ספר חמוד, מחוייך קמעא, אופטימי ומרחף. עם זאת ארכני וטרחני במקצת. עלילות שני נוכלונים (נוכלים קטנים) ברוסיה של תחילת המאה העשרים. במונחים של היום - בקושי עוברים את המסננת או הז'אנר השכונתי. ספר להפגזות או מלחמות - כי הוא מעביר אותך למציאות היסטורית מאד רחוקה ומשונה בהשוואה לימינו. אנשים מתניידים ונוסעים עם רכבות ואוניות. הרמאויות הן במשחקי שח ובגניבת כסאות ממוסדות ציבור. הקרקס הוא כלי בידור מרכזי לאוכלוסיה וניתן לכבוש את ליבה וגופה של אישה ב 2-3 משפטים וכמה מעות. טוב. לא מצויין. מצחיק אולי את הפופיק אבל לא את המעיים.

אקצר. לא אלאה אותכם יותר מדי. בלבול-מוח. אוסף משפטים מתנשאים, פוזות לשוניות ודאווינים. בלילה של סמים, סקס, סטיות, שתייה ופשעים קטנים. חבל על זמנכם. לוותר.

ספר חזק. מטלטל. מותח. מעלה/מרים אותך מהקרקע המרופשת והביבית של היום-יום. רוח האדם מקבלת ניעור או תפנית והיא מתעלה ומתרוממת ככל שמתקדם הספר. סופו שלהספר ממש מסחרר. הקורא נשאר עם הרגשות והערכים הכי בסיסיים ושורשיים - שהם משמעות החיים. ספר מזקק ומזכך.

צר לי לקלקל את החגיגה: אולי מישהו יסביר לי מה היתה הדרמה הגדולה או התגלית הגדולה שגילה טוני וובסטר בסוף הספר. לאחר שראה את את הבחור הצעיר עם לבוש הליצן (?) והסיכות? אם הבנתי טוב - מישהו לחש לו שמדובר באחיה של מרי (ורוניקה) - חברתו לשעבר. אם הבנתי נכון - הוא גיבש לעצמו דיעה שמדובר בבנה (המשותף עם אדריאן). מה הרבותא והדרמה הגדולה שנחתה על ראשו?
לדעתי - חבל"ז. במובן השלילי. פה ושם כמה הברקות ותובנות ותו לא. מריחה של זמן וסיפור. הספר אולי ידבר לקשישים שבינינו. י בו לא מעט מלנכוליה והתפכחות. אבל סיפור? עלילה? בלשית? להד"ם. סיפור חיים אנמי, שבלוני, יבש עד אימה, סערות בגרוש.
בזבזתי שבועיים.בלוף.

ספר נפלא. שני השלישים הראשונים ממבטו של הגבר הנשוי (ואח"כ גרוש) - ד"ר טובי פלשיימן. יהודי אמריקאי. משלנו.השליש האחרון - ממבטה של רייצ'ל פליישמן - אשתו/גרושתו. שני השלישים הראשונים - שנונים, מזכירים לרבים מאיתנו את חיינו אנו ובעיקר - משקפים את הסטיגמות הפנימיות והחיצוניות שמדריכות את שיפוטנו והאיפיונים שלנו את עצמנו והאחרים. ואז בא השליש האחרון של רייצ'ל ומשאיר את הקורא חסר-נשימה, אובד-דרך, בורטיגו. ביחוד לגברים - יש כאן הגשת ראי עם מבט נדיר, נשי ויקר-ערך. תקשיב טוב גבר מצוי: נמצאה, סוף-סוף גברת שיודעת להציג את נקודת המבט הנשית על חיי הנישואין והמשפחה. קח את הספר הזה בשתי ידיים. אין הרבה נשים שיודעות להטיח בפניך את נקודת המבט ומכמני התחושות הנשיות הנשואות.
יש בספר הזה שני מסרים עיקריים:

את הראשון כבר הבנתם. "פליישמן בצרות" מזכיר קצת את "נשות גורל וזעם" של לורן גרוף. שני אנשים נשואים. עוברים אותן אינטרקציות, התרחשויות, תהפוכות, לבטים, הסכמות, קונפליקטים וחוויות. א-ב-ל: לכל אחד יש פרשנות שונה. עדין מדי. הפוכה!אנחנו גרים עם ונושמים את בן/בת הזוג עשרות שנים, מספר זוגי של שעות ביממה - ומפתחים פרשנויות, הבנות, תובנות ומצבי-רוח הפוכים בתכלית. היאך? היתכן? מסתבר שהפרדוקס הזה שולט ברוב מערכות היחסים וברוב סיפורי הנישואין. לכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי וחיצוני שסמוי לחלוטין מעינו, אוזנו ומוחו של השני.זוגות שלא יודו בכך - זכו בפיס בגלגולם הנוכחי או שפיספסו את ההצגה כולה.

