אז נכנסתי לאודיובוקס. מי היתה מאמינה? לא אני. בטוח לא אני. קשה לי להאזין לאנשים מדברים באוזניות, ברדיו או בפודקאסטים (אירוני, בהתחשב בתחביב הנוכחי שלי), ותמיד חשבתי שזה פורמט לא מוצלח לספרים. אז אני עדיין חושבת שזה פורמט לא מוצלח לספרים... שאני רוצה להתרכז בהם טוב טוב. אבל אם הרגשות שלי כלפי הספר לא עזים, מסתבר שזה דווקא אחלה פורמט כדי להעלות את כמות הספרים שאני צורכת בשנה, לצמצם קצת פומו ואת רשימת הקריאה הארוכה באופן מפחיד שלי, ולעשות את כל זה כשאני מטיילת בעולם החיצון וסופגת קצת שמש. חהחהחהחחה איזה מוזר זה, נכון? זה מה שקורה כשיש תינוקות, מסתבר. תמוה.

אז אני והזאטוט מטיילים לנו, מנשנשים מלפפונים ונשרפים בשמש, ובינתיים אני מאזינה באוזניות לספר אודיו עם הפקה מאוד מושקעת (שאפו) וצוללת לעולם של כוכבי רוק בסוונטיז. יש דרכים גרועות יותר לבלות את הקיץ.

זה סיפור על אוסף של חברי להקה, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, הרבה מהם קלישאות של רוקנרול - אבל הסיפור נותן לנו זמן איתם. וזה טוב, טוב מאוד, כי זמן עם דמויות מהסוג הזה מאפשר לנו להכיר אותן, לחיות איתן, להפוך לאט לאט להיות לטובתן. והסיפור מתפתל בין הרבה רגשות עזים ואנשים קשים ודברים רעים, אבל מתייצב סביב עמוד שדרה משמעותי ומקסים של בחירה. בחירה בחיי נישואין, בחירה במשפחה, בחירה באהבה על פני אהבה. ואני מאמינה בזה ואוהבת את זה, בטח כשזה בלוס אנג'לס של הסוונטיז עם חבורת מגודלי שיער ומשופשפי ג'ינסים.

גם המוסיקה, שמפורטת לפרטי פרטים בספר, מרתקת בעיניי. האם אני אובייקטיבית? לא. הגעתי כאוהבת רוק ואוהבת מוסיקה ואוהבת הופעות מושבעת, קל למכור לי את החומר הזה. לא נורא. גם קהל שבוי צריך לדעת לבדר.

אז האם יש מצב שנהניתי מהספר בגלל שהוא הוקרא לי לתוך השכל בקולות שונים ושימש כסאונדטראק סוער לציוצי ציפורים ונביחות כלבים באוויר הלח של ערב גן משחקים ירושלמי באוגוסט? כן. האם זה משנה? ממש לא. האם אמליץ לחבריי? כן. האם יש לי איך לסיים את הביקורת הזו? לא. לכו לטייל. תאזינו לספרים. תעשו רוקנרול אבל לא דברים אחרים. ביייי

במקום לקרוא את אינספור הספרים שאני עורמת על השולחן, על הספה, על הספרייה, ליד המיטה, על הפוף ועל החתולה - הייתי פשוט ח י י ב ת לפתוח שוב את מועדון גרנזי ולקרוא ולקרוא.
מזל שהוא קריא במיוחד ומסתיים מהר.

זו היתה קריאה כואבת ממה שציפיתי. ההיסטוריה עדינה כשלא חווים דברים כמוה; בקריאות קודמות הסבל היטשטש לי מהר, נאפף באווירת ערפל רומנטי ותיאורי אנשים וצחוקים וחיים. עכשיו קצת יותר מכירים פה סבל וחרדות, גם אם יד ממש ממש ממש שנייה ושלישית ורביעית - וזה הופך את האזכורים העדינים של הזוועות לקשים יותר לעיכול. אבל גם מחבר אותי יותר אליהם, הגיבורים שבאמת איכשהו עדיין קמים בבוקר וקוראים ספרים ומחייכים וצוחקים ו - אוף, אוף, אוף. נמאס לי מהאנושות האלימה והמפחידה הזו. אני אוהבת את האנושות היצירתית והאוהבת הזו.

דברים קסומים: ג'ולייט הגיבורה, הכתיבה שלה, היכולת לשכנע אותי בכך שהיא באמת כותבת טובה. הספרים שהמועדון קורא, הנחמה שהם מוצאים, דאוסיי! אלף פעמים דאוסיי. קיט, היכולת לגרום לי להנות מתיאורי ג'ולייט-קיט בלי קרינג', ההקצנה המגוחכת בענייני מארק ואיסולה ואוסקר ויילד וכו' שלמרות הכל משתלבת בחינניות בווייב הכללי. סידני. סידני! סופי, סוזן, הנופים, העובדה שעכשיו בא לי לנסוע לגרנזי לטיול ארוך או לחיים שלמים, העובדה שבא לי ללמוד עכשיו מלא מלא היסטוריה, העובדה שכל כך ההרבה סיפורת לא היתה קיימת בזמנם ועדיין כל כך הרבה כן כן כן. אוח - אני אוהבת ספרים.

