר! ממשיכים", תודה באמת. אציין כי אני לא מוסיפה הבלטות, צבעים ואייקונים, משום שעורך הסקירות הוא עורך טקסט פשוט שאמנם סופר עבורי מילים ותווים אבל לא נותן אופציות חשובות הנדרשות לצורך עריכת טקסט עשיר.
אז... הנה:
רגשות וחוויה
לא אהבתי את הספר הזה. למעשה הקריאה בו עיצבנה אותי ממש.
סגנון הכתיבה
יהלי סובול יודע לכתוב טקסטים, כך שמהבחינה הטכנית הספר כתוב היטב, בעברית עכשווית עשירה בתיאורים.
קצב והתפתחות
הספר מתחיל בנקודת פתיחה מטורפת: ישראל אחרי מלחמה ובה התקפות טילים קטלניות, תל אביב הרוסה ומדממת. נראה שמכאן ניתן רק להמריא, אבל אז הטיל יורט.
דמויות ועלילה
יואב קירש, מוזיקאי, נגן פסנתר שאוהב מאוד את שוסטקוביץ. ואשתו חגית, עורכת וידאו בתחנת טלוויזיה ישראלית שהיא מפרנסת העיקרית במשפחה. הם נשואים אך אין להם ילדים, וגם לא משפחה אחרת כמדומה חוץ מקשישה בשם רעיה שחגית מבקרת בקביעות. זו ישראל פוסט מלחמתית שהוקם בה משטר חירום שרודף שמאלנים באשר שמאלנים. יואב וחגית הם שמאלנים כנראה, אם כי לא רואים את זה בעלילה. את יואב חסר העיסוקים והבמות וההזמנות מחו"ל מאמץ טייקון תמהוני בשם עוזי סגל, במקביל חגי מסייעת לבוס שלה להחביא דיסק עם מידע רגיש.
למי מתאים
לא ברור לי למי. בוודאי לא למי שאוהד את הימין או המרכז הפוליטי בארץ, אבל אני די בטוחה שגם אוהדי שמאל ושמאל קיצוני שבטוחים שהדיקטטורה כאן חיה ובועטת, מעבר לסנטימנט הראשוני בהזדהות עם כותב הספר ירגישו שהעלילה פשוט לא משכנעת, שהקווים שלה קלושים, ואין כאן סיפור.
שמור הפתעות
שומרת, שומרת! לא אמרתי מילה על השחקנית המבריקה ולמה הפעולות של אבא שלה הכעיסו אותה כל כך, וגם לא מי זה וילנר, מה הוא עושה ומה המניעים שלו. בעיקר כי המניעים שלו לא באמת היו ברורים שלי בקריאה.
ועכשיו קצת בכתיבה חופשית: לקחתי את הספר הזה מספריית הרחוב אחרי שח"כ לשעבר ממפלגת מרכז השאיר אותו שם, ועליו עדיין חותמת שייכות. לקחתי אותו כי אהבתי ספר אחר של סובול בשם דמי מפתח שעליו כתבתי לפני כעשר שנים (לא ברור בדיוק מתי כי האתר השמיט תאריכי פרסום). בסקירה על דמי מפתח אמר אלון אלפרט שהוא ספר בינוני מכל בחינה והפנה אותי לסקירה שלו על אצבעות של פסנתרן. על דמי מפתח אני ואלון חלוקים, אבל על אצבעות של פסנתרן לא. הספר נכתב בשנת 2012, כלומר מאז עברו שתיים או שלוש מלחמות, תלוי איך סופרים, כולל טילים, כולל תרחישי עלטה שהתבדו אבל כולל גם טבח נוראי. גם בלי שכל זה יקרה היה אפשר לצפות שאפוקליפסה רבתי, כזו שהורסת תשתיות שלטוניות והורגת אלפים תתבטא באלפי דרכים שונות - אבל צער, כעס, זעם, הפגנות, עזרה, התנדבות, ביזה, צלקות. גם משטר חירום הוא אופציה, אבל לא תופעה יחידה, ואיכשהו זה הדבר היחיד שמופיע בספר. השמאלנות לכאורה של הזוג קירש לא ברורה, זה ספר נטול ערבים, נטולל מהגרי עבודה, נטול עניים, נטול הומלסים, נטול איגודי עובדים. קו העלילה של עוזי סגל בכלל מוזר, מה הוא מנסה - להדיח מוזיקאי שלא ינגן שוסטקוביץ אלא סן סאנס? מה הקטע בזה.
בקיצור: אכזבה. ותקראו את הביקורת של אלון.
כוכב אחד
סקירה מספר 1063
תאריך פירסום 9.12.25














