כבר כשקראתי את הספר "ארבע הרוחות", אחד מספריה הקודמים של כריסטין האנה (ודווקא לא את "הזמיר" שמוזכר בעטיפת הספר) היתה לי תחושה שמדובר בסופרת מיוחדת, שונה מכל האחרות. שמבחינתי, זאת היתה שאלה של זמן עד שאקרא ספר נוסף שלה, אבל בכל זאת קיבלתי דחיפה מ-אנוק ואני מודה לה על כך. אנוק פשוט יודעת שאני אוהב לקרוא ספרים, במיוחד כאלה שהדמויות הראשיות בהם הן גיבורות, אז הפור נפל על הספר "נשים", שהוא ספר כזה.

הדמות הראשית היא פרנקי מקגראת, אחת מיני רבות שבחרו להיות אחיות ולשרת בויטנאם, במקרה שלה זה בעקבות אחיה. רק שרוע הגזירה היא שהוא נופל במלחמה והם לא מספיקים לשרת ביחד. התיאורים בספר הם לפעמים עד לדקויות בהן בדמיונכם עומדת לפניכם אחות שאתם יכולים לתאר אותה פנימית (מה עובר עליה), אין ספק הספר מתחיל בקשיי ההסתגלות שלה וממשיך בהתעלות הנפש. אני כקורא הצלחתי להתרגש מהמעמד, וגם חיצונית מבחינת המדים שהיא לובשת, ואיך שהיא לובשת אותם, כשחשוב לה להקפיד על לבוש מגוהץ ומה שקורה סביבה מקשה עליה לשמור על תנאים הגיינים להם היתה ככל הנראה רגילה באזרחות.

קראתי את הספר בעניין רב, כשאני כמובן לא יכול לנתק את העלילה מהמציאות שאנחנו חיים בה אחרי ה-7.10 אז אם תרצו לצד הספרים שמביאים את הסיפור על האסון שפקד אותנו בישובי הדרום, ישנו גם ספר כזה. פעם ראשונה שאני קורא ספר ומרגיש צורך למרקר קטעים מתוכו אבל כמובן שמפאת כבוד לספרים אני לא מעז לעשות את זה. אני מכיר כמה שהייתי בשמחה מעניק להם את הספר הזה כמתנה. פשוט ספר שהוא בעיניי בגדר חובה, ואם בעניין של עיבודי ספרים לסרטים עסקינן (העלתי את הנושא הזה בחוות הדעת הקודמת שלי) אני מקווה שיהיה מי שיעבד את הספר הזה, בפירוש לא עוד ספר מלחמה, אלא כזה שנכתב בדם החיים עם משמעות כפולה, כמו שלדעתי אין בהרבה ספרים שהם אחרי הכל מדיומנם של סופרים.

אז אני באתי קצת לצנן את האווירה על הספר הזה.
נכון שכריסטין האנה יודעת לכתוב. במיוחד על נשים חזקות וגיבורות מול מצבי משבר או אסונות. מהבחינה הזאת הספר הזה הוא לא שונה מקודמיו:
פרנקי היא בחורה צעירה, ילדה טובה מבית טוב, שמחליטה בעקבות אחיה להתגייס לצבא ולשרת כאחות במלחמת וויטנאם.
חלקו הראשון של הספר הוא קריסטין האנה קלאסי: קושי, אסונות, משברים, התעלות מעל הקושי, עוצמה נשית וצמיחה.
בחלקו השני הוא עוסק יותר בהתמודדות של פרנקי לאחר שיחרורה מהצבא. המלחמה עדיין נמשכת והמחלוקות לגביה מתגברים וכך נחשף הכאב העצום שמלחמה הזאת עוררה:
מחדלים, אובדן חיילים בלתי נתפס ובעיקר תחושה של אובדן שליטה וחוסר אמון.
קשה שלא יתעוררו מחשבות על המלחמה שפה אצלנו. על המחלקות ועל התחושות שגם פה חלק מהציבור משמיע בביקורת שלו.
הרבה דברים בספר מזכירים הקרע שלנו פה: מלחמה ארוכה כשעוד ועוד קולות של ביקורת נשמעים על חוסר חתירה לסיומה וכל זה תחת משבר אמון גדול של חלק מהעם מול מנהיגיו.
גם כל נושא החזרת השבויים עולה בספר באופן חזק ואפילו יש גם סמל של סרט צהוב לחיזוק המודעות בכל מה שקשור אליהם.

