יורם יובל הוא לא מורי ורבי בתחום הטיפול בנפש, יחד עם זאת אני כותבת שורות אלה בדחילו ורחימו עם המון הערכה לאדם ופועלו. אני סבורה שהוא מהפסיכיאטרים הטובים ביותר שיש בארצנו, יש המון מה ללמוד ממנו גם לאוכלוסיית המטפלים וגם לכל מי שבנינו שלא עוסק בתחום אבל מעוניין ללמוד דבר או שניים על מהות הטיפול הפסיכולוגי.
לקח לי זמן להגיע אל הספר הזה, היתה לי הנחת עבודה מה אני הולכת לקרוא ולא התייחסתי לזה כספר לימוד , אני באופן אישי למטרות למידת ושיפור מיומנויות,פונה לכהנים הגדולים החביבים עליי בתחום : ליאלום וורג'יניה סאטיר . קוראת טוב טוב שוב ושוב מה יש להם להגיד, אך מן הסתם הספרים שלהם מציעים פרספקטיבה קצת יותר מורכבת לקורא הסקרן שרוצה לפגוש חדר טיפולים מבלי להתיישב פיסית על ספה.
אם אני יוצאת מנקודת הנחה שזו לא ספרות מקצועית , יובל עדיין מציע לי מספר רבדים להתייחסות: הראשון והבולט ביותר Case Study של מגוון מטופלים הסובלים מהמחלות הבולטות בתחום כגון: דיכאון קליני, פוסט טראומה בהלומי קרב ( וחשוב מאוד להעלות את המודעות במיוחד במדינה מלטינטית כמו שלנו)סכיזופרניה וכד'.
הרובד השני יובל מציע את האמפתיות המופלאה שלו כמטפל כדי להסביר בעצם שכל מחלה או הפרעה ניתנת לטיפול אך לא לריפוי , אפשר לחיות בצילה במיוחד עם יש לך מטפל מעולה, אבל מתישהו השדים שלך יחזרו לרקוד, יחד עם זאת הקורא יכול לראות כיצד הטיפול יכול להציל חיים ולשמר איכות חיים ראויה.
והרובד המקצועי אליו פחות התחברתי וזאת משום שלדעתי הקורא הממוצע לא יכול הבין באמת את סבך הפרמקולוגיה בתחום, יש שם תיאורים של הפרעות עם מגוון רחב של תרופות ומיונם למשפחות שונות תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר על השפעת של אותן תרופות על המוח. בנאדם שלא בקיא בתחום לא אמליץ לו להצטייד ברשימת המכולת הזו ואז לגשת איתה לפסיכיאטר שלו ולהתחיל לשאול על סמך מה שקרא בספר של יובל, למה הוא על תרופה X ולא על תרופה Y. כפי שיובל בעצמו טוען בספר, הפסיכיאטר אמון על ההסברים הספציפים מול המטופל תוך שיתופו בבחירת התרופה.

אז מה היופי הגדול שגיליתי ביובל? היופי טמון בנבירה העדינה בנפשו של המטפל, כיצד המטפל מרגיש , כיצד הוא משתלט תוך שיחה פנימית עם עצמו על מצב כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מקרי קיצון אצל מטופליו, לא כל יום תזכו למצוא תרפיסט שיחטוף כסא שיעוף לקראתו באדיבות של אחת ממטופלותיו ולמחרת בבוקר ימשיך את הטיפול בה לאחר שטרח והתאים לה תוכנית טיפולית חלופית.
זהו ספר יפה עם שפע של רגישות של איש מקצוע מעולה , איש טוב לב ויפה נפש וכראיה לכך הוא מסיים את ספרו בציטוט מקסים של אחד הכהנים הגדולים בתחום דונלד ויניקוט:" אני מודה למטופלים שלי, ששילמו כדי ללמד אותי".

