האי גרנזי נכבש בתקופת מלחמת העולם השניה.
הסופרת ג'ולייט, שהיא הדמות הראשית בספר, מחפשת נושא לכתוב עליו, אבל מתחילה די באיטיות ואף לקונית משהו.
בכל אופן, את נושא סיפרה הבא, היא מוצאת בסיפורם של תושבי האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית.
הספר כתוב כחלופת מכתבים ומגלה, יחסית באיטיות, את סיפור חייהם של תושבי האי בזמן הכיבוש, היכולת להתמודד עם מחסור במזון ודברים נוספים כמובן, אימת הנאצים, העברת ילדים לאנגליה באותה תקופה על מנת להגן עליהם, ולצד כל אלו מנסה הסופרת לתאר הנאה ממועדון הקריאה והתמיכה ההדדית (שבעיני זה יותר התמיכה מאשר הקריאה כי היו עסוקים למעשה בטיפול בחוות וכו').

ג'ולייט מקבלת בדרך מקרה, מכתב מתושב של גרנזי, שבו הוא מבקש את עזרתה במציאת ביוגרפיה של הסופר צ'ארלס לאמב, (שהיא היתה חתומה על אחד מספריו..)היא מתוודעת למועדון הספרות עם השם ה_________: (תשלימו אתם;) ומחליטה לעזוב את ארוסה השרמנטי ולהגיע לגרנזי....

ממליצה לקרא את ההמשך :)
מתאים לאוהבי ז'נר המכתבים.

(הסרט חמוד, והספר מעניין.)


האם יש אפשרות כאן לכתוב ביקורות גגם על סרטים??

חומר ורוח, גוף ונפש מתגלגלים בעולם למצא משמעות לחיים.
אם סידהרתא מצא או לא, זה לא העניין, כי אם עצם ההתנערות והיציאה לחיפוש.
התשובות נמצאות בתוכנו - אומרים יודעי דבר, ואף אני סבורה כך, אלא שכדי להגיע לתשובות, צריך לא לפחד לפגוש אותן (במדיטציה וכו').
כמו סידהרתא, גם 'המחפשים', מבקשים את ה"הארה", איזה משהו נשגב ואולי נסתר, אבל גם הנסתר קיים ביומיום שלנו, אם נשכיל לרגע לעצור, לנשום ולהתבונן פנימה, בלי פחד. גם עידן רייכל ממליץ לא לפחד:)
לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר
לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי...

בהצלחה למחפשים:)

ספר שגורם לדריכות לקראת הבאות. 
נערה שהורותה במבחנה ויעודה מראש נקבע: היא תהיה חלקי החילוף לאחותה חולת הסרטן.  
כילדה, לא היה לאנה מה לומר על כך, אך עם הגיעה לגיל 13, החליטה לתבוע את הוריה ולדרוש זכות על גופה. תביעה בה היא זכתה משפטית.
לבסוף, איבריה של אנה מושתלים באחותה בדרך שלא היא בחרה... (הזהירו מפני ספויילרים, אז נמנעת מלפרט...).
פיקו מייצרת כאן לא מעט שאלות מוסריות, הקשורות בין אנה להוריה, לאחותה קייט החולה, ואף לאחיה הגדול שכבר לא סופרים אותו, והוא חש נטוש ועזוב,
וכמובן , אנה עם עצמה: איזו תחושה זו שנולדת להיות כלי שרת, ולא כישות עם זכות קיום משל עצמה?
מדברים היום על "ילד הורי" - איזו אחריות עצומה הטילו ההורים על אנה, להיות למעשה החמצן לחייה של אחותה,
איזו משקולת הנחיתו על כתפיה הרכות...
אני מוצאת את הספר מטלטל מבחינה פסיכולוגית ואנושית, ועם זאת מעורר חמלה (לא רחמים).

ספר משמעותי הן מבחינת התאוריות אותן מציג יוֹבֵל, והן מבחינת תאורי הטיפול המעשי. 
בספר מובאים תיאורי מקרים של אנשים שיובל טיפל בהם. המקרים והנושאים מגוונים, ומרשים להכיר גם את קו חשיבתו של יובל, המוביל אותו לטיפול. 
התחושה היא של טיפול ב^אדם^ ולא במחלה, מה שעושה הבדל גדול בגישה הטיפולית.
יוֹבֵל טורח ומסכם בסוף כל פרק, את תוצאות הטיפול ומסקנותיו, וכמו בכל הספר, עושה זאת דרך תאורי המקרה ולא כאמירה יבשה.
מומלץ ודאי לסטודנטים בתחום הפסיכולוגיה, וגם למי שתחום הנפש קרוב לליבם ומעוניינים לגעת טיפה בכוחות הנפש החבויים באדם.

"קחו את הכאב, הצער וחוסר האונים ועשו איתם משהו טוב. זה יתרום לכם לאושר, וגם לבריאות."
-יורם יובל-

"שלושה עצים גדולים. 

עצים גדולים עוזרים לבני אדם להירגע. זה העובי והחוסן של הגזע, הצל והביטחון והנינוחות של הנוף, 
הלחישה של הרוח בין הענפים, שגם בהיותה סערה הם נעים לאט ממנה, 
אלה הרוגע והיופי של הנוף." ~ עמוד 187.
בהומור דק וחשיבה מעזה, ותמיד בשפה עשירה, מתאר כאן מאיר שלו ז"ל  את קורותיה של משפחת תבורי, סיפור על טרגדיה משפחתית המתחיל בימי הקמת המושבות בשנות ה 30.מדהים (ולא מפתיע) איך יצר שָלֵו  את "רותה" היא רות תבורי, מורה לתנ"ך, כדמות המרכזית המגוללת את הסיפור בדיבור שוטף, לעתים בקורתי ועם לא מעט עצבת .החומרים בסיפור כמו בחיים - עוסקים ביצרים, חיפוש פתרונות  לדילמות, בגידות, שכול ואבל, וכו... וזאת בשפה היחודית לשלו, ובתוספת רעיונות ושיבוצים מן התנך (יותר מבספריו האחרים).
לי זה היה מעט ארוך, ושמחתי לראות שזה קורה גם לשלו (מאריך במקום שניתן היה לקצר).
ולסיום מחוייך -  שואל תלמידה של רותה - "אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל, ושתי ילדים?".
אתה צודק עופר, עונה לו המורה, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה.
יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת" (עמ' 110).

מחלת הצרעת היא מחלה זיהומית רעה!
הספר שווה קריאה, גם אם אינו בעל עומק מי יודע מה.
סיפור על כאב, חולי ושכול של אנשים שנפגשו על אי מבודד (ספינלונגה) בשל צרעתם.
היסלופ מתארת מנעד רגשות רחב שאפיין את אנשי המקום, אשר ביקשו לשמור על צלם אנוש, תוך התמודדות עם האסון שהלם בהם.

מעורר תהיות כלליות, מה נותן לאדם כוחות להתמודד עם משברים. זה כמו מקום לדאגה, כפי שכתב יונתן גפן ז"ל... אשמח לקרא תובנות שלכם :)

בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.