מתחשק לי שתדברו אליי בספרים. בואו ותאמרו לי בעצמכם (כאן למטה, נו) איזה קול של אדם אחר ישב וכתב לכם נחמה. בואו נדבר על דברים טובים. בואו ניצור ביחד הדחקה, אבל מהסוג שמגיע לו להיות אסקפיזם - כי כמה אפשר לתת רק לדברים מרופשים להשמיע קול? אי אפשר.

[גילוי נאות? אני מכירה את מיכל וירטואלית וכתיבתית, והיא חמודה ומוכשרת וחובבת חתולות. אז החלטתי לקרוא את הספר שלה, וראו איזה פלא...]

אני לא קוראת הרבה ספרים ישראליים מגזרת מבוגרים-פרוזה-מודרניים לרוב, פשוט כי רשימת הקריאה שלי מוגזמת וסיכויי הז'אנר להפתיע אותי מרגישים קלושים. רוב הספרים שאני קוראת בז'אנר די מעצבנים: או יומרניים, או משעממים, או מתחכמים, או כל דבר שהסופר.ת חושבים שהוא פורץ דרך אבל בפועל הוא סתם כתיבה לא מספיק עמוקה, ערוכה ומלוטשת.

למה אני מתחילה את הביקורת שלי על מסמרים בירידה על כל הז'אנר? כי זה המסר המרכזי שהקריאה במסמרים יצרה אצלי: היי, הספר הזה הוא בדיוק מה שלכאורה אמור להוציא אותי בדכדוך קיומי מהקריאה, אבל זה דווקא לא קרה. קסם!

אז מה כן קרה?

1. הכתיבה המצוינת של מיכל, שאני כבר מכירה ממגוון יצירות אחרות, ממש התעלתה על עצמה. הדיאלוגים משובחים, הדימויים והתיאורים מפתיעים לטובה, ההרהורים הקיומיים מרגישים חדים ואמיתיים, ומעל הכל מרחפת מעל הספר תחושה כללית של גיוון וצבעוניות לשונית שממש מחדשים משהו בספרות העברית, יוצרים קצב חדש שעוד לא פגשתי. כיף גדול.

2. העלילה, שנראית מבחוץ הדבר הכי טריגרי ומפחיד שיש, אכן התגלתה כטריגרית מאוד - אבל העיסוק בנושאים המפחידים מדויק ולא מתחפר. אז דברים רעים מאוד מוצגים במסגרת הגיונית, גם רגשית וגם עלילתית, והופכים להיות "עיסוק אינטליגנטי" במקום "יבבות ספרותיות מתנשאות" שזה בעיקרון כל מה שצריך מספר.

3. הדמויות באמת עובדות. אמנם יהלי יותר מדנה - וכאילו, יותר קל גם לאהוב אותו כפרה עליו - אבל עדיין, מדובר באנשים שאני מרגישה שבמרחק כמה שנים ותרבויות ממני היו יכולים להסתובב ממש לידי ולהיות אנשים שאני מעריכה ומחבבת.

4. הספר הכיר לי נושא שלא יצא לי להתעסק איתו מאז כיתה ח' - ציור - ועשה את זה באופן שמעורר חשק להגיע לתערוכה. בתור מעריכה גדולה של יצירות סיפור-בתוך-סיפור כשהן עשויות היטב, (ושונאת גדולה כשהן לא, אהממממ אשמת הכוכבים) זה כיף.

5. הנזילות המגדרית עשויה מוש.

6. חיפה! זה ספר (גם) על חיפה! והיא מרגישה הכי יפה בעולם! 

ממש מומלץ, בהתאם לאזהרות הטריגרים הנדרשות, ואיזה כיף להיות פה בשביל צעדים של סופרת ישראלית חדשה ומוכשרת בנוף שזקוק נואשות לפאנגירלז.

נראה לי שאני חיה ביקום מקביל. יקום מקביל בו לוסי פ***ג מוד מונטגומרי קמה בוקר אחד ואמרה לעצמה, "אולי אני אמציא את ז'אנר הרומן הרומנטי?" ואז כתבה ספר שמצליח להיות גם הפלא התקופתי-עלילתי-ארץ-הפיותי של מונטגומרי, וגם רומן רומנטי על כל הטרופים המושלמים והמגוחכים שלו, והיי רגע התעוררתי ואני לא ביקום מקביל זה העולם שלנו הייתכן בחבחבחבח???

בכל מקרה, כשה חברתי הטובה אמרה לי "יש למונטגומרי רומן רומנטי" חששתי לקרוא אותו כי הוא באנגלית תקופתית וקשה. ואז ניסיתי וזה לא היה כל כך נורא. אז תנסו גם.