קראתי את ספרו של ד"ר יורם יובל "סערת נפש". הספר מחולק לשלושה חלקים בהם הוא פותח לנו צוהר להבנה של עולם הטיפול הפסיכולוגי, הפסיכיאטרי וחקר המוח. הנושאים מועברים על ידי תיאורם של מיקרים אשר היו בטיפולו של ד"ר יורם יובל ומשולבים בהם הסברים מפורטים על המקרה אבל גם דרך הטיפול, המחקרים בנושא, התרופות הרלבנטיות והדילמות הטיפוליות. לא כל הטיפולים כמובן מסתיימים בהצלחה. המקרים מתוארים בדרך סיפורית את פרטי המקרה, את עולמם הפנימי של המטופלים וכיצד הוא נראה מבחוץ. בשפה ברורה, קולחת ומרתקת. גם ההסברים העיוניים והמדעיים מוגשים בשפה מובנת וברורה. עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לא מוכר לרוב ויש סביבו הרבה בורות, אמנות תפלות ושמועות, הספר הבהיר לי והסביר לי דברים רבים בתחומים אלה וללא ספק העשיר את עולמי. הספר לפעמים לא קל לקריאה אבל אני ממליץ עליו בחום לכולם. הוא בהחלט יכול לעזור לכל אחד להבין את הסובבים אותו טוב יותר וחשוב מכך גם את עצמו.

מעולה! פרופ׳ יובל - מורי ורבי - בספרו הזה נותן פתח הצצה לכל המתעניינים גם אל תוך חידושי המדע והמחקר
בתחום הפסיכואנליטי: הטיפול הפסיכולוגי, הפסיכיאטרי וחקר מדעי המוח וגם אל אופן הגישה לכל מקרה שמוצג ודרכי הטיפול.
תוך הצגת מקרים שונים הוא נוגע בעולמו הפנימי של המטופל, בדרך קבלת האבחנה ו בדרכי הטיפול וכמו כן נוגע לעומק (ולראשונה באופן הזה?) בעולמו הפנימי של המטפל ברגשותיו, בלבטיו...
והכול בחן רב ובדרך סיפורית ולא ״מדעית״ ובשפה מאוד ידידותית וקריאה גם למי שאינו מצוי כלל בעולם המונחים המקצועי (בחלקו האחרון של הספר ישנה רשימה ביבליוגרפית ורשימת מונחים).

להכנס ממש, אבל ממש, אל תוך נפשו של אדם בלי לקרוע לו ת'ורידים.
לטייל בסימטאות הנשמה הסוערת שמטופל מאפשר, לחוש אותו ומתוך זה לפעול – זה מעבר למקצועיות.

יורם לא רק רואה את האדם שהוא מטפל בו, הוא גם פוגש אותו.

בצורה אנושית , לא מתנשאת, מגיש לנו יובֵל סיפורים מהקליניקה , על מצע הסברים המובן לכל נפש,
הן על שיטות הטיפול והן תאוריות.
תוך כדי הוא מדפדף גם בחולשות המטפלים מהיותם בני אדם (פשוט לא?:)
אז הוא סופג בגדלות פגיעות ובזיונות ממטופלים (במיוחד פרק 4) ודבק באמונתו כי יש לפעול עם המטופל ולא עליו.

בצד האינטנסיביות הבלתי נלאית בטיפול, נמצא תמיד הומור
שמרחיב את החיוך ומזכה את כולם בתוספת חמצן :)


מעבר למקצועיות. אמרתי?
( :

הספר הזה עושה למדעאומנות הנפש את מה שהשף אייל שני עושה לאוכל.

לא חסרים ספרים בתחום בשפע. זכור לי שד"ר יצחק בנימיני- מנהל הוצאת "רסלינג" אמר על שגשוג הספרות בתחום כך: "יש משהו אסקפיסטי בפנייה של אנשים אל הספרות הפסיכולוגית ואל הטיפול, איזושהי נהייה אחרי הבריחה אל העצמי וגם נוסטלגיה. העיסוק בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכואנליזה בפרט הוא משהו נרקיסיסטי, מענג, שמאפשר לנו לברוח מהיומיום אל הפנימי, אל הנפש."
אני מסכים איתו לחלוטין. פרופ' יובל גורם לאמור לעיל להשמע (ולהחוות) כמענג ונטול כל חטא, כמו לאכול את הפרוסה האחרונה של העוגה כשאף אחד לא בבית.

