יש ספרים שקוראים בנשימה עצורה, "בדרך אל החתולים" לעומת זאת מכריח אותך לנשום לאט, ממש בכוח. לטוב ולמוטב. קנז לוקח את "חווית" ההזדקנות, את הגסיסה האיטית של הגוף והנפש, ומנכיח אותה בצורה מוחשית כל כך עד שלעתים זה כמעט בלתי נסבל, ושוב- לטוב ולמוטב...
הספר מתרחש ברובו בתוך המרחב האפור והמעיק של בית-החולים ג' ומסופר מנקודת מבטה של יולנדה מוסקוביץ', קשישה ערירית שמגיעה לשיקום לאחר ניתוח ברגלה. מדובר ברומן נטול קו עלילה במובן הקלאסי, כלום לא "קורה", הרומן מוקדש כולו לקיום היומיומי בשנות הזקנה, קנז מתעקש לתאר את ה"כלום" בדיוק מוחלט ולא מתחנף ומכריח אותנו להסתכל ישר על מה שאנחנו עושים הכל כדי להדחיק- הזקנה כמו שהיא על כל הכרוך בה - הכאב, ההשפלה, התלות והבדידות.
בכנות אותי זה קצת ייגע, זה ממש הרגיש בחלקים מסויימים שקנז נהנה לאתגר את הקורא עם האטיות המכוונת, החזרה האובססיבית על מוטיבים של בדידות וריקנות הפכה לי את הקריאה להרגשה של מסע מפרך.
אמנם זה לא כיף גדול לקרוא את הספר -שלא לומר קצת מעיק, אבל יש בו יושרה יוצאת דופן שראויה להערכה, קנז לא מלטף, לא מייפה ולא מנחם. בשורה התחתונה אם אתם מחפשים אסקפיזם זה לא הספר שהייתי ממליץ עליו... אבל אין בכך בכדי להוריד ממעלת הספר וכמו שציינתי בהתחלה כל האמור לעיל הוא לטוב ולמוטב... אם אתם מעוניינים בספר שיוציא אתכם עם תחושה חזקה אני ממליץ בחום.

הספר כתוב בשפה הקולחת ובמיטב הציניות הידועה של בולגקוב אם כי במשפטים תמציתיים ותכליתיים יותר בשונה מהאמן ומרגריטה לדוגמא- סגנון שהולם את אופיו של הספר- נשכני במקצת. (כאן המקום לציין שלדעתי תרגום השמות של קריקסונוב בספר הזה -ובשונה מהחטא ועונשו או האמן ומרגריטה- יכול להיות מוצלח יותר ולעתים קצת צרם לאורך הספר, ובפרט שדעתי באופן אישי שאפשר להשאיר את שמות המקור- ואת משמעותם להוסיף בהערות... למעט עובדה זו התרגום מצוין)
זוהי נובלה דחוסה ומרירה שבה המדע, החזון, והאיוולת האנושית מתערבלים יחד לכדי ניסוי המניב מפלצת, ולא, לא מדובר במפלצת נוסח פרנקנשטיין אלא במטמורפוזה שמושלמת דווקא כשהכלב-גיבור הספר- נהפך לאדם מן השורה "מר פוליגרף פוליגרפוביץ' כדורקין" (-סליחה שאני חופר... דוגמא לבחירת תרגום פחות מוצלחת לטעמי..)
"לב כלב" הוא טקסט קטן ממדים אך גדול כוונות, כתב אישום נגד היומרה האנושית להנדס את מהותו של האדם, ונגד החברה המנסה להפוך כל יצור חי ל"בן תרבות" לפי דגם פוליטי חולף, אמנם הטקסט נכתב כסאטירה לרעיונות המהפכה הבולשביקית אך זו סאטירה רלוונטית עד ימינו אנו
הסיפור פשוט לכאורה, פרופסור מטאמורפוזוב- כירורג מבריק בעל דעות אנטי-מהפכניות, מחליט להשתיל לכלב הרחוב "כדור" את ההיפופיזה ואת אשכיו של גנב אלכוהוליסט שזה עתה מת, הנסוי מצליח, אולי יותר מדי... הכלב הופך לאדם (כאן נגמר ה"פשוט לכאורה"..) לא סתם אדם- אלא אדם סובייטי חדש, על כל המשתמע מתבנית ה"אזרח" האידיאלית של ברית המועצות דאז, כולל כמיהה לוועד הבית ורצון עז להלאים דירות של אחרים...