על מה מדובר?
ואלנסי, הגיבורה שלנו, חיה במשק בית משפחתי מגעיל וחטטני וקפדני והחיים שלה בגדול בלתי נסבלים. כשקורים דברים שגורמים לה לקחת את הנסיבות לידיים, מתחרשות התרחשויות!

אממ, כן, זה ספר שכולו ספוילרים. לא נורא. תקראו גם בלי התקציר המשכנע שלי. שווה את זה.

ומה כל כך יפה בו?

1. שגם במסגרת הז'אנר מונטגומרי לגמרי מתייחסת לעולם ולגיבורה שלה בכבוד שהיא נותנת לכל העולמות והגיבורים שלה. אז כוח הדמיון שם, לגמרי. כוח הטבע שם, ואפילו יותר מבספרים אחרים שלה. כוח האנשים מהגזע שידע את יוסף מאוד שם. כוח הקהילה החטטנית והצדקנית ממש ממש שם. כל הדברים שהופכים אותה לסופרת חדה, קורעת מצחוק, עם לב רומנטי ומדהים שגורם לנו להתאהב - הכל הכל שם.
2. שסיפור האהבה נפלא. כל כך לא צפוי, כל כך מעניין, כל כך מלא בטרופים ועם זאת פשוט עושה את הכל נכון. שני מטומטמים שנורא בא לי לחבוט להם בראש, וגם למונטגומרי, אבל אז להיאנח ולהזיל דמעה ולומר "אוח, כמה שאתם חמודים."
3. עלילה קצת יותר מדי צפויה וקצת יותר מדי מתחברת לעצמה ולא סבירה, שנותנת לי תחושה שמונטגומרי פשוט אמרה "אה, עלילה? שטויות. אני כותבת פה פנטזיה וככזו אני יכולה ללכת עם אי הסבירות עד הסוף. יהיה לנו כיף!" בקיצור, זה ניסוי ספרותי שנועד להנאתה של הסופרת, ואנחנו לגמרי נהנות ביחד איתה.
4. וכן, זה אסקפיזם: מונטגומרי כתבה את הספר בשלב מאוחר בקריירה שלה. זה אומר מצד אחד שיש בו דברים שבחיים לא דמיינתי שהיא מכירה (מכוניות?? אוכל סיני??? קולנוע???) ומצד שני זה אומר שהיא, עם החיים האומללים של עצמה, הרשתה לעצמה להתיר את הרסן כאן ופשוט לכתוב געגוע לעולם שאף פעם לא יהיה לה. תקופת אושר טהורה, פריצת גבולות בלתי מתנצלת, חיים בחלום. זה מעציב אותי מאוד כשאני חושבת על לוסי עצמה; אבל תענוג לקרוא את זה.
5. דיבורים על דברים שהיא בהחלט לא אמורה לדבר עליהם, כגון קרסוליים! ופמיניזם (בערך!) אח, מורדת נהדרת שלי.

עכשיו בא לי לקרוא את כל כתביה שוב ושוב לנצח, כי היא הדגולה מכולן.
תקראו וזה.

לא נעים לומר, אבל סאגת הלקחנים מרגישה קצת מגוחכת בהתחלה. זה קשור לאפיות הזו, אולי; התחושה שדברים צריכים להיות נורא... מודגשים. מוגזמים. דרמטיים. הלקחנים כה קטנים! הבית כה גדול! מעונית כה צווחנית! הררית כה סקרנית! אעעעע בן אנוש!!!!!

וזה יופי, מה שקורה פה; כי העסק הזה נפרם, במשך חמישה ספרים משוגעים לגמרי. מספר ילדים שכולו סיפור אגדה, ברוח מטופשת ואפילו קצת צינית (על הגיבורים שלו, על החיים, על הדרמטיות עצמה...) אנחנו מתקדמות, עוד ספר ועוד ספר, עד שאפשר לעצור ולהסתכל על היצורים האלו (הלקחנים, ויותר מהם - על בני האדם) במבט אנושי, חומל, מורכב - וקשוח כמו פלדה.

כי מעונית, איזו דמות שלא תיאמן, הופכת לאדם, במלוא מובן המילה. ממכשפה עלובה (וכן, זה מופיע לא פעם ולא פעמיים, עלובה. אולי זו אשמת התרגום, אבל א י ז ה תרגום), מקלישאה עצובה, למישהו שאי אפשר שלא להעריץ. בהסתייגות אולי, ועדיין! מבט שנותן לה את הזכות להיות אישה, על חולשותיה וצווחותיה, ולשאת את זה בגאון. לא רק בגאון. באומץ.

כי פוד, שמקבל גאולה של ממש בפרקים האחרונים, איך אפשר שלא להרגיש את נשמתו פורחת בכל רגע ובכל רגע ובכל רגע, כי צעד אחד לא נכון, גיחה אחת יותר מדי למזווה, טיפה מיותרת של יין דומדמניות - ולא אתה זה שגמור, אלא השתיים היחידות שנשארו לך בעולם. אתה גמור.