מה סוד הקסם של הספר הזה ספציפית?
-לא ברדוקציה שמחברו עוקף בהצלחה רבה (אם כי נשאלת השאלה כיצד אדם כל כך מלומד יכול בכלל לעשות רדוקציה פשטנית של נוירוטרנסמיטורים\אמא קרה בילדות כפי שעושים מחברים אחרים רבים)?
-גם לא במגוון הרחב (לא עלינו) של דרכים שונות ומשונות שבהם אפשר להפוך ל"אלמוש" בסלנג באר-שבעי.

אלא החמלה. זהו עוד פריט תעודי המשרטט את דרכה הפתלתלה של רפואת הנפש (ע"ע מישל פוקו) ממצב שבו היינו קושרים אותם לאיזה קיר ליד הבסטילייה למצב שבו אשכרה מטפלים בהם, ומטפלים בהם טוב- ולא רק לעשירים בלבד.
כפי שהוזכר, יובל לא חוסך אף נדבך מהתחום הטיפולי ומושגים כמו "העברה נגדית" שוכנים בנחת לצד ביטויים כמו "מעכב ספיגת סרוטונין".

פרק 4 (או 5) על אלימות בין מטפל למטופל היה מרתק ואמיץ במיוחד. כמו פרק של "מחוברים", רק מעניין.

האם אנשים שחרדים לעלות על אוטובוס ולהיכנס לקניון הומה סובלים מאגורפוביה, מהתקף אימה, או שהם סתם מפחדים להתפוצץ בפיגוע? האם הדיכאון שכל כך הרבה אנשים סובלים ממנו בשקט הוא בגלל משהו במוח, או סתם בגלל המצב? איך מבדילים בין חרדה מפני המציאות האובייקטיבית לבין הפרעת חרדה?
ד"ר יובל, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן, מביא סיפורים של מטופלים שעברו טיפול בקליניקה שלו. באמצעות הסיפורים הוא מציג סימפטומים, הפרעות ומחלות נפש, ומתאר את הגישות השונות לטיפול בהם. המקרים מעלים שאלות נפוצות: מתי אפשר להסתפק בטיפול בשיחות, האם ומתי כדאי להשתמש בארסנל התרופות הכימיות הפופולריות, מה ידוע על תפקודי המוח והשפעתם על הנפש ואיך ניתן להשפיע עליהם כדי להקל על הסובלים, עד כמה אנחנו כלואים בגורל שהגנים מכתיבים ועד כמה אנחנו חופשיים לבחור ולשנות אותו.

יש ספרי פסיכולוגיה פופולרית שעלולים להיות מתסכלים. יש הפי אנד: הטיפול מצליח, הבעיה נפתרת. קולו של המספר, שהוא לרוב גם קולו של המטפל, נשמע תמיד כל כך חכם ומשכנע. זה קול שרוצים להקשיב לו ולהאמין לו, כמו קולם של הורים, כמו קולו של המטפל שמחליף אותם. כשזה בפרוזה זה בסדר, חוקי המשחק ברורים. זה נהיה קצת יותר בעייתי בספרות עיון, בעיקר כזאת שיש מאחוריה אג'נדה. תמיד קיימת האפשרות שמישהו מנסה למכור משהו באמצעות הספר - בדרך כלל את עצמו.

לכן חששתי ממפח נפש מ"סערת נפש", ודווקא הופתעתי לטובה. הקול של ד"ר יובל נשמע אנושי ולא מעצבן, אולי בגלל שהוא מקפיד להישאר צנוע, להתלבט בקול רם ולציין את הפאשלות שעשה, את הדברים שהוא מתחרט עליהם, כמו גם את הדברים שהוא גאה בהם. הוא מצליח לעורר אמפתיה אליו כמטפל וכמספר.

הסיפורים מותחים, אפילו משעשעים. הם מעלים בעיות כלל אנושיות דרך הפריזמה היהודית של החיים בישראל ובארצות הברית. אחד הסיפורים החזקים והעצובים הוא על מטופל ערבי ששונא את עצמו ואת המטפל היהודי שלו, מצליח להוציא אותו משלוותו הטיפולית וחושף את הבעיה העמוקה של שניהם. עמוק בלב הספר מוצנעת גם השערה אבולוציונית קטנה ומרחיקת לכת על אוכלוסיית מדינת ישראל: "מדוע העם היושב בציון נוטה לפרנויה?" (אנחנו? מה פתאום, זה הם, הם רודפים אותנו כל הזמן). אבל גולת הכותרת הוא הסיפור הקורע על הרב האמריקאי המטורף, שנכנס לאקסטזה דתית ויצא לשפוך חמתו על הגויים - סיפור שמעורר מלבד צחוק גם תהיות לגבי מבנה נפשם של מנהיגים רוחניים.