המסר השני: טאפי ברודסר-אקנר מגישה לנו, בצורה פתלתלה וערמומית כתב אשמה נוקב וחודר על מעמד האשה בעולם המערבי. לנו - בעיקר לגברים. שימו את היד על הלב (או במקום אחר) ותודו על האמת: אשה שווה בעינינו רק עם היא יכולה עוד למשוך אותנו או להביא תועלת. הלכה המשיכה? נעלמה? פג הקסם? לא צריך אותה יותר. תבנית התפתחותה של האשה בבית הוריה, המטלות הגלויות והסמויות שלה כאשה עובדת, כאם, כיולדת - כמעט נעלמות מעיניו והבנתו של הגבר המצוי. המילכוד, הליהטוט האינסופי בין אינספור מטלות, הנחיתות הבסיסית בהגדרה שלה - בהיותה אשה - כל אלו לא עוברים מעל לראדאר של הגבר. עשרים העמודים האחרונים של הספר - כבר אינם סיפור. הם מניפסט מנהמת ליבה של הסופרת. זרם רותח של הטחת אשמה בחברה המערבית שאינה מבינה את כמה מדוכאת, בהגדרה - האשה המערבית. קראתם נכון - זו שבהולנד לא באפגניסטן.

אם אתם שואלים אותי, כגבר, מי בצרות? יש לי 2 תשובות:

התשובה הראשונה: החברה המערבית. זו שהחליטה לתת אמנסיפציה מוחלטת לאשה. הפתרון הזה הוביל לאסון. כששני בני הזוג מקבלים שיוויון מוחלט - המשפחה המערבית בצרות. היא לא מתפקדת. ואם כן - אז רק למראית עין. הילודה בירידה עצומה. הגירושין בעליה עצומה. הויכוחים והמריבות - בעליה. ומספר האזרחים שהחליטו לא לעשות ילדים או לא לא להתחתן - בעליה. כך במערב אירופה. באמריקה. ביפן, בדרום קוריאה ואפילו בסין. מדינת הענק שהגבילה את הילודה לילד אחד מתחננת לתושביה לעשות יותר ילדים. אין מענה.לא בילודה ולא בתל"ג.

התשובה השניה: הגברים. המין החזק? נגמר. אנחנו המין החלש. כבר כבר עשור לפחות שיש מין חזק חדש. הספר הזה מכריז על כך בקול תרועה רמה (אבל רק לקראת סוף הספר). בשני השלישים הראשונים - הוא לוחש זאת בצורה עקבית ומתוחכמת.הן קוראות אותנו כמו ספר פתוח. הן, תמיד, תתפושנה: צעדי ריקוד, נעימה של שיר, הלכי-רוח הרבה לפנינו.

הספר הזה מציב בפנינו מראה. ותו-לא. אין פתרונות.

התוצאה? הלם. חוויה. מבוכה.

נ.ב: שמתם לב כמה זמן מרקל ניהלה את גרמניה לעומת שולץ? שמתם-לב שאת חלק מהסקנדינביות ניהלו או מנהלות נשים? זה כמעט קרה גם בארה"ב. מאוקטובר 2023 - שדרת הניהול הזוטר בישראל - בחלקה הגדול בידי נשים.עובדה.

ספר נהדר. בעיקר לנשים. ההתחלה די מייגעת וחופרת. ככל שהספר מתקדם ונכנס לתקופת הבליץ על לונדון ממש - העלילה מתקדמת במהירות. בסיום הספר אתה נשאר עם חוויה אנושית מטלטלת, סיפור קורע לב, מלא באנושיות, גדלות-נפש, חוכמת חיים לאחר מעשה ובהשראה לעצמך ולאחרים.השליש האחרון של הספר מסופר כאוסף מכתבים ופוגם קצת בעלילה הסיפורית בשני השלישים הראשונים. כדאי מאד להשקיע ולצלול לסיפור האנושי הבלתי-רגיל (ובפרט שהוא מתמזג בימי מלחמת התקומה שעברנו עד נובמבר 2024). סיפור מאד אנגלי אמנם. אך אנגליה של מלה"ע השניה היא מופת קולקטיבי ואינדיבידואלי לכל אומה במלחמה, בקשיים, בפילוג, בחוסר-משמעת, באימה ובלחץ. ספר מומלץ - בעיקר לנשים.