כי הררית, שסיפור ההתבגרות שלה לא נועד מעולם להסתיים בסוף טוב. על פני השטח, כן, ברור שהכל טוב. האפלי אוור אפטר עם זיקוקים ואפקטים וכל היתר. אבל האם יש משהו טוב בתעוזה להציב לך מראה מול הפרצוף בעמוד הסיום של הכל ולומר, היי, בסוף אלו החיים, ובכל רגע ממש ינשוף יגיע ואת לא תהיי עוד. זוכרת את זה שחשבת פעם שאולי ייתכן דו קיום, שאולי פיס אנד לאב, שאולי הדור שלך יחולל מהפכה? אז לא. תקברי את החלומות האלו ותסתפקי במה שידוע לך - ואחרת, תעופי מכאן ותחדלי. זו דרך לסיים סיפור ילדים? זו דרך להתעסק עם שחרור נעורים? ובכל זאת.

כי אנחנו; שמרי נורטון מצווה עלינו להסתכל על עצמנו ולבוז לבורות, לאכזריות, לפתטיות האנושית שלנו. שמציבה בפנינו השוואה בלתי נמנעת בינינו לבין הלקחנים, עלובים ככל שיהיו, ומכריעה באבחת חרב אחת: הפסדתם במשפט. עדיף להיות לקחן עלוב, ניזון מפירורים, סוחב גפרורים, נחרד מכל תנועה, רדוף רדוף רדוף - ולא להיות א ת ם.

אני חושבת על מרי נורטון שכתבה לגיבורים שלה ספר של גילוי, ואז ספר של הסתגלות, ואז ספר של בריחה, ואז ספר של זוועה טהורה, ואז עוד בחרה לשוב (בעשרים שנה איחור!) כדי להגיד לנו לזכור מאיפה באנו ולשכוח לאן אנחנו הולכים - ונתנה להררית לפזז לכל אורכם, להריח פרחים, לשיר אל הדשאים, לחבק את המרחבים! ואני חושבת, לא יכולת להשאיר פירור של תקווה בשבילנו, צורי האנוש?
ולא.


(היי שנייה, כאן המחריבה הסדרתית. לא להיבהל. זו סדרה יפה ועליזה ואופטימית עד מאוד, מלאה בטבע ובאהבה ובחברים ובקהילה, ובפולניות עסיסית ובמסירות ואומץ, אבל זו גם סדרה שכולה חוסר אונים - והאויב בה הוא האדם. זה מופלא; זה שוחט. תעשו עם המידע הזה מה שתרצו.)

תשעה צעדים להרס ספר שיכול היה להיות ממש מוצלח:

1. קחו רעיון טוב. באמת, באמת רעיון טוב - כזה שכולל אוסף דמויות מגניבות עם סיפורי רקע מעניינים וחיבור טוב זו לזו והרפתקאה אייקונית ובאמת, רק דברים טובים ומוצלחים.

2. ‏תתלהבו מעצמכם כל כך על כך שהצלחתן למצוא ולהרכיב רעיון כל כך יפה, עד שלא תפסיקו להזכיר את זה לעצמכם באמצע הכתיבה. מדי עמוד או שניים הזכירו לעצמכן, אמאלה, איזה מהממות אני! איך כתבתי כזה רעיון מבריק ומדהים ופורץ דרך ומושלם! עכשיו השתדלו כמיטב יכולתכם להעביר את ההתלהבות הזו גם אל הקוראים, כדי שישימו לב שהן קוראות יצירה יוצאת דופן, מה, לא מגיע להם? עשו זאת בעזרת הערות מטא קורעות מצחוק לאורך כל הספר, בעזרת מתן אלפי תכונות מעולות ומבריקות לגיבורות המדהימות שלכן, בעזרת עלילה שכולה רצף הצלחות מסחרר וגאונות אין סופית של כל המעורבים בדבר. אח, המבריקות נוטפת.

3. ‏עכשיו הרכיבו עלילה. השתדלו שבמקום שהעלילה תנבע באופן טבעי מהסט אפ היפהפה שכתבתם ומהדמויות ותכונותיהן, היא תנבע מאיך שאיך שאתן מדמיינות בראש שאמור להיראות ספר כזה. אסור שבין חידה לפתרון יהיה קשר טוב מדי, זה ייראה בלתי טבעי ואף מתאמץ. עדיף שכל אירוע ינבע בהפתעה, אוי, לא ראינו את זה מגיע! פתאום דפק שליח בדלת עם התשובה! פתאום חשבנו במקרה על הפתרון! פתאום הלכנו למקום הנכון ושם הובילו אותנו תוך חמש דקות למקום הנכון הבא! באמת, לפתור תעלומות זו ממש עבודה קלה ומשתלמת.

