פעם הלכתי ברחוב וראיתי על ספסל סדרת ספרים שהם כל כתבי לאה גולדברג. זה היה בטרם התפתחו ספריות הרחוב למיניהן, ועדיין היה ברור לי שמישהו הניח את הספרים על הספסל במטרה שמישהו אחר ימצא ויעניק להם בית מאמץ וטוב, ולכן לקחתי אותם אל הבית שלי. אני לא קוראת המון שירה, ובאמת לא קראתי הרבה ממנו, אבל הספרים ישבו להם במדף, עברו איתי מבית לבית ועצם קיומם שימח אותי. כמה שנים מאוחר יותר, כשרציתי להתנסות בג'ינרוט תמונות ולא היו לי רעיונות, נזכרתי בספרים האלה. התחלתי לקחת בתים של שירים, לתרגם אותם, ולהכניס כפרומפטים למכונה, וזה עבד. ככה גיליתי גם כמה דימויים ויזואליים יש אצל לאה גולדברג, וגם כמה הקריאה הרגילה שלי היא טקסטואלית בלי יכולת לדמיין דברים.
העיר בכתונת הפסים
של גגוני המרפסות
ויין זך בפנסים
ואור דלוח בכוסות.
הספר הזה, שנקרא "אל לאה" הוא ספר על לאה גולדברג, אבל לא ממש. ביוגרפיה, אבל חלקית בלבד. כותבת אותו עמיה ליבליך החוקרת והפסיכולוגית, אבל זו הצעירה. זו שאחרי "קיבוץ מקום" אבל לפני ילדי כפר עציון, ערק לארוחת בוקר וקפה מוות. גם היא בעצמה לא יודעת מה היא כותבת, בשביל מה, ומי הנמענים. היא קוראת לזה "פסיכוביוגרפיה" אבל אין באמת דבר כזה. זה סוג של יומן קריאה או יומן חיפוש, אישה בעקבות אישה. אישה כותבת על אישה. ועכשיו אני למעשה אישה כותבת על אישה שכותבת על אישה.
זה יומן, כי ליבליך כותבת הכל, וכנראה לא עושה הרבה עריכה בדיעבד. וכך יש שם תיאורי ביקורים, כמו גם חלק מחיי היומיום של עמיה, הביקורים אצל מכריה, אצל בנה, מחשבות על בעלה שמת זה מכבר. וזה לא רק יומן קריאה משום שליבליך לא מסתפקת ביצירות ובחומרים הגלויים, אלא נכנסת לארכיונים, לתיק העובדת באוניברסיטה, למכתבים וליומנים שטרם פורסמו, וגם הולכת לראיין אנשים שהכירו את המשוררת בעודה בחיים. היומנים משמעותיים משום שגולדברג כתבה יומנים ותיעדה את חייה כמעט ברצף מגיל 12. האם היא כתבה לעיני החוקרת המחטטת והתעניינת? שאלה טובה. היא מראיינת את אריה נבון שאומר לה "לאה אהבה אותי", ונכנסת לביתה של האדריכלית שגרה בשכנות ומנסה לתאר את הבית בזמן שלאה גולדברג התגוררה בו בבדידות יחסית עם אימה הקשישה צילה, בלי בן זזוג, בלי ילדים, בלי קרובי משפחה. בסוף, על אף כל החקירות ואולי גם קצת בגללן הדמות נותרת תעלומה. עמיה בת החמישים ושתיים תוהה על חייה של אישה שנפטרה בגיל חמישים ושמונה, אבל כתבה כזקנה.
המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים.
עוד האור לא כבה. מט הבית. הכותל זז.
והנה הם עומדים זה עם זה כשכנים
לילי של עכשיו יומי של אז.
מה אמרו: משתנים, מזדקנים?


