מה שמתחיל כניסוי מדעי הופך תוך שבועות ספורים לקומדיה שחורה על נסיון "יצירת האדם החדש" נסיון עליו דעתו של בולגקוב נחרצת- כדורקין אינו אדם חרף חזותו, דחפיו ומאווייו הכלביים צפים על פני השטח לעתים תדירות- אנלוגיה לתפיסת עולמו של בולגקוב לגבי האידיאל הסוציאליסטי דאז, "עולם הדיכוי הישן עדי יסוד נחריבה" אומר ההמנון ובולגקוב בתגובה מציב מראה להמשכו "ולאחר מכן נבנה עולם חדש משלנו" כדורקין הופך לאיטו לקריקטורה של האדם החדש שהמשטר ניסה לייצר, הוא מדבר כמו עיתון "פראבדה", מתלבש כמו פקיד זוטר, ורודף חתולים מתוך תחושת שליחות מעמדית...
בניגוד לרושם העולה אולי מן הביקורת, לא מדובר ביצירה ארוכה -אך למרות שהיא נקראה על ידי בערב אחד היא תמשיך ותהדהד בראשי קצת יותר... מחשבה טורדנית שבסופו של דבר בכל אחד מאיתנו יש מן ה"כדורקין" בזעיר אנפין, אולי זהו לב העניין- כולנו נושאים בתוכנו משהו מן ה"כדורקין", אותו חלק בנו שנוצר מהחברה, מהשפה ומהזהות שגדלנו לתוכה -אך לא תמיד ברור היכן מסתיים הכלב ומתחיל האדם... כמה מזה זה באמת אנחנו וכמה מתוך המכלול המתכנה "אני" הוא סתם עוד "כדורקין"...

ואסקס בספרו המלשינים מאיר לנו פינה פחות מוכרת של ההיסטוריה-חיי המהגרים בקולומביה בתקופת מלחמת העולם השניה
בספר שוזר ואסקס מסע חיצוני אל ההיסטוריה האפלה של קולומביה בשנות ה-40 ובמקביל מסע פנימי אל תוך הקונפליקטים המוסריים של המשפחה והאינדיבידואל תוך שהוא משרטט קווים דקים של בגידה-בין אדם לעצמו, בין בן לאב, ובין אזרח למולדתו- מלאכת מחשבת של ממש ששזורה בכאב חרטה וחיפוש אחר אמת חמקמקה שאולי כלל לא קיימת...
סגנון הכתיבה ללא רבב, תערובת של דיוק ופאתוס כתובים במקצב כמעט מהפנט, העלילה מוצגת מעיני שלוש דמויות עיקריות (לכל דמות מוקדש חלק נפרד בספר) ועל ידי מונולוגים ארוכים, אך כאן גם המקום להדגיש-הספר לא חף מפגמים-לעתים תדירות נוטש הסופר את הזווית האנושית של הסיפור ומתפתה להצגת הסיפור כהרהורים פילוסופיים וכמו סופרים רבים מז'אנר הסופרים המתפלספים לעתים חוצה ואסקס את הגבול הדק בין התבוננויות מחכימות ומעוררות מחשבה למאמץ יתר להצגת היצירה כחידה אינטלקטואלית טמירה ונראה לעתים כמי שמבקש להשתחל בכוח אל שורות הספרות הגבוהה.. ואם לא די בזה יתכן והמאמץ להשגת העומק המיוחל עתים נרמז יותר מאשר מושג... בשל כך הספר סובל לעיתים מחוסר אותנטיות ובעמודים מסוימים ממש אפשר לדמיין בחוש את אגלי הזיעה מבצבצים על מצחו של ואסקס בעודו מתייגע בהוספת משפט נוסף שלא לצורך (בלי לזלזל ב"צורך" לייצר ספרות גבוהה...)
למרות חולשותיו, מדובר בספר ששווה קריאה הן בגלל העלילה הייחודית והן בגלל העושר הרגשי שהוא מציע וכמו שכתבתי בהתחלה הספר כתוב במקצב טוב מה שמקל על הקורא לצלוח גם את הרגעים הפחות מוצלחים ולכן אני ממליץ בחום לקרוא את הספר ומייעץ למי שקורא להתאזר בסבלנות, גם אם תאבדו אותה באמצע לא יקרה כלום אם תרפרפו על איזה עמוד או שתיים....

הספר "האירופאים" ככל ספריו של הנרי ג'יימס (אלו שקראתי לפחות) כתוב בכתיבה הקולחת והאופיינית, לאלו שנהנים מכתיבתו ה"נאצלת" והמהוקצעת רוויות הגינונים (מי לא) גם ב"האירופאים" למקרא הדיאלוגים המנומסים כשברקע המתחים המוסווים מתחת לפני השטח לא תוכלו שלא ללקק את האצבעות-ואני לא מתכוון בכדי לדפדף (אולי גם, תלוי בגיל...)