4. ‏הקפידו שעל כל דמות שהיתה מוצלחת יעבור מסע רגשי כמה שפחות אמין, כדי שהקוראות לא יתבלבלו חס וחלילה ויחשבו שיש לנו כאן שאלות מוסריות קשות לדבר עליהן, חס וכרפס, טפי. לא! כשהגיבורה עוברת אירוע טראומתי, עליה להיזכר בכמה החיים שלה מלאי ריגושים ולהמשיך בחייה בגאון (איך מערכת בריאות הנפש עוד לא עלתה על זה, בחיי). אם גיבורה זכתה לאוסף האפיונים "מעצבנת, מורדת, אוכלת" הקפידו שהיא לא תוכל לסטות ממנו ימין או שמאל, כדי שהיא לא תחוש את עצמה תלת מימדית או משהו ותקפוץ מהדף בזמנים לא נוחים.

5. ‏עד כמה שניתן, ערבו בעלילה רומנטיקה. גם אם היא לא הולמת לאופי הדמויות, גם אם היא לא קשורה לכלום, גם אם זו בדיחה מוחלטת, גם אם זה כתוב בעדינות של פילה בהריון בחנות חרסינה - אתם יודעים, רומאנס מוכר וכל זה. לא לשכוח.

6. ‏אל תשכחו את הכלל הראשון בספרות עילית: אנשים אוהבים את מה שמוכר להן. ולכן, קחו בבקשה כמה שיותר - אמרתי כמה שיותר, תעמיסי עוד קצת לעגלה בבקשה - דמויות היסטוריות שהקוראות כבר מכירות, הכניסו אותן לסיפור והשתמשו בהן כאוות נפשכם. אם הדמויות האלו לא שייכות לסיפור וגם מורכבות מדי עבורכם לכתיבה, לא נורא. הקפידו בבקשה לכתוב אותן בכל זאת. ניימדרופינג זו דרך בטוחה להגיע לראש רשימת רבי המכר.

7. שנאו דברים רעים, והקפידו לספר לנו על זה. למשל, אנשים אוכלים זה ממש איום ונורא, נכון? איך הן מעיזות. קדימה, נא להבהיר בספר בכל הזדמנות שדמות רעבה זו הפוגה קומית קורעת מצחוק! מממ מה עוד אנחנו שונאות? אנשים שמנים או מכוערים? ברור. איך דבר כזה עדיין קיים בעולם כה אסתטי. בואו נציין את זה כשאפשר, כדי שישימו לב שאנחנו שונאים אותן. לאאאאאא אל תיתני להן הזדמנות למסע דמות מורכב, bad you! הקוראים עוד יחשבו שאנחנו מאמינות בדברים כאלו, וזה ממש 2021.

8. ‏אני יודעת, אני יודעת, יש לנו בעיה: מצד אחד, אתם ממש מאוהבים במאה התשע עשרה, זה כזה כל כך אסתטי וכזה כל כך רומנטי וגם חתיכי וערפדי וכל זה. אבל המאה התשע עשרה, או ככה אומרים כל מיני מחריבות שמחות, היתה כזה איכסוש של עידן בשביל כל מיני אנשים. מה נעשה בנידון? אנחנו מריחות סוגייה מוסרית אמיתית מתקרבת, היא תאכל אותנו! אוקיייייי יש לי פתרון, תקשיבו טוב: בכל פעם שאפשר, אנחנו נציין בקולי קולות שהנורמות החברתיות האלו היו ממש גועל נפש ולא מקובלות עלינו, סבבה? אבל כשאפשר, אנחנו גם נתרפק על זה שמשרתים פעם ידעו מה מקומם והתנהגו בהתאם. הימים הטובים חלפו עברו, וזה קצת חבל. מה אמרת? שסוכנת בית שמתנהגת כמו הקלישאה של עצמה ואוהבת למעשה לשרת וחיה כדי להיות אמא אווזה לא ממש הולך יד ביד עם הניסיון לספר לנו על שבירת מסגרות מהמאה התשע עשרה? בחבחחבח לא הבנתתתת היא בעצם ממש אוהבת את זה ולכן זה בסדר מי את שתנסי לגרום לה להיות משהו שהיא לא יא הורסת סיפורים מגעילהההה.

9. כתבתם הכל? יופי, עכשיו להרוס את הכתיבה קצת. ועכשיו עוד קצת. זה לא מספיק, גאד דאמט! תכתבו את זה עוד יותר גרוע! סצנות לא אמורות לנבוע זו מזו בצורה משכנעת! דו שיח אמור להישמע כמו תסריט גרוע! סלנג אמור להיות צורם! דימויים אמורים להיות גרועים עד לכאב! והתרגום, אל תשכחי את התרגום!!! יופי. נרגעתי. זה כבר הרבה הרבה יותר טוב.

אריך קסטנר הוא ממזרתא גדול, אם תרשו לי לומר (וגם אם לא). כי הוא יושב לו על מדף הספרים שלי בנחת, לה לה לה, מעמיד פנים של צדיק תמים גדול. מה אמרתם שם?! רואלד דאל הוא הילד השובב של הכיתה, לא א נ י! אני כל כך רגוע ושליו, נחמד ומלבב, כולי חינוך חינוכי ווייבים של ילדים טובים הולכים לישון בזמן ומכבדים את האמהות שלהם.

