יש ספרים שכדאי ואף רצוי לקרוא אותם מכריכה לכריכה. ככה, באבחה אחת. אבל האבסורד הוא שדווקא אלו הספרים שאתה הכי צריך את שאיפת האויר בין לבין. את המנוחה הקצרה בין הפסקאות.

ובמיוחד אחרי פתיחה כמו זו שכבר בתחילת הספר הלמה בי, בלי לעשות הנחות.

"אישה הולכת ברחוב ומדממת תינוק. אני הולכת ומדממת, היא חושבת, וכמה זה לא פייר שהמדממת הזה הוא פועל פעיל בדיוק כמו ההולכת. כאילו שהיא בחרה לדמם את התינוק הזה החוצה ממנה, כאילו הפועל מאשים אותה, את מדממת אישה! למה דיממת את התינוק הזה?"

כבר במילות הפתיחה החזקות והמטלטלות האלה-נתפסתי.

מוריה וידין נולדו בהפרש של שבוע. הם גדלו יחד בהתנחלות קטנה, היו החברים הכי טובים מאז הינקות. כשהוא התקשה בכתיבה, היא נתנה לכל אות סימן היכר, להקל עליו את כתיבת האותיות. כשהיא- כרגיל- איחרה להסעה של האוטובוס הצהוב שהיה מסיע אותם לבית הספר, הוא היה משתהה בכוונה ומתמהמה בפתח האוטובוס עד שהיתה מגיעה, ואז היו עולים יחד. תמיד הם היו שם אחד בשביל השניה.

עד שיום אחד, כשהיו בכיתה ד' משפחתו של ידין עזבה את ההתנחלות.

אבל כשמשהו נועד לקרות, הוא יקרה. יעברו שנים, שניהם כבר לא ילדים, והם ייפגשו שוב, עדיין אוהבים, אבל הפעם גם מאוהבים. אלו מוריה וידין של אז, אבל היום הם גם גבר ואישה והסיפור שלהם מקבל עוד רובד.

ובאותו יום כשמוריה הולכת ברחוב ומדממת, ומאבדת את העובר, מיגל הם מכנים אותו, לא מצליחה מוריה להביא את עצמה לספר לידין את האמת, וככה היא נשארת עם הסוד הזה, בכל זאת היא נושאת משהו בתוכה, וכל עוד היא לא מוציאה אותו, יש לו איזו אחיזה בה.

מוריה ממשיכה לשחק ברעיון שמיגל חי, וגדל מול עיניה. היא מדמיינת שיחות אתו, מדמיינת את מראהו. כמו הפונטים המשתנים, ואפשרויות המשחק והעיצוב המשמשים אותה במקצועה כמעצבת גרפית, כך גם מיגל פושט ולובש צורה וגיל, וממשיך להיות נוכח בתוך ליבה, גם אם מזמן יצא מתוך גופה.
זלקינד כותבת על עולם הקודש ועולם החול, מפרידה בין השניים, וזה השם שנתנה לספר ביכורים הרגיש והמרגש הזה. "ימים של חול", ללא הקודש, שאומנם נותר בחוץ, אך שזור בספר לכל אורכו.

בכתיבה יפה היא מחברת את כל העולמות בנושא ושפה המשותפים לכל אחד מאיתנו: אובדן וכאב, כשאלו לא מבדילים בין קודש לחול. הם פוקדים את אלו, כמו גם את אלו.

המשפחתיות, על כל צורותיה מקבלת תפקיד ראשי בסיפור. משפחתיות מלאה וחמה, משפחתיות שהיתה שלמה והתפרקה, משפחתיות נעדרת, וגם כזו שלא נועדה לקרות.

ממליצה גם לכם.

מיגל גדל מילד קטן לגדול יותר, לנער וגבר צעיר. אבל הוא אינו אמיתי.
מוריה הולכת לתומה ברחוב כשזה קורה. הדימום. מיגל- זה שם הילד שהמציאה לצאצא העתידי שהרתה בטיול בספרד ומכאן שמו ואין לה ספק שזה בן- כבר לא יהיה.
בני הזוג מוריה (מוריקי, מורצ'וק) וידין נולדו בהפרש של שבוע בהתנחלות, בתים סמוכים. גדלו יחד כפעוטות וילדים והקשר נשמר גם כשמשפחתו של ידין עברה. היא בת למשפחה גדולה והוא בן יחיד. שניהם איבדו את אמהותיהם. ועכשיו גם את מיגל, שמוריה לא תהיה מסוגלת לומר לו והוא יגלה אחרי כמה שבועות בפגישה עם הרופא.
מוריה מנסה להתרכז בעבודתה כגרפיקאית כשבדמיונה מיגל ממשיך לחיות ולהתבגר. ידין הוא מדריך טיולים מנוסה. איש של טבע, מדבר, ארץ ישראל שחורשים ברגליים עם קבוצות בוגרים ונוער ולעתים מתנתק מהעולם וצריך את השקט והלבד שלו. ההסתרה מכעיסה ומקוממת אותו. איך לא סיפרת לי? היה שלי בדיוק כמו שהיה שלך.
זהו ספר על חיבוטי נפש, אהבה ואכזבה, העולם החילוני מול הדתי. האידיאל של מגורים מעבר לקו הירוק בתנאים לא תנאים, את מעט החשמל מספק גנרטור. ארץ ישראל המורכבת, מי שמאמינים שדברים נועדו לקרות. אנשים שונים באמצע הדרך כמו הגבר הצעיר שתפיסת עולמו היא שבית זו שטות. רוב האנשים חיים בתפיסה שחייבים בית, קירות וגג. והוא עושה כסף טוב מהשכרת קראוונים ובעצמו יכול להיכנס לאחד ולנסוע לאן שבא לו. טרמפ מקרי בו מתוודע ידין ליעלה הירושלמית, אם לבן שש ותינוקת. כלה לעתיד שמשגעת את מוריה עם אינסוף פונטים להזמנות חתונה מטופשות ושום דבר אינו מספק אותה. פרוייקט גדול אפשרי עם יהושע- 'תקראי לי יוש'.
לא התחברתי לסגנון הכתיבה האיטי והמהורהר עם מעברים תכופים למדי בין הזמנים.