אני לא יודעת למה אני כל כך מאושרת לכתוב עוד ביקורת על ספר של מריאנה זפאטה.
הייתי לא במצב רוח טוב עד לפני כמה דקות, אבל אז הלכתי לבדוק כמה דברים על הספרים שלה, ועכשיו אני מוכנה לכתוב ביקורת.
בפנטזיה שלי, הביקורת הזאת יכולה להיות קצרה.
יש לי שני דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, הראשון זה כמובן הספר עצמו ודעותיי עליו, והשני זה על הכתיבה והספרים של מריאנה זפאטה, שבהחלט יש לי מה להגיד עכשיו כשכבר קראתי ארבעה ספרים ממנה.
אהבתי את הספר הזה, מתוך הארבעה שקראתי, הוא במקום השני כרגע.
אבל העניין הוא שנמנעתי מלקרוא את הספר הזה כי לא חשבתי שהוא יהיה טוב, בגלל שהיוטיוברית האהובה עליי לא נהנתה ממנו.
ועכשיו אחרי שקראתי אותו, אני מבינה למה אני כן נהניתי ממנו, אבל אחרים אולי פחות.
יש פה פער גילאים.
שנייה, אם הייתם רואים אותי הייתם מבינים שזה ביג דיל עבורי ואני נמסה פה.
אני פשוט לא יכולה להכיל את אהבתי לטרופ הזה, והספר הזה עשה את זה כל כך נהדר בעיניי.
אני לא יודעת למה זה הקטע שלי, אני די בטוחה שאני לא בקטע של גברים מבוגרים, נראה לי שזה יותר הדינמיקה שיש בין אדם חסר ניסיון וצעיר ואדם מבוגר שרוצה לעזור ולהיות שם בצורה שאנשים אחרים לא יכולים.
אני די בטוחה שזה הבעיות שלי עם ההורים שאחראיות לכך שאני אוהבת את הטרופ הזה, ואני לא חושבת שזה דאדי אישיוז כי אני מרגישה את אותו חוסר משני ההורים, אבל מצד שני, אמא שלי די גברית בחשיבה שלה, אז היא לגמרי יכולה להיחשב עוד אבא.
בכל אופן!
הבנתם את הקטע, אני ממש אוהבת פער גילאים, הטרילוגיה הרומנטית האהובה עליי היא כזאת שיש בה פער גילאים, אז לא, אני לא הולכת להוריד את החיוך מהפנים כשאני חושבת על זה כי אני בניגוד לאנשים אחרים ממש אוהבת את הטרופ הזה.
ההתחלה הייתה איטית, כמצופה ממריאנה זפאטה.
לגמרי ראיתי אפשרות שאני אתן לספר הזה שלושה כוכבים, וזה רק אם הוא יסתיים בצורה טובה שתפצה על האיטיות של השליש הראשון.
אבל לא סבלתי, התמסרתי, זה קל ברגע שמכירים את הסגנון שלה מריאנה זפאטה וחווים את ההיתרונות שבו, כי האיטיות הזאת לי באופן אישי גורמת לשקוע יותר עמוק בתוך העולם, גם אם שום דבר מעניין לא קורה.
הסיבה שהשליש הראשון כל כך בינוני, זה בגלל שלוקח זמן עד ששתי הדמויות באמת מתחברות ומתחילות להתקרב, אז ההתחלה היא בעיקר המרחק שיש ביניהם, הרושם שהוא עשה עליה ואיך שהיא מפרשת את ההתנהגות שלו כלפיה.
הוא שחקן כדורגל שפרש, ואחד ממש מפורסם, אפשר להגיד שהוא מסי או רונאלדו בעולם הזה, והוא מחליט לבוא לאמן את הקבוצה של הדמות הראשית, שמה סאלומה, סאל.
באנגלית השם של הספר הוא פשוט השם של הגיבור, "קולטי", אז הוא באמת מרכז הסיפור.
הוא הדבר שמניע את הכול, הוא הסיבה שהגיבורה החליטה לשחק כדורגל, כי היא ראתה אותו בטלוויזיה משחק כשהיא הייתה בת שבע והוא היה בן תשע עשרה.
ואם משהו נקלט בראש שלכם לגביי, אתם מבינים שאני חושבת שזה חמוד.
הסיבה שהפער גילאים פה כל כך מיוחד עבורי, זה כי יש אשכרה התייחסות לכך, ואפילו סצנה ספציפית שבה קולטי מגלה שסאל חושבת שגברים מבוגרים ממנו מושכים, וכל הסצנה הזאת הייתה מאוד מבדרת עבורי.