אז איפה הספר בכל זאת נכשל?
לטעמי הוא מעט ארוך מידי. אפשר לקצר 100 עמודים.
קו עלילה אחד בו נקטה הסופרת לטעמי היה מעט לא אמין והלך למקומות הזויים. זה בהחלט גרם לי להוריד לו כוכב ברגע האחרון.
אני לא אספר מהו כי זה יהיה ממש לחשוף את העלילה אבל הוא בהחלט היה מיותר.
הספר לא שומר על רמה אחידה לכל אורכו. ישנם עמודים מיותרים רבים ואז לקראת סופו יש 100 עמודים שבו היא דחסה עלילה מפותלת עם קצת דרמה מוגזמת שלא מתחברת לקו הגיוני של שאר הספר.
בסוף לא התחברתי ריגשית לגיבורה. דווקא ברוב ספריה של כריסטין האנה אני כן מתחברת ומאוד נקשרת. כאן זה לא קרה אולי בגלל העודף עלילה הלא הגיונית בחלקו האחרון של הספר.

אז זה לא הספר הכי גרוע שלה אבל בהחלט גם לא הכי טוב (גם לא טופ 3...)

כאשר נחנכה אנדרטת הנשים בוושינגטון (1993) לכבודן של למעלה מ-11,000 הנשים אשר שרתו בוייטנאם, היה בכך תיקון של עוול היסטורי. היה זה לאחר מאבק של שנים בהן היו גם כאלו שטענו כי אם תוקם אנדרטה לכבוד הנשים, יש להנציח גם את הכלבים שהשתתפו במלחמה. העוול הזה שנעשה לנשים ששרתו את מדינתן נאמנה, הוא אחד הנושאים הכואבים בהן עוסק ספרה של כריסטין האנה. אך לא רק בזה.

האנה, שזהו עבורי ספרה הראשון שקראתי, מספרת את סיפורה של בחורה אמריקאית צעירה בשם פרנסס מקגראת' מדרום קליפורניה, היוצאת לשרת בוייטנאם כאחות לאחר שאחיה נפל שם בקרבות. האנה מתארת נפלא את מה שעובר עליה כאחות חדר ניתוח בתוך הכאוס הנורא של וייטנאם בסוף שנות ה-60, את החברות והאחווה בין האחיות המשרתות שם, את הקשיים הפיזיים ויותר מכך הרגשיים שאתם הבנות צריכות היו להתמודד, ושינוי היחס למלחמה וההבנה כי אין לארה"ב מה לחפש שם במרחק של אלפי קילומטרים מהבית. חלק נכבד מהספר מתאר מה קורה לפרנקי (פרנסס) לאחר שובה לארה"ב: ההתמודדות עם יחס החברה לאלו ששבו מן הקרב, התדמית השלילית שהודבקה לחיילים כרוצחי ילדים וכאידיוטים על כך שבחרו לשרת את המדינה, ההתעלמות המוחלטת מתפקידן של הנשים שם עד כדי חוסר אמונה כי חיילות בכלל נשלחו לשם, ובעיקר: ההתמודדות עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

כריסטין האנה נצמדה לעובדות ההיסטוריות והיא מזכירה בספרה את האירועים החשובים של אותה תקופה ובעיקר אלו של שנת 1968 שהיתה שנה גורלית: מתקפת הטת, רצח מרטין לותר קינג, רצח רוברט קנדי, המהומות בשיקגו בזמן ועידת המפלגה הדמוקרטית, נצחונו של ניקסון בבחירות ועוד. האנה מתארת כמובן גם את פעילות תנועת המחאה, את אירועי הקיץ של אהבה בשנת 1967 וכמובן מזכירה את המוסיקה שאפיינה את התקופה.

הכתיבה של האנה נהדרת, הספר סוחף והנושאים בהם הוא עוסק ובעקר וייטנאם וארה"ב הם נושאים הקרובים לליבי במיוחד. ספר נפלא על אחת הטראומות הלאומיות הקשות של ארה"ב. בקטעים מסויימים של הספר, התיאורים הם כמו אגרוף בבטן.

אך האנה לא הייתה הראשונה שכתבה על כך וכאן אני חייב להזכיר ספר נוסף שנכתב 41 שנה לפני ספרה של האנה ועליו כתבתי כאן ביקורת בדצמבר 23: "הביתה בטרם בוקר" של לינדה ואן דוונטר. בעוד לינדה ואן דוונטר שרתה בוייטנאם כאחות וכתבה את זיכרונותיה האישיים וחוויותיה לאחר המלחמה, ספרה של כריסטין האנה הוא רומן היסטורי אך אין לי ספק כי האנה עשתה תחקיר מעמיק ויסודי וברור לי כי היא גם קראה את ספרה של לינדה ואן דוונטר, למרות ששמה נעדר מדף התודות.