ספר אפל. הספר כתוב טוב. הכתיבה והתרגום מצויינים. קשה היה לי להתחבר לרקע ולסביבה: אירים, הרבה שתייה חריפה, הגיבורים עובדים בחדר מתים, תינוקות איריים שמועברים למנזרים בחוף המזרחי של ארה"ב. הנופים, סביבת העלילה הגיבורים - כולם נוצרים-איריים. שום חמימות, מעט אנושיות, נופים קודרים, דמויות נעדרות שמחה וחיוכים. ספר שבקושי רואה שמש, תקווה, מעשים טובים, אופטימיות וחברות. ב 80 העמודים האחרונים - הסיפור מתחיל לרוץ במהירות עצומה. ב 280 העמודים הראשונים - מתנהל די בעצלתיים ודי חופר. הספר החזיק אותי אבל לא התלהבתי. עלילה מופרכת. אפשר לוותר.

עדין. פריטה חרישית וענוגה על נימי הלב, הנפש והמוח. כמעט ואין עלילה. רוב שעות מנוחתנו ושנתנו - הן המחשבות, החלומות, הדמיונות והשאיפות. בא סופר וכתב/הציף אותן. הנושא: של כולנו - האהבה. המספרת: דוקא בחורה. נוגע לרובנו או לכולנו! הצורך, הכמעט קיומי - באהבה (הדדית). נכס יקר מאין כמוהו. קשה למציאה. קשה להשגה. כמעט בלתי-נתפס. זכית? מתנה מהבורא. זכיה של פעם בחיים. בינגו. איזה אושר. איזה כאב. האהבה גורמת (לרובנו) להישאר צעירים, להרגיש צעירים, להכות/להכהות את שעון הזמן האכזרי. שימו-לב: משהיא תמה - הגוף מזדקן במהירות. לכאורה, יש כ"כ הרבה יצורים בעולם. הנה, תוך זמן קצר יתמלא הואקום - ואמצא מישהו/מישהי אחרת להתאהב/לאהוב. חלומות באיספמיה, מראית-עין, מקסם שווא: שום דבר לא ישווה למה שהיה. למרות מה שנדמה בתחילה - אין שידור חוזר. נפשות תאומות - פעם בחיים. דווקא בספר לעיל - אין סימטריה באהבה. לא מדובר במודל האידיאלי. אלני מאוהבת בגריגוריס בכמה קומות יותר גבוה (או עמוק) מאשר הוא מאוהב בה. שניהם נשואים. חיקוי דל קמעא למה שהחיים עשויים באמת לזמן.

ספר שקשה מאד לאפיין אותו, להגדיר אותו ולבקר אותו. ללא ספק - חוויה שונה ויוצאת-דופן מרוב הספרים שקראנו עד עתה. בכמה מימדים אתם סבורים אנו חיים? שניים? שלושה? זהו ספר שכתוב בלפחות ארבעה מימדים! הסופרת כתבה את הספר במימדיות גדולה ונשגבת מבן-אנוש. לפעמים, נדמה לך שהיא מסתכלת על העולם, המקומות והאנשים מעמדת הבורא - כך שצירי הזמן, המקום והבנת הנפש - מעל הבנתו הממוצעת של הקורא. היא פורשת סיפור שאנשיו, מקומותיו, זמניו אינם פשוטים לאבחון, קשים לזיהוי ובלתי ניתנים למעקב כרונולוגי. הכל: כ"כ רב-מימדי, ארוג במורכבות, קשור זה בזה (אפקט הפרפר), ובעיקר: יקומים מקבילים של הוויה. נשימתו של הקורא נעתקת אך לא נפרדת מגופו. הקורא - מהופנט. בשום אופן אינו שומט את הספר ועוזבו בשאט-נפש. הספר לוכד אותך, אינו מרפה. הוא קצר, תמציתי, עוצר-נשימה, תזזיתי, מטלטל אותך בלי-הרף ומאד מבלבל. זו איננה חוויה צרופה. זו חוויה מבלבת, לא-ברורה בהרבה מקומות, אולי, גם לא חשובה, לא רלבנטית לקורא הישראלי - אבל: בסופו של הספר אתה נשאר הלום-קרב. עברה עליך סופה לא-פשוטה ומעוררת מחשבה. הגבול הדק: בין החיים והמוות (שניהם מתוארים בספר), בין העושר לחוסר-כל (שניהם מתוארים בספר), בין האהבה לשנאה (שניהם מתוארים בספר), בין הנאמנות לאופורטוניזם (שניהם מתוארים בספר), בין העקבי למקרי וכו' וכו'. מה כן? הספר ישאיר אותך חסר-מנוחה, נפשך תהיה גלית עד גבה-גלית ואת/ה תבין/ביני שאנו רחוקים, קטנים וקצרים מלהבין את המציאות!
סופרת גדולה. יכולת לספר, לקבוע מסמרות, לארוג - הרבה מעל יכולת אנוש. חוויה. אבל מבלבלת.