אבל הסיבה שאני חושבת שזה הגיוני שאנשים לא יתחברו לספר זה כי, הוא איטי ולוקח זמן עד שהם מתקרבים, קולטי כגבר לא עושה רושם חיובי במיוחד כי הוא לא מדבר הרבה והוא לא נראה מאוד מתחשב, וכמובן שיש פה יחסי ידידות בין שחקנית לעוזר מאמן שאחרים לא רואים בעין טובה.
אני באופן אישי ממש האמנתי לידידות ביניהם, בראש שלי הייתי כאילו... אוקיי, אתם ידידים, אבל אתם לא תישארו שם, אבל אני מאמינה לכם שאתם רק ידידים.
וזה תמיד נחמד, להאמין לחברות בין הדמויות.
יש הרבה שאני אוהבת בסיפור, הפער גילאים הוא במקום הראשון כמובן כי יש לי "סטייה" (אני צוחקת), אבל אני גם אוהבת לקרוא על אנשים תחרותיים ועל ספורט, ואני אוהבת את איך שקולטי השתלב בחייה ורוצה לקחת חלק בדברים שהיא עושה.
יש המון רגעים נורא חמודים שהפתיעו אותי, מבחינת איך שקולטי דיבר על סאלומה, הוא ללא ספק העריך אותה יותר מכל אחת אחרת, וזה משהו שהוא הראה דרך היחס המיוחד שלו אליה, עם האהבה הקשוחה והריבים שפשוט עושים לי את זה. (אני צוחקת, לא בקטע של "סתם" אלא בקטע של לצחוק באמת כי הריבים אכן מאוד עשו לי.)
אני מרגישה שהספר הזה לא הולך להתאים לכל אחת, מכיוון שאני אומנם לא ראיתי משהו לא ראוי ביחסים ביניהם, היא בת עשרים ושבע, והוא כמעט ארבעים, ומלבד זה שהיא לא מרביצה לו או מקללת אותו כי היא לא רוצה שיעיפו אותה מהקבוצה, הם באמת מתקשרים בגובה העיניים.
אני גם ממש אוהבת את זה שהיא הייתה מעריצה שלו ורצתה להתחתן איתו, ואז שינתה את דעתה בעקבות כמה דברים שקרו במשך השנים, ואז הכירה אותו ופתאום האדם שהיא העריצה בתור ילדה יושב לידה בשולחן ומשולב בחיים שלה בדרך שקשה להאמין.
לפעמים ספרים רומנטיים נוגעים בנושא של "גורל", שזה היה אמור להיות ושהיה ברור מההתחלה שהם שייכים אחד לשני, וזה באמת דוחה לפעמים איך שבספרים מסוימים זה מרגיש שדוחפים לך את זה בגרון.
אבל בספר הזה... זה פשוט הרגיש כמו התגשמות חלום ילדות, וכל התהליך הזה של להתחבר שוב למישהו שהיא העריצה בתור ילדה ונערה מתבגרת, ולהבין שהיא עדיין מאוהבת בו ובכל מה שהוא מייצג, היה כל כך נחמד ומחמם לב.
מבחינת סמאט נראה לי שזה ברור, זפאטה ידועה כמלכת הסלואו ברן, בעירה איטית.
יש מעט סקס לקראת הסוף, ואני לא בטוחה מה אני חושבת עליו, אני חושבת שהסוף באופן כללי חטא קצת בכך שהוא יצר סצנה לא טבעית שבה הגיבורים כאילו מדברים ומסכמים את כל מה שהוביל אותם להיות ביחד.
כאן זה היה נסבל, אולי כי קולטי לא דיבר הרבה במשך רוב הספר, אז בסוף כשהוא אמר דברים על איך שהוא הרגיש ואיך שהוא חושב עליהם, זה היה די הכרחי, כי כקוראת לי לא היה ברור מה עובר בראש של הגבר הזה.
וזה כל כך ראלי... אומרים שנשים מסובכות, אבל התחושה הזאת של לא להבין מה עובר ראש של גבר נורא מוכרת לי.
אבל זה לא היה מתסכל, קולטי היה חמוד והמעשים שלו דיברו בעד עצמם, גם אם היה קשה להבין אם הם נעשים מתוך ידידות או משהו אחר.
וכשהוא כן בסופו של דבר התחיל להיות יותר ורבלי, לא להגיד דברים במפורש אבל ללא ספק לעצור את הלב כי אפשר להבין משהו לגבי מה שהוא מרגיש או חושב, מתוך מה שהוא אומר... אוי, אני ממש אוהבת את זה.
