"הסיבה שאהב במיוחד את ספרי המתח של אגתה כריסטי הייתה שמספר החשודים בהם תמיד היה מוגבל אצל שרלוק הולמס מחצית לונדון נחשדת בפשע. אבל אצל אגתה, תמיד יש רק קומץ חשודים, שמוצגים בפשטות בהתחלה. וגם אם אולי קשה לעקוב אחרי הסיפור שמתפתח במהירות - תזכירו לי שוב מי הוא הלורד של מה-שזה-לא-יהיה? - אתה יכול להיות בטוח שאחד מהם עשה את זה. אגתה שיחקה בהגינות - אף פעם לא הופיעה בסוף איזו דמות חדשה שמעולם לא שמעת עליה. בכל אחד מהספרים שלה הייתה תפנית מבריקה. ב"רצח באוריינט אקספרס" התפנית היא שכל השנים עשר עשו את זה. בספר החביב ביותר על קאל, "רצח רוג'ר אקרויד", התפנית היא שהמספר עשה את זה. ב"מסך המוות", העצוב מכולם, התפנית היא שהבלש עשה את זה. תאמרו מה שתאמרו על הגברת הזקנה אבל כל צירוף אפשרי של מי שהיה עלול לעשות את זה - אגתה כבר עשתה את זה. מדוע הדמויות של אגתה רוצחות זו את זו? בדרך כלל בשביל כסף. לפעמים כנקמה. לעיתים נדירות מישהו רוצח בגלל אהבה."
הניתוח הזה של ספרי בלש קלאסיים נמצא באמצע הספר ולדעתי גרהם מור שותל בו את המפתח לתעלומה שהוא יצר. עשר שנים אחרי שג'סיקה סילבר נעלמה וחבר המושבעים במשפט של המורה שלה בובי נוק מזכה אותו מאשמת רצח, מתאספת קבוצת המושבעים מחדש. הם עושים את זה במסגרת תוכנית דוקומנטרית שמנסה לשחזר את אירועי המשפט ולהכריע בשאלה האם ההחלטה היתה צודקת או לא לאור ממצא חדש שעלה פתאום מן העבר. ואז אחד מהם נרצח. מאיה סיל, בעבר אחת המושבעות וזו שהובילה את חבר המושבעים להכרעת הזיכוי וכיום עורכת דין, מוצאת את עצמה הנאשמת המרכזית ברצח. ואם זה לא מספיק, אז הסיטואציה שבה קרה הפשע היא כזו שבה האמת נראית מרשיעה הרבה יותר מהודאה שקרית באשמה ובקשת זיכוי בטיעון של הגנה עצמית. אין בלש בספר הזה, אבל מאיה יוצאת למסע חיפושים פרטי שבו, כמה מפתיע, יש קבוצה סגורה של אשמים פוטנציאליים, כולם המושבעים שאמנם היו אמורים להיות אנונימיים אבל במשפט מתוקשר שבו הקורבן היא ביתו של איל הון מפורסם, אצל כולם צללי העבר ממשיכים לרדוף.
לקורא בארץ עצם הסיטואציה של מושבעים היא מוזרה. למה שאדם מן השורה, ללא כל הכשרה משפטית, יהיה זה שמכריע בסוגיות כאלה. למה בכלל שאדם יתנדב לשרת בצורה כזאת, לעזוב את העיסוק הנוכחי שלו ובמקרה כמו זה המסופר, להיות "שופט" במשך כחמישה חודשים, כולם תחת סודיות ואיסור לשוחח על העיסוק המרכזי ביומיום, חלקם תחת בידוד במלון בניתוק מהמשפחה והחברים. אבל זו הסיטואציה, אנחנו קצת מכירים אותה מסרטים, אם כי לא ברמת פירוט כמו בספר הזה שעיקר עניינו הוא מושבעים. יש עוד דברים שאופיניים וספציפיים לארה"ב בספר הזה, כמו זה שפוליטיקת הזהויות פורצת במלוא עוזה. הספר עובר לסירוגין בין ההווה, כנראה 2019, ובין העבר של זמן המשפט ב- 2009. העבר מתואר בכל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת והכותרת היא שמה של הדמות, ההווה הוא סביב מאיה סיל והחקירה שלה והכותרות מגוונות "לקוחה שוטה", "הוא לא עשה את זה לבדו" וכדומה. הסיפור דינמי, שומר מתח, מעלה סוגיות מעניינות במערכת המשפט גם מצד עשיית הצדק וגם על היחס בין צדק ובין אמת. ובסוף היה טוויסט שאף אחד לא היה מנחש אותו חוץ ממי שקרא איזה שהוא ספר מתח בעשרים שנה האחרונות. אבל זה שברור מראש מי הפושע לא מעקר את החוויה בקריאת הספר, ואולי אפילו להיפך - מאפשר לחשוב על הסוגיות שהוא מעלה במקום להתעסק כל הזמן בשאלת הרוצח.
אז למרות הכריכה המזעזעת אני ממליצה


