ואז פעם בכמה זמן חודש חודשיים ככה אני נזכרת לפתוח שוב ספר שלו, ונזכרת שהילדים אולי מכבדים את האמהות שלהם, אבל הן צריכות להיות אחלה בשביל זה; הם אולי הולכים לישון בזמן, אבל רק כי התחשק להם באותו יום. הכל מרומז יותר, דקיק יותר ומתוחכם יותר מספרים אחרים - והתוצאה, כמה מפתיע, היא וואו.

תענוג.

ואיזה כיף לגלות שזה ממשיך לכמה מספרי המבוגרים שלו. כאן למשל אנחנו פוגשים מעשייה קלאסית מהסוג הישן וההגון: מעין סיפור עם, עליז ולא מורכב, טייק קליל על האבטיפוס של עולם הסיפורים. הוא לא אמור להיות מורכב, הוא לא אמור לתת לנו יותר מדי קשיים בעלילה. הוא רק אמור לגרום לנו לעלוז ולהתעצבן. שני הדברים בו זמנית. וזה אכן מה שקורה: אנחנו עוקבים אחרי שלושה גברים (שניים עיקריים, אם לדייק) במסע אל בית מלון שמנסי בגבעות האלפים או איפשהו עם מלא שלג ונוף מהמם. ואז נותנים להם להתחבר ולהשתעשע ביחד, לבנות איש שלג אייקוני, לגלות שהעשירים במלון צבועים ומגעילים כצפוי, להתפעל מהנוף, לדבר על קופירייטינג (בוכהההה), להשתובב, להתאהב, להשתכר ולשמוח.

ואת כל זה, מלבד העליצות הבסיסית הכיפית שתוססת בכל עמוד של הספר הקצר והחינני הזה, עוטף קסטנר הגאון בשורות שהן לא סתם ציניות, הן האמ-אמא של הסרקזם; ומוליד דמויות שמאופיינות תוך פסקה אחת בצורה חדה ומרושעת להפליא, לצד דמויות שפשוט ברור - באיזו דרך לא-דרך מסתורית - שהן הגונות ונהדרות וראויות לגלגולי העלילה שהן עוברות (כשגם הן לא טומנות ידן בצלחת בכל הנוגע לאמירות שנונות, עיינו ערך האמא ההורסת של גיבורנו).

אז מה יש עוד לומר? נהניתי. אמנם קסטנר עם ילדים הוא ה-קסטנר המשובח שאני מכירה ומאובססת עליו עד אימה, אבל קסטנר עם מבוגרים מצליח לתת פייט הגון ולהוכיח שלשחרור חרצובות התיאור יש אפקט מהנה לאללה. תקראו.

[אולם ספורט רעוע בכפר מבוא-הרי-חציר, סוף העולם מערבה. במת עץ שברירית ניצבת בקצה האולם ומאחוריה וילון קטיפה סינטטית, אדום ומרופט, שכבר ראה ימים טובים יותר. הנוכחים: שלושה שופטים בעלי משקפי קרן וגליונות נייר, יושבים ומפהקים מאחורי שולחן צר שניצב מול הבמה. שלט קרטון גדול תלוי על שולי השולחן ובו כתוב "תחרות הילד הספרותי המטורלל ביותר, מחזור #52"]

שופטת #1: "הבא בתור, בבקשה."

על הבמה עולה בביטחון רב ילדה עם סנדלים ותסרוקת קארה קצרה. "שלום. קוראים לי רמונה קימבי, ואחותי ביזוס אמרה שיש לי סיכוי לא רע לנצח בתחרות הזו. זה רעיון טוב, אני חושבת, כי סוף סוף אני אוכל להשוויץ מול הואי במשהו. אין ס י כ ו י שהואי היה בכלל מצליח להתקבל לתחרות, כי הוא חתיכת ילד ממושמע ודבילי. בחיי, פעם אמרתי לו שיספר מה הדבר הכי טיפשי שהוא עשה בחיים והוא אמר לי "פעם אכלתי את הקרקרים של סבתא שלי לפני ארוחת הצהריים." אם הייתי הואי מזמן הייתי מתה מרוב שעמום."

שופט #2: "תוכלי לספר לנו מה הדבר הכי טיפשי שאת עשית בחיים שלך?"

רמונה: "וואו, קשה לבחור. בואו נראה... היתה הפעם ההיא בה תקעתי זר של קוצים בשיער ואמא שלי היתה צריכה לגזור אותו החוצה... והיתה הפעם ההיא בה רוקנתי שפופרת שלמה של משפחת שיניים החוצה לכיור. זה לא היה שווה את זה, לצערי, כי הייתי חייבת להשתמש בה במשך שנה שלמה. אה, וכולם בשכונה אומרים שהייתי הילדה הכי נודניקית שפגשתם אי פעם. הכנתי לכם עצומה."

היא שולפת גיליון נייר ארוך שמשתרך על הרצפה מאחוריה. הכותרת היא "רמונה קימבי היא הילדה הכי מציקה שחייתה אי פעם" ויש שם הרבה מאוד חתימות.