5 כוכבים לספר של כמעט 500 עמודים הנקרא מהר מאוד.

הנשים מאת כריסטין אנה הוא ספר מרגש ועוצמתי המתרחש בתקופת מלחמת וייטנאם. הסיפור מתמקד בחוויותיה של פרנקי ובנשים בכלל, במיוחד באלו שנטלו חלק בשירות הצבאי או שסבלו מהשלכות המלחמה. דרך דמותה של פרנקי, מתוארות ההתמודדויות האישיות והרגשיות של הנשים, לצד מבט רחב על ההשפעות של המלחמה – לא רק על החיילים, אלא גם על הנשים שסבבו אותם, בין אם בעורף, בשדה הקרב או במערכות היחסים שהתעצבו בעקבות המלחמה.

הספר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים: התקופה שלפני גיוסה של פרנקי, זמן השירות הצבאי, והחיים לאחר השחרור. כל אחד מהחלקים מעניק נקודת מבט ייחודית על חוויית השירות והשלכותיה, מה שמוביל לתמונה מקיפה ומעמיקה. הספר עוסק בשאלות כמו: מה מניע אנשים לתרום ולשרת? איך נראה השירות עצמו? וכיצד הוא משפיע על חייהם לאחר מכן? במהלך הקריאה, התחושה היא של מסע רגשי, מלא באהבות, פרידות, קשיים והתמודדויות.

הספר מתייחס גם להכרה הרשמית בפוסט-טראומה, שנולדה בעקבות מלחמת וייטנאם, ולראשונה הובנה בצורה רחבה יותר השפעתה על החיים לאחר השירות. אחת הנקודות המרכזיות בספר היא כיצד התייחסו לנשים ששירתו במלחמה: מה היה מעמדן, כיצד הן התקבלו, ואיך הן התמודדו עם האתגרים שהציבה בפניהן המלחמה, הן בשירות עצמו והן לאחריו. הספר בוחן את השפעת הפוסט-טראומה והשלכותיה על עבודה, שגרה, מערכות יחסים, והיכולת לשוב למעגל חיים תקין.

הנשים הוא ספר מרתק, עם עלילה קולחת שמעוררת סקרנות לגבי דרכה של פרנקי לאורך העלילה. עם זאת, חשוב לציין שהקריאה אינה קלה. הספר מלא בתיאורים שמזכירים סיטואציות מוכרות גם מהמציאות הישראלית, כמו התמודדות עם מלחמה, אובדן, ושבי.

בכל זאת, אני ממליצה עליו בחום. הספר מעניק נקודת מבט רחבה ומרגשת, ואם תתחילו לקרוא, תגלו שיהיה קשה להניח אותו בצד.

נ.ב: אם קראתם את הספר ואהבתם, אני ממליצה לצפות בסרט צ'רי. הסרט, כמו הספר, מתמקד בשלושה שלבים – לפני הגיוס, בזמן המלחמה (הפעם מלחמת עיראק), ואחריה, עם דגש על ההשפעות הפוסט-טראומטיות. אמנם הסרט חסר את נקודת המבט הפמיניסטית הייחודית של הספר, אך הוא בהחלט מעשיר את החוויה ומעורר מחשבה.

"הנשים" מאת כריסטין האנה

ניגשתי לספר מתוך תקווה שילווה אותי כמו "הלבד הגדול" ו"הזמיר" אך מה שחיכה לי היה הרבה מעבר לכך- פיצוץ רגשי לפרצוף- שהציף בפניי עולם של מידע וידע על תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית, ובעיקר בהיסטוריה האמריקאית.

הספר הוא רומן היסטורי ולא חיבור עיוני. גיבורת הסיפור היא אחות צבאית, פרנסס, שנשלחה לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים
רבים מהם במצב נורא, מרוטש ומזעז-בבתי חולים שדה ממש בחזית המלחמה.
הספר אינו מנסה לייפות את המציאות. הוא מוגש כפי שהיא, עם כל הכאב, תחושת החוסר אונים והרצון לשרת את המדינה שלך. תיאורים כמו: "דחפו את האלונקה שלו לחדר המיון, כשרגלו המרוטשת מונחת על חזהו, מנותקת מהגוף..." מציירים תמונה קשה אך אותנטית.

