"קראתי המון מגיל 0 כמעט.גם הייתה לי את הפריוולגיה ללכת לספריה של הגדולים.שלא לדבר לקחת מפתח וללכת לבד.אימא שלי הייתה הספרנית בצבא. גם בתקופות הכי קשות בלבנון וגם כשהייתה לי שעה לישון, לא קרה לי שהלכתי לישון בלי לקרוא. גם אם קראתי רק שורה. בצבא התחלתי לבנות את הספריה שלי, לקנות ספרים זה סוג של בורגנות. יש לי כשלושת אלפים ספרים "
בועז זלמנוביץ מתוך אני מניר עוז.
הבחור הזה היה בן של ספרנית מניר עוז ןאביו ז''ל קלמן זלמנוביץ עוד בעזה חטוף (כגופה) תחזירו אותם.
הספר הזה ממש ריגש אותי, קראתי אותו בתשעה באב וכמה הוא התאים לנוכח האווירה. ריגשו אותו מילותיו של בועז קלמנוביץ שאביו אריה ז''ל עדיין נמצא בעזה.
אנחנו 682 יום בלעדיהם, 682 ימים שגילינו איפה זה ניר עוז? שזה ממש עצוב בעיני שמאז המלחמה לא ידעתי שיש מקום כזה, עם אנשים טובים.
רוב הספר באמת המתמקד בסיפוריהם של האנשים שהתגוררו בניר עוז ועל חייהם ועל מהות הקיבוץ, לווא דוקא המלחמה זה ריתק אותי. לפעמים חזר על עצמו אבל היו רגעים שריגשו אותי כמו הקטע הזה.






![מימין לציונות [עורך: אבי שילון]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024898.jpg)







