לבד-ביחד-לבד:
סקירת הספר "סולו" מאת מורן פרידמן (שתַּיִם, 2023, עורכת: אורנה לנדאו)
סולו, ספרה הראשון של מורן פרידמן, הוא קודם כל ספר מקורי, קולח ומלוטש, שמלווה באומץ וברגישות את גיל, דרך סיפור החברות ארוכת השנים שלה עם סול, מהילדות ועד לבגרות הצעירה. וכמו בחיים, מן הגזע המרכזי הזה של חברות בין שתי נשים מסתעפים ענפי יחסים אחרים: בין אימהות לבנות ובין בני זוג. גיל וסול – שני שמות חדי הברה ואנדרוגנים, יחידניים אולי, הופכים לדו-הברתיים, "גילי" ו"סולו", כשהן יחד. אבל גילי לא שמחה, וההברה השנייה של סול רק מבודדת אותה עוד.
בעיניי סולו הוא ספר התייחסותי מאוד. המאפיין הייחודי הבולט ביותר שלו הוא הקול של גילי, המדברת בגוף שני אל חברתה – דיבור פנימי אל ייצוג מופנם, לא אל אחרת הנוכחת פיזית בדיאלוג. הספר כולו נפרש באמצעות הדיבור הזה, העומד אולי מנגד לשתיקות שהיו בין השתיים לאורך השנים דווקא לגבי הדברים המשמעותיים ביותר, ושככל הנראה היו הקטליזטורים – אם לא המחוללים הראשיים – של האלמנטים הטראגיים בסיפור.
כמה פעמים אנחנו מדברים ככה, בינינו לבין עצמנו, אל המורה הנערץ או אל בן הזוג הנכסף או אל חבר טוב, אל מישהי שהיינו רוצים להרשים או ליצור איתה קשר קרוב, אל מישהו שהיינו רוצים לקבל ממנו נחמה או עידוד או להתייעץ איתו? מורן פרידמן עושה את זה בגדול. היא הולכת עם הקול הזה עד הסוף, בלי בושה ובלי מנְיֵירות, ובכך שופכת אור על פן חשוב בחיי הנפש של כולנו. כך הרגשתי בזמן הקריאה, ודבר דומה הרגשתי גם ביחס למעברי הזמנים המתרחשים מעת לעת בספר – בין הילדוּת לנעורים לטיול אחרי צבא במזרח, בין הכאן והעכשיו לבין העבר הקרוב. לפעמים המעברים מבלבלים לכמה רגעים, וצריך לעצור את הקריאה ולבדוק, אבל ככה זה באמת קורה בנפש; והם מטופלים בכתיבה ובעריכה ללא דופי. שאפּו.
"סולו" מזקק את העמדה של הדיבור הפנימי ההתייחסותי, ובזה כוחו. אבל אולי כל ספר הוא מסמך התייחסותי: גם הסופרת או המשורר הבודדים ביותר מכוונים את דבריהם למישהי או למישהו, מוחשי ומסויים או נעלם ומופשט ככל שיהיו. פעם אמר לי איש חכם, בערך כך : אם לא היה בנו איזה אחר קשוב מופנם, למרות כל השיבושים שהיו ביחסים הראשוניים שלנו; אם לא היה לנו לפחות את הבסיס הבינאישי המיטיב המינימלי הזה – לא היינו יכולים לכתוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
