גם סופר אוסטרלי, גם פיקאסו על הכריכה, גם שם מרתיע כמו "סיפורה של דודה"- הרבה דברים הבטיחו קריאה משונה, וזו אכן התקיימה.
בדיעבד גיליתי שהספר מחולק לשני חלקים עיקריים. הראשון, מעין טרגדיה משפחתית איטית, משהו בסגנון נטליה גינזבורג. ואת זה מאוד אהבתי. וייט כותב בצורה קולחת, ואם זאת שונה איכשהו מרוב הדברים שקראתי. ואז הגיע החלק השני, בו הספר הופך למין טירוף אקזיסטנציאליסטי מסובך. הזהויות מתחלפות, האירועים מתבלבלים אחד בשני, והספר הופך קשה מנשוא כמעט.
בסופו של דבר, אני ממליץ על הספר לאנשים עם כוח התנגדות לרצון להניח את הספר ולא לחזור אליו לעולם, ולאנשים שמחפשים חווית קריאה שונה מאוד מהרגיל.











