גיא וינש, מה יש לומר?

התוודעתי אליו בעקבות הרצאתו ב-TED בעלת אותו השם ״איך מרפאים לב שבור״ ומאז דאגתי להמליץ לכל אדם שבור לב לצפות בה.
מה רבה היתה שמחתי כשנכנסתי לסטימצקי לפני יומיים וראיתי את הספר ניצב מאחורי המוכרת, מסתבר שהוא יצא לאור ממש לאחרונה.

אז קניתי.

כל אדם שלבו נשבר בנקודה זו או אחרת בחיים יוכל להתחבר לספר, לנושאים שגיא מדבר עליהם, לתחושות שחשנו באותה התקופה הכואבת.
מעבר לכך שהספר מעניין (ברמה המחקרית), גיא מספק מספר שיטות ודרכים להאצת ריפוי הלב, חלקן בסגנון של ״עשה״ ו״אל תעשה״, וחלקן דווקא ״תהליכיות״, כך שאני יכולה לראות כיצד אדם שלבו טרם נרפא יכול להעזר בעצות הניתנות בספר.

נקודה שהיתה לי מעט חסרה והרגשתי מאד בשברון הלב האחרון שלי היא התקווה שנחזור שליוותה אותי חודשים ארוכים אחריו, ומשיחות עם חברים ובני משפחה, אני מבינה כי זו ״תכונה״ המשותפת ללא מעט בני אדם. זו, ורק זו, הסיבה שלא דירגתי את הספר 5 כוכבים.

ממליצה. גם אם לא שברו את לבכם לאחרונה

יש פעמים שאני מוצאת את עצמי זקוקה לכל כך הרבה אויר, לכל האויר שבעולם. אז אני מתחילה לשאוף ומפחדת שהאויר יגמר לפני שיבטל את תחושת המחנק. ואחרי שפעולת השאיפה-נשיפה לוקחת לה כמה שניות יותר מהרגיל, אני מפסיקה לפחד. אין לי תשובה לסיבה שזה קורה בגללה, אבל יודעת שאחרי, אהיה מלווה במחשבות עמוקות.

ספרו החדש של אשכול נבו, כמו מרבית מקודמיו, סוחף גם הוא את הקורא ולא מאפשר להניחו לרגע בצד, גם לא לשם הרווית הצמאון. הוא מאפשר לנו הצצה לחייהם של אחרים, שבאופן מפתיע, לא מאד רחוקים מחיינו שלנו, ואולי בגלל זה אני קוראת בשקיקה, מאושרת במשך שבועות כשיוצא ספר חדש ויודעת שמדובר ב"תענוג צרוף" כמאמר הסופר, במקרה שלנו. אך עדיין, על אף כל אלו, אני מתקשה להצביע על דפוס כתיבתו של נבו, שכלל לא מאפשר לחזות את הנולד. לא ב"משאלה אחת ימינה", "נוילנד", "ארבעה בתים וגעגוע" ובשאר, וגם לא ב"שלוש קומות". אולי זה הדפוס?

תחושת המחנק שאני מרגישה, ומתרחשת לא פעם בעת קריאת ספריו של נבו (כעת ידעו למי לפנות אם אחוש ברע עם קריאת הספר הבא שלו), ככל הנראה נובעת מלבטים ותחושות שנמנעתי מלהתמודד איתם לפני, אך כעת אין לי ברירה אלא למצוא להם פתרון או לפחות לתת עליהם את הדעת ולחשוב עליהם בכובד ראש.

מצאתי את עצמי תוך כדי הלימודים לפסיכומטרי מסיימת את הספר למרות שבכל עמוד חידשתי את ההבטחה "רק את העמוד הזה", בדיוק כמו שהפרתי אותה עם קריאת העמוד הנוסף שאחריו. מכאן אתם בטח מבינים שאני ממליצה בחום לקרוא גם את הספר הזה, כמו את הקודמים.

מקווה מאד שתהנו, רוצו לקנות.

מה אומר ומה אגיד. ה-ספר שלי. ספר שקראתי פעמיים, שצפיתי בהצגה המבוססת עליו פעמיים, ככל הנראה הספר שהשפעתו עליי היתה הגדולה ביותר.
הספר מתאר חבורה של ארבעה חברים טובים, יובל, צ׳רצ׳יל, עמיחי ואופיר שגדלו יחדיו בחיפה ואת בחרותם בילו בבירתנו השניה, הלא היא תל אביב.
יובל, דמות המספר, האנטי גיבור המובהק, לנצח נצחים תתלווה לשמו המילה ״חסר״. חסר בטחון, חסר כיוון, כך גם לגבי חסר מזל, אגב. אך על אף, או שבעצם בזכות, תכונות אלה, מצאתי את עצמי לאט ובזהירות מתחברת לדמותו של יובל יותר מלכל דמות אחרת שליוותה אותי במהלך מלאכת הקריאה ב-21 הקייצים (חורפים, סתיוים ואביבים נכללים גם הם כמובן) בהם אני חיה. יובל, חכם, רגיש וצנוע, חלומה של כל אם פולניה, כשלצדו ניצבים חבריו, יואב (צ׳רצ׳יל), עו״ד ממולח וכובש, כזה המשיג את מבוקשו במחי יד, אופיר, פרסומאי יצירתי ושאפתן ועמיחי, שבכל הפעמים בהן צץ במהלך הקריאה, חשתי תחושת החמצה עבורו על שוויתר פעמים רבות בחייו.
מדובר בספר גאוני, שרק במהלכו מתבררת הסיבה לשמו המוזר (״משאלה אחת ימינה״ - מה זה אומר בעצם?). קצרה לשוני מתלאר עד כמה נהנתי מהספר, עד כמה גרם לי לתהיות ומחשבות עמוקות ופילוסופיות למדי (אל חשש, זו רק אני. אין בו מעט מן הפילוסופיה). אם אתם מחפשים את הספר שלא תוכלו להניח מידכם, חדלו כי מצאתם.
קריאה מהנה.

זהו ספרו הרביעי של אשכול נבו שאני קוראת (קראתי בעבר את "משאלה אחת ימינה", "המקווה האחרון בסיביר" ו"נוילנד").
אם להיות כנה, את הספר התחלתי לקרוא לפני כחצי שנה וזנחתי אותו לאחר כ-50 עמודים. מתחושותיי אז פחות התחברתי לדמויות הראשיות, נועה ועמיר והרגשתי שהעלילה לא באמת מתקדמת, אך לאחרונה החלטתי לתת לו הזדמנות נוספת, לאחר שחברה קראה אותו והופתעה לשמוע שדווקא אני, שלא מפסיקה לדבר על יצירתו של אשכול נבו, הפסיקה לקרוא אותו כל כך מהר.

וכך היה, חזרתי לקרוא את הספר ותחושותיי התהפכו. מאד קל להתחבר לדמויות בספריו של נבו, הן מייצגות בצורה כל כך יפה ואמיתית את הסובב אותנו, בכל דמות יש קצת מאיתנו ולכן אני מוצאת את עצמי דרוכה פעמים רבות לקראת המשך הספר.

העלילה כל כך ישראלית ואולי בגלל זה אני מאד מתחברת אליה, לשמות, לתרחישים, לקונפליקטים הקיימים בארצנו הקטנטונת. נבו מתאר את הנ"ל בשנינות, בעידון ובשפה ישירה וכנה. בסוף הקריאה מצאתי את עצמי עם דמעה בעיניי.

ממליצה לגמרי. הנאה צרופה.