שופטת #1: "בהחלט מרשים, רמונה. השאירי על השולחן שלנו את העצומה, בבקשה. נעיין בה בהמשך. הבא בתור!"

ילד מנומש בן 11 קופץ אל הבמה בפרצוף משועמם, ונראה כאילו הוא משתוקק לברוח בכל רגע. מאחוריו, בשולי הבמה, ניצבת אישה מטופחת ואימתנית בעקבים גבוהים ומסננת לעברו "הרסת לי את תחרות מועדון הגן, בתחרות הזו אתה חייב לזכות!"

הילד: "שלום, קוראים לי ג'פרי טיפטון, ואם אתם רוצים לראות ילד מטורלל באמת אתם חייבים להכיר את טדי רובינס. בשבוע שעבר הוא הטביע את שיעורי הבית של קרול בשירותים כי היא אמרה שהוא דוחה. מה לעשות, הוא באמת דוחה."

הגברת מאחוריו, נובחת: "ג'פרי טיפטון! איך בדיוק זה הנאום שעליו התאמנו בבית?!"

ג'פרי: "אמא, את באמת חושבת שאני הולך לזכות בדבר כזה? בשנה שעברה הזוכה היה פשוש הטשר. תבחרי את המאבקים שלך, באמת." הוא יורד מהבמה ומקפץ החוצה למשחק כדורגל סוער.

השופטים מסתכלים זה בזו ונאנחים.

מספר ילדים נוספים עולים על הבמה ומספרים את קורות חייהם. לאנדר יש כמה טיעונים חזקים ופילוסופיים למדי, ילדי בסטבל כמעט הצליחו לשכנע את השופטים בו במקום אך אז נזכרו שהם מאחרים לארוחת הארבע ורצו החוצה לקבל קצת חביצה, והאול ג'נקינס עשה טריק מלוכלך כדי לשכנע את השופטים שהוא בגיל המתאים לתחרות ונפסל על שימוש בקסמים. ניקולא הקטן, לעומתם, מצליח תוך דקה וחצי להותיר רושם עז כל כך על השופטים עד שהם מבקשים ממנו לחכות בצד לסוף התחרות כדי למנוע התקפי לב פתאומיים.

שופטת #1 (חלושות): "הבא בתור, בבקשה."

על הבמה עולה ילדה שבדית עליזה. יש לה קוקו חום שקשור בסרט גדול והיא מחזיקה בידה של אחותה הקטנה.

שופט #3: "ספרי לנו על עצמך, בבקשה."

הילדה: "שלום. קוראים לי מדיקן, וזו אחותי ליסבת. אנחנו ילדות נפלאות וטובות מאוד לאמא שלנו ולאבא שלנו ולאידה ולאלבה. אני לא עושה דברים מטורללים, כי אני ילדה ממש גדולה ורצינית."

ליסבת: "נכון מאוד. גם כשעשית ממני משה בתיבה זה היה ממש מצוין."

מדיקן: "זה היה משחק לימודי מאוד, כמו שאמא אמרה לי כמה פעמים מאז. באמת למדתי המון. למדתי שהתנ"ך הוא חינוכי מאוד ושהחלוק של אמא נראה בדיוק כמו הגלימה של בת פרעה."

ליסבת: "ואני למדתי שהמים בחצר רטובים."

מדיקן (מתנצלת): "זו אחותי הקטנה, אתם מבינים, והיא לפעמים צריכה עזרה כדי ללמוד דברים שכולנו כבר יודעים."

ליסבת: "וכולם כבר מכירים את ריקרד. לריקרד מגיעות מכות."

"מכות נמרצות." מסכימה מדיקן, אבל ממהרת לשנות את הנושא. "ואני גם ממציאה נהדרת. המצאתי, למשל, מכונה מעופפת."

ליסבת: "ובגללה כמעט הפסדת את הפיקניק וחטפת זעזוע מוח. זה היה יופי טופי."

מדיקן: "לך זה היה יופי טופי, אולי, אבל אני חשבתי שזה היה מאוד לא הוגן. למה זאת אשמתי שהיא לא עפה?" הפרצוף שלה מתחיל להאדים.

ליסבת (מצחקקת): "את לא נורמלית, כמובם."

מדיקן נותנת לליסבת סטירה, וזו מתחילה לצווח עד לב השמיים.


השופטים: "ובכן, מדיקן וליסבת, אנחנו חושבים שראינו מספיק."

מדיקן (מייבבת ומושכת לליסבת בשערות): "אבל עוד לא שמעתם איך לימדתי את ליסבת את סיפור יוסף והאחים!"

אבה, בן השכנים, מגיע ואוסף את שתי הילדות המייבבות.


