בוא נאמר שרחלי ונג בר לוי, היא חברה שלי בפייסבוק. היא מצאה אותי כי עבדתי בספריות של גבעת שמואל, והיא מעלה כל מיני קטעים על ספרים. היא הוציאה ספר לאחרונה. הספר הפתיע אותי מאוד, וזה מדהים שלפני שקראתי את הספר שלה,הרגשתי מאוד מחוברת אליה, התכתבנו הרבה.
אני אעלה קטע שמאוד נגע לליבי ומסביר את החיבור ואת אהבתי לספר:''התקרבתי אל גל ושלחתי יד לשלט להגביר קצת. אבל גל לקח ממני את השלט ופתאום החזיק את היד שלי, בלעתי את הרוק. הוא לקח את הכף היד השנייה שלי התרגשתי נורא פתאום, הוא ליטף אותי הוא נשאר בכפות ידיי. עבר לי בראש שאולי הוא ביישן אבל אז נזכרתי בעינב חצי ערומה במחסן תיאטרון. כל-כך רציתי לנשק את שפתיו האדומות, הוא נשך אותן פתאום מהסס, ראיתי פתאום.
''זה בסדר אני רוצה אותך''
''את לא טליה תאמיני שאת לא'' הוא אומר ומתרחק ובולע את כולי בעיניו.
מבולבלת נרתעתי לאחור.
''את כל-כך שבירה טליה''
''אני לא שבירה! צעקתי לרגע'' אני לא ילדה קטנה, אני רוצה אותך, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה''
(עמ' 147, מלכת השוקולד)
המשפט הזה החזיר אותי לגיל ההתבגרות דווקא לגיל 16-17 לימים האלה שלא היה לי טוב באולפנה רציתי לעזוב. הבנות היו סנוביות וסבלתי ממלכת כיתה, פעמיים.
אחת החרימה אותי בכיתה ה', אחת צחקה עליי כשאני כותבת סיפורים בבלוג שלי בתפוז.או ששרתי סולו באיזה תחרות מוזיקה, כולן זייפו חוץ ממני.
ולא מצאתי חברים נורמלים, לא היה לי מגמות שעניינו אותי: היה רפואה, פיזיקה, ביולוגיה. אבל אני אהבתי מגמות הומניות: אהבתי ספרות, תיאטרון ולא נפתחה מגמה. באותה תקופה הלכתי לאיזה אודישן לתיאטרון חיפה, אני לא שכחתי עד היום את האודישן, אומנם לא קיבלו אותי, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה נתיב שאולי אפסע אליו דרך בעתיד, אולי לא שחקנית, אלא לכתוב מחזות, סיפורים, ספרים. ואני גם לא שוכחת שאמרו שיש לי ''שמיעה מוזיקלית'' אני לא יודעת מה הסיבה לדחייה, הם אמרו ''כיוון שאת לומדת באולפנה, מפחדים שזה לא יתאים לי'' אולי באמת הייתי צעירה מדי, אבל זה עדיין לא עצר אותי, חוץ מזה שהרגשתי נטע זר.
הרגשתי כמו טליה, בגיל 16-17 לא עניין אותי לימודים, עניין אותי בנים, ולצערי עברתי דחייה בגיל 17 מבחור שאהבתי, הייתי שבורה ואכלתי הרבה שוקולד. ברגע שהיה קורה לי משהו רע הייתי בורחת לשוקולד, אם הייתי רבה עם חברה, שוקולד, זה היה ממלא אותי. אבל תמיד ידעתי שזה חיצוני שזה לא באמת ממלא כי הלב שלי ריק. וחיפשתי שיאהבו אותי, הרגשתי לא יפה, שמנה. הרגשתי שאני נורא חמודה ומתוקה ומאוד שבירה.
ורציתי כמו טליה שיפסיקו לחשוב שאני הילדה החמודה והמתוקה, לא רציתי, אני זוכרת שהייתה לי חברה טובה שעזרה לי להתכונן לאודישן והמשיכה לתחום התיאטרון ועוד חברה נוספת ממשיכה את זה.
הספר הזה גאונות מבחינתי והוא אפילו קצת מספר את הסיפור שלי, אולי של כולנו של כל הרגישים האלה שמפחדים שהם לא מספיק טובים והם רוצים שכולם יאהבו אותם.
ומה שעצוב בטליה שהיא לא באמת ילדה רעה, כי היא מציגה את עצמה בתור אחת שהייתה דתייה ועכשיו היא הולכת לא צנוע, מתלבשת מתנשקת. היא ילדה טובה שמחפשת אישור שיאהבו אותה, כי היא כנראה לא מקבלת את זה בבית. אני זוכרת שגם אני בגיל ההתבגרות, רציתי אישור שיאהבו אותי, רציתי להיות מקובלת, אבל הייתי בשוליים, כי נראיתי נורא שבירה לאנשים. אני זוכרת שאולי בפעולה של בני עקיבא המדריכה אמרה לי'' אור את חזקה, את לא שבירה, את חברותית'' לצערי היא עזבה אחרי שנתיים, אני לא שוכחת את המשפט שלה אני מנסה להגיד לעצמי כל פעם, שאני במקום חדש, אפילו שאני מפחדת. הספרים והתיאטרון הם מקום מפלט.
ועוד משהו אצל טליה שאין לה חבר אחד שנשאר לה תמיד, חלקם הולכים עוזבים ואז חוזרים, זה שובר את הלב, אין לה רצף בגלל זה היא כל-כך מבולבלת.
היא מאוהבת במישהו והוא בוגד בה עם חברה שלה. יש לה חברה טובה היא מפסיקה לדבר איתה.
וזה משהו שבגיל ההתבגרות חווים הרבה, חוויתי את זה הרבה לכן הייתי עם הבדידות עם השוקולד והכתיבה.
והיום אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא צריכה את השוקולד או את האישורים החיצוניים, או לפחד מהבדידות, כי אין בלהיות בודד מאשר להתחבר עם אנשים שעוזבים אותך או לא מתייחסים אלייך כראוי זה מה שהייתי אומרת לטליה, אם היא הייתה דמות אמיתית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מימין לציונות [עורך: אבי שילון]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024898.jpg)
