בהתחלה באתי בחששות אל הספר ,חשבתי שזה הוא ספר מסוג הספרים שמנסים להיות רבי מכר בכוח דרך הוצאת טריקים מהשרוול שיגרמו למאות אנשים לרוץ לקנות את הספר.
אך ככל שהתחלתי לקרוא , התחלתי לחבב את דרך החשיבה של הכותב , הכותב עוסק בתחום הביולוגיה המולקולרית שזה למעשה חקר התאים .
הכותב מתאר בתחילת הספר את חשיפתו אל עולם הביולוגיה ואל עולם התאים בפרט , דרך עינית המיקרוסקופ בהיותו בן שבע ומה שהוא רואה שם גורם לליבו להחסיר פעימה, בזמנו ,ליפטון הקטן לא היה מודע למושג הקרוי "תא " ,הוא חשב את הדבר המוזר שמונח לפניו כיצור חי נע לכל דבר ,יצור מוזר שאינו כיצורים המוכרים לו הנוכחים סביבו.
זו הייתה נקודת מפנה בחייו של ליפטון שגרמה לו להתאהב במדע, בביולוגיה ולהרגיש בעצמותיו כי זה ייעודו -לחקור תאים, להיות מדען.
ואת חוויה זו ועוד רבות ליפטון מעביר בספרו שיש בו לצד המחקר המדעי גם ניחוח אישי ואוטוביוגרפי.
התפנית השנייה ששינתה את חיי ליפטון הייתה כשבמסגרת עבודתו כמרצה לרפואה [בתחילת דרכו הוא למד רפואה ואחרי כן התמקצע בתחום הביולוגיה המולקולרית ]
הוא עבר לעבוד באיים הקרביים ,מחוץ לגבולות ארצות הברית ,שם הוא פגש בתלמידים רועדים וחוששים שאין בהם מושג קלוש ברפואה , למרות זאת הם חשו כי כל גורלם להיות רופאים ויהי מה.
רק כאשר ניצב ליפטון מול התלמידים הוא מבין את גודל המשימה שניצבת בפניו , האם כדי לקחת אותה ? האם הוא יצליח ? הוא מחליט שהוא יעשה זאת .
מאותו רגע הוא עובר באופן חד אל תיאורים מדעיים על עולם התאים ,מסביר מונחים מדעיים כאלה ואחרים אבל לאורך כל הספר ישנה הרגשה ברורה [והוא גם טורח לציין זאת ] שכל בסיס הספר הוא באמת התאים שליפטון כה אוהב.
דרך תיאור עולם התאים ליפטון מצביע על תפקידנו כבני אדם,הוא אף מצליח להעביר ביקורת עלינו ,על בני האדם שאינם מאוחדים כקהילה ומסביר כי איחוד יגרום לזמנים טובים יותר , כדוגמא למילותיו הוא מתאר את עולם התאים ,שבתחילת החיים ,החיים הראשוניים היו חד תאיים וחד תאיים אלה הבינו כי התאגדות בתור קהילה היא מה שתגרום ליעילות רבה יותר וכך למעשה נוצרנו אנחנו - הרב תאיים ואף על הדרך מותח ביקורת על תורת האבולוציה המקובלת בימינו.
לאורך הספר ראיתי כיצד ליפטון מנסה לשבור מוסכמות ידועות כגון סיגול תפקיד חדש לגרעין התא והממברנה ,דבר שהרגיש לי כי התפספס לו מאוד כי הרגשתי שהניסוי שערך היה לא הגיוני מאוד.
אני מאוד הערכתי את הניסיונות שלו להסתכל מחוץ לקופסא אבל אני חושבת שבנושא ספציפי זה הוא התעלם מעקרונות מדעיים חשובים וחבל.
המשך הספר היה טוב , אהבתי את הנקודות אשר ליפטון ציין למרות שהרבה מהן ידועות אבל היו אחרות שחידשו ודווקא נתנו חומר מחשבה .
בשלב כלשהו בספר הוא משלב בין שני מושגים שהם כמו כוחות מנוגדים -מדע ורוח וטוען כי השילוב ביניהן יהווה את הניצחון המוחץ לחיים טובים,מאושרים ומלאי פוטנציאל.
אני חושבת שצריך לקרוא את הספר הזה מכמה בחינות :
1. תלמדו מעט ביולוגיה ותנגעו בתחומים כגון פיזיקה קוונטית ומדוע ישנה יכולת שילוב בין השתיים.
2. ישנם עקרונות שלדעתי טוב שהספר מעלה אותן על הפרק כמו הפרקים האחרונים של הפרק ,כגון הורות מודעת , התת מודע של האדם והמודעות המודעת.
בסופו של דבר, ספר טוב שיש בו עקרונות מדעיים ולמרות זאת הוא לא מעביר את "החומר " בצורה פאסיבית אלה הקורא פעיל במהלך הקריאה וישנה אפשרות של הסכמה עם הכותב או דחיית רעיונותיו באופן תקיף.
והחשוב ביותר לסוף,
הוא מדבר על כך שאנחנו ,בני האדם הם יותר מאשר מכונות גנים מתוכנתות היטב - אנחנו צריכים לזכור שאנו בני אדם וככאלה אנו אמורים להבין כי גוף ונפש אמורים להיות מותאמים זה עם זה ודרך כך משפיעים הם אחד על השני.

