תדמיינו ספר המשך להארי פוטר, בו רולינג עוסקת בטיב הקשר שבין פוטר לדודו דארסלי. זה יהיה סיפור על הארי פוטר המזדקן, שמעלה באוב את ורנון במטרה ליישר את ההדורים ביניהם, מתוך רצון להבין ולרדת לעומק האישיות של הדוד. לא להיט, אה?
ובכן, זה עובד באופן פנטסטי ב'צל ידו' של באר. סיפור המסגרת הטרחני (כדרכו בספריו המודרניים של באר), שנמשך כ-100 עמודים, מביא אותנו לבסוף אל באר הישן, זה שמספר את מה שכולנו באנו לשמוע: על ירושלים של פעם והשטייטל הנכחד של אירופה. אבל רק מי שקרא את 'חבלים' ו'נוצות', והתאהב בביוגרפיה המסופרת של באר ומשפחתו, יוכל להתרגש כהוגן מהספר הזה. לקראת סוף הקריאה תהיתי אם יש עוד כדוגמתו, מבחינת הרעיון הנועז לבצע תרפיה עצמית באמצעות הפגשת המספר עם הדמות השנואה עליו, ועוד בדרך שבה זה נעשה (לא אוסיף מילה כדי לא להרוס לקוראים הבאים).
כך או אחרת, צל ידו הוא האפילוג הטוב ביותר שהיה ניתן לבקש לספריו המוקדמים של באר.












![דוקטור ז'יוואגו [כרך ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers45/455136.jpg)