אני לא יודעת אם כתבתי את כל מה שרציתי על הספר, די שבטוחה בעיקר דיברתי על מה שהרגשתי והעלילה עצמה נשארה מעורפלת, אבל בהחלט יש פה עלילה והיא בעיניי הייתה כיפית ומעניינת.
עכשיו בוא נדבר על זפאטה.
הספר האחרון שלה שקראתי, לפני זה, היה "המפתח לליבו", שכתבתי עליו שהוא לא מרגיש כמו ספר של מריאנה זפאטה וזאת הייתה הבעיה העיקרית שלי איתו.
אבל אז קראתי את הספר הזה... ויש פה סצנה עם הדמויות מהספר "המפתח לליבו".
לדעתי הסצנה עצמה לא הייתה הכרחית במיוחד, אם לא קראתם את הספר שלהם, זה באמת מרגיש לא קשור, ואם כן קראתם, זה מלהיב לאיזה שנייה כי אתם מזהים את הדמויות והמקום.
אז נהניתי מההפתעה הזאת, אבל התרומה שלה הייתה, שהלכתי לבדוק מתי הספרים של זפאטה יצאו לאור.
מסתבר שהספר שטענתי שאינו מרגיש כמו ספר של מריאנה זפאטה, קדם לספרים האחרים שקראתי, וזה למה הוא לא הרגיש ככה, זה כי כשהיא כתבה אותו היא עוד לא פיתחה את הסגנון שבזכותו היא מוכרת.
ובכל זאת, עדיין נהניתי מהספר, אז זה לא שהוא היה לא טוב, הוא פשוט לא היה מדויק מבחינת איך שאני מכירה את הכתיבה שלה.
אני תוהה אם אני אחשוב ש"מלוקוב באהבה" הוא דווקא ספר שכתוב טוב אם אני אקרא אותו בפעם השנייה.
כי אין מה לעשות, יש משהו בלדעת מה זה אומר לקרוא ספר של זפאטה, שפשוט משפר את חווית הקריאה, ואולי עכשיו כשאני יודעת איך זה, הייתי נהנית ממנו יותר.
בכל מקרה, הוא עדיין במקום האחרון, ואני די בטוחה שאני רוצה לקרוא את כל הספרים שלה, אבל מסתייגת מ"ארון היקר" בגלל שזה רומן מכתבים.
"המפתח לליבו" יצא בעברית שנה שעברה, והוא הגיע לספרייה שלי השנה, ואני חושבת שזה נחמד שלא קראתי את "משחק אליפות" שהיה בספרייה שלי הרבה לפני, עד שקראתי את "המפתח לליבו".
ככה יצא שקראתי קצת לפי הסדר.
בכל אופן, זה הדירוג הנוכחי שלי לכל הספרים שקראתי ממנה בינתיים:
1. לכבוש את הקיר
2. משחק אליפות
3. המפתח לליבו
4. מלוקוב באהבה
אני מתכננת לקרוא את כל הספרים שלה.
הסיבה היא, שזה כי יש משהו בספרים שלה שפשוט נשאר, גם "מלוקוב באהבה" שלא הערכתי במיוחד, אבל כן קראתי אותו בתקופה שלא הייתי רגילה לקרוא ספרים של שלושה כוכבים.
היום אני לגמרי יכולה ליהנות מספר של שלושה כוכבים שכתוב טוב ונחמד, מבלי להתאכזב.
לסיכום, ממש נהניתי.
אבל אני בטוחה שזה כי אני יודעת איך לקרוא את הספרים שלה, אז אני יכולה להמליץ עליו רק לאנשים שיודעים איך זה לקרוא אותה.
אנשים שבסדר עם האיטיות בהתחלה, עם אורך הסיפור שלא מנסה לזרז את התפתחות היחסים בין הדמויות הראשיות, ואת זה שלרוב הסמאט נמצא בסוף הספר.
ורק עוד דבר אחד בקשר לפער גילאים.
אני חושבת שפער גילאים של 12 שנה הוא מושלם, ואני אהיה שמחה לצאת עם כל מי שנולד ב-1985.
גיליתי את זה בשנה האחרונה, שיש לי חיבור טוב עם אנשים שנולדו באותה שנה סינית כמוני, וזה מכאיב לי שאני לא יודעת בוודאות אם קולטי וסאל נולדו באותה שנה סינית, סתם כדי לחזק את האמונה שלי, שפער גילאים של 12 שנה הוא הפער גילאים הגדול הכי לגיטימי שיש.
יש לי יותר מדי תשוקה לעניין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