ובכן, חביביי, סאגה טרחנית זו מסתיימת בדרך מובנת מאליה: מדיקן יקירתנו זוכה בפרס הילדה המטורללת ביותר של אותה שנה. היא מעט מבולבלת, מאחר וחשבה שמדובר בתחרות "הילד הספרותי הנהדר ביותר" אבל ניצחון זה ניצחון, והיא לא מתלוננת. במיוחד כשהאף שלה נשאר במקומו הראוי. ג'נינגס, זוכה עבר מכובד וחבר האגודה, מחלק לה את הפרס, ורמונה זוכה בתואר חביבת הקהל. בסך הכל זה היה יום מועיל ומבדר למדי. מעניין מה יקרה מחר.

-

נכתב מזמן לפייסבוק, תהנו אנשים חביבים ותקראו מדיקן

באיחור אופנתי, ובתחושת סיום מסלול ארוך כמעט כמו התואר שלי, אני סוף סוף מתיישבת לכתוב ביקורת על "לכל מקום אליו הרוח נושבת", שסיימתי סופסוף לקרוא אתמול.

מה אפשר לומר?
נו, ברצינות, מה באמת.

אתחיל בלומר - אם אין לכם מושג מה זה הספר הזה ועל מה אני מדברת ולמה יש כנפיים של דרקון על הכריכה, אז לכו בבקשה לקרוא את הספר "פאנגירל" בלעז או "מעריצה" בלא-לעז וחזרו אלינו כשאתם משכילים.

מכאן והלאה ייתכנו ספוילרים.

- בואו, קודם כל, נדבר על סגנון הכתיבה של ריינבואו. היא כותבת מוזר, ריינבואו שלנו. אחת מהסופרות שאצלן יש לי תחושה ברורה שהכל נכתב באיזשהו רצף מחשבתי, קצת אסוציאטיבי, לא מאוד מתוכנן, מעין איגוד רעיונות שמתממש לכדי ספר כי למה לא. התוצאה יפה, כי ריינבואו יודעת לכתוב. האם זה מצדיק המשך לטרילוגיה? האם היא אומרת פה משהו עוצמתי מאוד? אני לא בטוחה לגבי אף אחד מהסעיפים, אבל מוכנה לבצע השעיית ספק ולקרוא בכל זאת, כי התחושה שנובעת מזרימה עם השגעונות שלה לאורך ארבעה ספרים היא בסוף די מתגמלת.

- בכנות, אני לא בטוחה שיש לי מושג גם אחרי הקריאה. הבחירה להסתובב סביב כל כך הרבה תמות, וכל כך הרבה עלילות - וכל כך הרבה נשיקות, הו אלוהים - יוצרת איזו ערבוביה. שעובדת בהרבה רמות, כי בסוף היא לוקחת עולם פנטזיה שלא ממש הכרנו וחוקרת אותו מזווית כל כך רנדומלית, כל כך קז'ואלית, עד שהתוצאה חייבת להיות מרתקת. כמו סעיף באנציקלופדיה, אולי, או כמו דוקו על חרק מסוים בנשיונל גיאוגרפיק. אתה מתמקד, זה מעניין, אתה חושב על המון דברים שלא חשבת עליהם והכל מאוד מוזר ומרתק, ואז אתה יוצא ושואל את עצמך רגע מה לעזאזל קראתי עכשיו.

- אז למה בעצם כן לקרוא את הטרילוגייה-רביעולוגיה הזו?
כי, ובכן, מדובר בעולם מודרני, מורכב, קסום אבל ריאליסטי שלא פוגשים הרבה. זה קצת כמו לכתוב סדרת פנטזיה על השעה שבה אתם נוסעים בבוקר לעבודה: שום דבר לא יכול לקרות שם, אבל אם נדון בזה מספיק לעומק נמצא המון דברים מעניינים ודילמות מוסריות ומחשבות שכשנעלה אותן על הכתב נקבל תמונה ריאליסטית באופן קצת מפחיד שעדיף לא לחשוב עליה יותר מדי כדי לא להיכנס לדיכאון.

כי, ובכן, באז גרים-פיץ' הוא חתיך על חלל וכולנו צריכים להעריץ אותו.

כי אף פעם לא תדעו לאן תגיעו: זה יתחיל עם דיון בדמות "הנבחר" וימשיך למשברים נפשיים ויתגלגל להיווצרות כתות סביב ציפייה לישועה חיצוני, והפסקת ביניים לטובת הערצה לסנדוויצ'ים, ובאמת, זו סדרה ביזארית אבל היא פותחת את הראש. וזה וואו. סיפור לא-מושלם הוא לפעמים הזדמנות להרגיש דברים שלא חשבנו עליהם, דווקא כי כל דבר יכול להגיע ליטרלי לכל מקום.

לא מבינים על מה לעזאזל אני מדברת? כן, סורי, אין לי הרבה דברים קוהרנטיים לכתוב הפעם; זה ניסיון להעביר תחושה ייחודית שרק הסדרה הזו הצליחה לתת לי. ערב נעים שיהיה :)
(בתגובות אשמח לספר קצת יותר, אם מישהו ירצה, על הסדרה עצמה ועל דברים טכניים ומוזרים כמו דמויות ועלילה.)