למדתי המון על תקופה שלא הכרתי לעומק. גיליתי את האוולות, השקרים וההסתרות שהוצגו לאזרחים בארצות הברית, שהסתירו את המציאות כפי שהייתה. אפילו כאשר היה ברור שארה"ב מפסידה בצפון וייטנאם, היא המשיכה לשלוח חיילים- צעירים –לקרב, מבלי לספק מידע אמיתי על המצב.

בבית החולים השדה הגיעו גם תושבי כפרים ואזרחים וייטנאמים שמטוסי ארצות הברית הפציצו את כפריהם במטרה "לחסל את הוייטקונג".
מספר האחיות ששירתו בצבא היה זעום: מתוך 2.7 מיליון חיילים גברים, 7,500 היו אחיות בלבד ורק 300 מהן הוצבו בקו החזית.
אז לא הכירו את המושגים "הלם קרב" או "פוסט טראומה מורכבת" ( רק בשנת 2000) ורבים מהחיילים שנפגעו, פיזית ונפשית, נותרו לבד, חלקם התמכרו לסמים ואלכוהול וחלקם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים.

הספר מזכיר גם את גורלם של 766 חיילים שנחטפו בשבי בצפון וייטנאם, מתוכם 135 נעדרים עד היום. תנאי השבי וההיסטוריה המורכבת סביבם ראויים לסיפור נפרד – למי שמעוניין, ניתן לחפש בגוגל "הילטון האנוי" '-וספר בשם זהה.

החיילים שחזרו חוו בידוד מוחלט . האזרחים לא רצו להכיר במלחמה האיומה הזו וחיילים שורדים נתפסו כרוצחי תינוקות, נבזו והודרו מהחברה.
נשים, ואחיות בפרט, נותרו ללא מענה, אף שהיו שם, חוות את הזוועות יום יום, מבצעות ניתוחים מורכבים בתנאים קשים, מחליטות למי יש סיכוי ומי לא– ולעיתים נותנות יד לגוססים רגע לפני מותם, כדי לוודא שלא מתו לבד.
אורזים עוד ועוד גופות בתוך ערימות של שקים שלא נגמרים...

פרנסס מסיימת את שירותה וחוזרת הביתה לעולם שנראה שונה לחלוטין. יחס הסביבה היה מתנכר ואף אחד לא האמין שנשים חוו דברים כאלה.
שירותי התמיכה שחיילים זכאים להם, לרוב לא היו פתוחים לנשים מכיוון ש"הן לא נלחמו בחזית".
פרנסס נשארת לבד עם חוויותיה, מתמודדת עם החיים "הנורמליים" וחשה כי שום דבר אינו נורמלי.

המלחמה של האחיות–הנשים ששירתו בוייטנאם–נמשכה שנים, הן דרשו הכרה ותמיכה על התפקיד שביצעו והטראומות שסחבו עימן.
הספר מספק חוויה מטלטלת, כתיבה רגישה ונעימה לקריאה וחושף תקופה היסטורית חשובה.
לא הרבה ספרים בנושא תורגמו לעברית, לפחות לא כאלה שאני מצאתי

אי אפשר להעלים את ההיסטוריה. אם לא נלמד ממנה, חייהם של אלפי חיילים ואזרחים נגדעו לשווא.

לקרוא את "הנשים " של כריסטין האנה זה לא רק להכיר את סיפורה של פרנסס או את זוועות המלחמה –זה לזכור שההיסטוריה שייכת לכל מי שחווה אותה
זה ללמוד להקשיב, להכיר בכאב ולהבין שהזיכרון של מי שסבל ושירת אינו רק תיעוד של העבר-אלא שיעור לחיים שלנו, על גבורה, אנושיות וחמלה,
שגם בעולם הכי חשוך אפשר למצוא בו ניצוץ של אור.

מאד אהבתי את הספר ובעיקר שהוא עוסק בנושא שעד היום לא קראתי עליוץ ספר שחשוב לקרוא אותו ולדעת קצת יותר על תקופה בהסטוריה האמריקאית שיש הרבה מה ללמוד ממנה.

לצערי הספר לא ברמה של הזמיר.
לספר שני חלקים, החלק הראשון מצויין, השני הרבה פחות טוב.
קו עלילה קצת מוגזם עם טוויסטים תזזיתיים.
לסיכום ניתן לקרוא גם בשל הנושא וחשיבותו.
3 כוכבים

ספר מעולה! הפך לי את הלב והבטן מספר פעמים במהלך הקריאה - בדיוק מה שמצפים מספר טוב