הספר מספר את סיפורה של הברונית מינסטר ואחיה פליקס שמגיעים לביקור אצילי למדי בבית משפחת דודניהם מבוסטון ביקור שאינו מהווה טורח כלל שלא לומר מעיק על מר וונטוורת' אלא ביקור מרנין ומלא במיטב הנימוסים והגינונים תוצרת אירופה של אותה התקופה, אך "אליה וקוץ בה" אין זה שולל את העובדה שבני משפחת וונטוורת'יאלצו להתמודד בעוז כנגד הרוח האירופית המתדפקת על מפתן ביתם... או שמא חלקם יקבלו ואף יאמצו משב רוח רענן זה...
כמו ברומנים נוספים פרי עטו הנושא העיקרי הוא השמרנות האמריקאית כנגד הנאורות האירופית אך בניגוד לספרים אחרים (כמו דיוקנה של גברת) בהם הרומן מפותח לכיוון הפרטני של הדמות הבודדת ופותח בפנינו את סגור ליבה ספר זה כתוב ברוח קומית כשהזרקור מאיר את הסיטואציה יותר מאת משתתפיה, סיטואציה שנועדה לתצפית חברתית מרתקת ולא לפיתוח אישי של הדמויות
למרות החיסרון הקל בנפח הדמויות הנובע מהצגתם כארכיטיפ יותר מאשר דמות של ממש- דבר המונע הצצה ממשית לנבכי נפשם- הדמויות מפותחות למדי, גם דמויות המשנה מוסיפות נופך רב לעלילה, שתיקה אחת של מר וונטוורת' שווה אלף מילים...
"על כן ולמרות" ספר קליל זה מומלץ בחום, אמנם יותר כפתיח לרומנים הכבדים והעמוקים יותר של ג'יימס אך גם כיצירה מכובדת העומדת בזכות עצמה

הספר מציג באופן מייסר את חייו של "ויליאם סטונר" ובכללן אהבות שנכזבו שאיפות שלא התממשו ובכללי מחזור חיים שלם של ימים שחוזרים על עצמם ברוטינה מייגעת שלא לומר מדכאת כל עמוד מביא את הקורא אל תוך הריק האפרורי ולשגרה העצובה ומלאת האכזבות ומזכיר לנו עד כמה החיים יכולים להיות פשוט סיפור נוסף בעולם-סיפור שלא ממש משאיר חותם...
ציטוט שמופיע כבר בעמוד הראשון מתמצת את התמה של הספר באופן חד ביותר (לא מדובר בספויילר למרות שזה נראה ככה- כמו שכתבתי זה מופיע בעמוד הראשון...) "סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב..... למבוגרים שבהם שמו הוא תזכורת לאחרית המצפה להם ולצעירים הוא צליל בלבד...." אני רק יכול לומר שזה לא רק נשמע מדכא זה באמת מדכא.. או נוגע ללב.. איך שתעדיפו לקרוא לזה..
זו כתיבה רגישה ביותר של ויליאמס על דרמה שטמונה דווקא בחוסר הדרמה שבסיפור -חיי השגרה של מרצה פשוט הספר מלא בחמלה שפשוט זועקת מבין השורות
באופן אישי גרם לי הספר להרהורים על חיי האדם הממוצע ללא פילטרים-משעממים, עצובים, מלאי אובדן ועם שבריר קטן של משמעות
בקיצור מדובר בהמלצה חלוקה, כוונתי-לקורא הרגיל הצמא לדרמה או לדיאלוגים "עשירים" אני מנבא כבר עכשיו שהוא יגמור את הספר ויחשוב שמדובר בטקסט מנומנם שלא לומר נטול עניין ומשעמם להחריד אבל וכמו שנהוג לומר ה"אבל" הוא חשוב מי שמסוגל להעריך אומנות (מחילה מראש לנפגעים) ימצא את עצמו מוקסם מהעומק והפרטים הקטנים ומהפשטות שמסתירה מורכבות בלתי רגילה ויליאמס מצליח להפוך את חיי סטונר (כן. ההוא עם העלילה נטולת הדרמה וכו') למעין מסע פנימי של ערגה, כישלון, אהבה ותסכול (הרבה תסכול.. הרבה מאוד תסכול...) מי שמוכן להשקיע קצת מאמץ יגלה יצירה מבריקה ומרגשת (לא מדובר בספר עב כרס שלא לומר ספרון קצר- 288 עמודים לא כולל אחרית דבר- בהוצאת ידיעות) ומי שלא הפסד שלו...