כשחוקרים אמיצים מתקוממים נגד דעה ששיעבדה את האנושות במשך כמעט מאתיים שנה, זה מזכיר לי במשהו את ההתקוממות של אברהם אבינו נגד העבודה הזרה של ימיו. כן, האמונה העיוורת באבולוציה היא עוד אחת מן העבודות הזרות של ימינו, ופרחים שלוחים לברוס ליפטון על כך שבספר בודד (ש-90% ממנו הוא על טהרת המדע) ביסס בי עוד יותר את האמונה באלוקים ובנצחיות הנשמה (וזה בלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילים יהדות ומשה רבנו [בעוד את האישים בודהה, ויש"ו, הוא מזכיר בלי סוף]). שיטתו של ליפטון היא להציג את הנתונים החדשים, ולתת לקורא פקוח העיניים להסיק את מסקנותיו לבד (להבדיל מספרי קואצ'ינג דומים), והתהליך הזה של ההתבוננות במידע המדעי והסקת מסקנות אישיות לחיים טובים ובריאים יותר - מרתק בפני עצמו. חכמה בגויים - תאמין. (תורה בגויים? כבר אמרתי שליפטון מסרב בכל תוקף לדבר על היהדות, אבל גם הקורא היהודי עשוי למצוא בספר חיזוק לאמונת אבותיו).
והנה ציטוט:
"האמונה במיתוס של התפתחות הדרגתית ואיטית המקדמת את המין האנושי (קרי תאוריית האבולוציה), הקסימה את החוקרים באלגנטיות ובפשטות שלה, עד כדי התעלמות מכל ההוכחות שסתרו את המיתוס הזה." ~ פרופ' ניילס אלדרידג' (מתוך ויקיציטוט).

הביולוגיה של האמונה – ברוס ה ליפטון

ישנה קטגוריה שלמה של ספרים שבאים להפוך את המדע לקריא לאדם המצוי. ישנה גם קטגוריה שלמה של ספרים שבאים להטיף לדרך חיים. ספר זה הוא עירוב של שני הקטגוריות הללו: הוא בא להראות כיצד הגילויים המדעיים בתחום הביולוגיה אמורים לגרום לנו לשנות את חיינו.

הקביעה העקרונית בספר היא שגוף האדם מורכב מקהילה של תאים שיש ביניהם יחסי גומלין. הספר מנסה להוכיח בשורה התחתונה ש"סכרת, מחלות לב וסרטן אינם נגרמות ע"י גן יחיד אלא נובעות מיחסי גומלין מורכבים בין גנים רבים לבין גורמים סביבתיים" (עמ' 49) ולכן צריך להתייחס לכל העולם כיצור חי אחד שיש בו השפעות גומלין בין כל מרכיביו (מזכיר את העיקרון של "גאיה" עולם שכל חלקיו בעלי מודעות ואינטראקציה בין כל חלקיו, שמוזכר גם בספרי ההמשך לטרילוגיית המוסד של אסימוב).

בשורה התחתונה, טענתו היא שמאחר וכל מעשה משפיע על כל רכיבי העולם ומשנה אותם!!! הרי שבסופו של דבר עלינו לחיות בהרמוניה עם הסביבה מתוך הבנה שאנו –במצב הנוכחי- הורסים אותה.

ועדיין, מצאתי בספר מספר פנינות חמדה לטעמי:
בראש ובראשונה משפט שרק עבורו שווה היה לי לקרוא את הספר: "רבים מאיתנו מגבילים את חייהם לא מכורח הנסיבות אלא בגלל המחשבה שיש כורח של נסיבות. (עמ' 46)
שנית, הוא נותן הסבר ביולוגי לעובדה ש" אנחנו מטומטמים יותר כאשר אנחנו פוחדים" (עמ' 148)
אהבתי גם את הקביעה שלו ש"הגנים הם זיכרונות גופניים של חוויות שנרכשו על-ידי יצור חי. " (עמ' 43) כמו גם את טענתו של המדען הבריטי טימותי לנטון כי "האבולוציה תלויה יותר ביחסי הגומלין בין המינים מאשר ביחסי הגומלין בין פרטים מאותו מין ומכך שהאבולוציה היא עניין של הישרדות הקבוצות החזקות ולא הישרדות של הפרט החזק." (עמ' 43).

מטרתו הסופית של הספר, לפחות לדעתי, היא הקביעה ש"דרך מודעות עצמית הנפש יכולה להשתמש במוח כדי ליצר "מולקולות של רגשות" ולעקוף את המערכת. שימוש נכון במודעות יכול להבריא גוף חולה, ואילו שליטה לא נכונה בלתי מודעת על רגשות יכולה בקלות לגרום לגוף בריא להיות חולה." (עמ' 130).

הספר אינו קל לקריאה. יש בו מדע שגם אם נכתב בשפה המובנת לכל אינו מעניין כל אחד, אך חלקים מהספר בהחלט יכולים לתרום.
אז למי שמבקש להבין את מבנה התא, ולמי שמבקש למצוא ראייה פחות מקובלת של האמונה, הספר מומלץ, למי שלא – אני ממליץ ללקרוא שוב את פנינות החמדה בביקורת הזו :-)