לאורך כל הספר הטרידו אותי המחשבות, האם זה חיוני לתאר איך הסוודר הצמוד ומחשופה הנדיב של אחת המטופלות הבליטו את חמוקי גופה המושלם, ולמה זה חשוב לציין שמטופלת אחרת "עושה את זה עם עצמה"? מה הגבול בין תיאור שמשרת את העלילה לבין מציצנות מביכה? מה באמת מרגיש מטופל שהפסיכולוג שלו מבקש ממנו רשות לפרסם את סיפורו, גם אם בעילום שם וטשטוש הפרטים? את מי זה משרת - את הנאת הקורא? את הנאת המספר? את הנאת המו"ל? ואולי המחשבות המטרידות האלה שפולשות לתודעה בזמן הקריאה הן סתם טורדנות כפייתית?

לקראת סוף הספר הסיבה לתיאורים הגרפיים הפכה ברורה יותר. הסיפורים הם מעין אריזה מפתה העוטפת את הגרעין התיאורטי הקשה. במאזן הסופי, העובדות המדעיות (הכתובות בצורה מעניינת וקלה להבנה) אכן ממתנות את המציצנות. וגם אם זו קצת מוגזמת, הנה עוד הוכחה שהפסיכולוג הוא בסך הכל בנאדם. עוד אדם שרוצה לספר סיפור, בתקווה שאחרים יפיקו ממנו הנאה ותועלת.

נ.ב. עצה קטנה לקוראים עם נטיות היפוכונדריות וסוגסטיביות: זה לא תמיד מועיל כל כך לדעת, סתם כך בשביל הכיף, מהם הסימפטומים של טורדנות כפייתית, הפרעה דו-קוטבית, אישיות גבולית או נטיות פרנואידיות.

יורם יובֵל, מטפל פסיכולוגי מוערך ופסיכיאטר בהכשרתו, פורס בספר הזה מבוא מרתק לגוונים השונים של הפסיכולוגיה, תוך הבאת סיפוריהם האישיים של המטופלים שלו.
הספר מחולק לשלושה חלקים: פסיכותרפיה, כלומר הטיפול הפסיכולוגי המוכר, פסיכיאטריה וטיפול תרופתי, ומדעי המוח. בכל חלק מוקדש כל פרק לבעיה פסיכולוגית אחרת- מחרדה ועד סכיזופרניה- ודרך סיפור אישי אחד או יותר אנו מתוודעים למאפייני הבעיה, לדרכי הטיפול בה ולפתרונות האפשריים תוך כדי סיפור המקרה.
הסיפורים עצמם כתובים לא רע, ועל אף שאין מדובר בכתיבה ספרותית של ממש הם מוצלחים ומעבירים את המצב של המטופל. הכותב אמנם שהה שנים לא מעטות בארה"ב וגם ביצע שם לא מעט מהטיפולים המתוארים בספר, אך הסיפורים ספוגים ישראליות במובן החיובי וגם במובן הפחות חיובי של המילה. מה שאהבתי במיוחד בכתיבה הוא שילובם המפתיע של לא מעט פסוקים מהתנ"ך במקומות שהתאימו מאוד ונתנו לספר נופך פילוסופי מעט. בקטע טוב.
החלק המוצלח יותר נמצא בתיאור הטיפול- השיחות, הוויכוחים, הדרך בה יובל עוקף ופותר את הקונפליקטים והמורכבות בטיפול הפסיכולוגי ומתאר למטופל ודרכו גם לנו מה צריך לעשות. יובל לא נמנע מלתאר טעויות שלו ולמרות שאין תיאור מלא של כל מקרה ומקרה אפשר להתרשם מהעבודה המרשימה שהוא עושה.
בין המקרה לטיפול יובל מסביר בבהירות וענייניות את המושגים הפסיכולוגיים, את התפתחות המחקר והדיונים האקדמיים. הוא מביא מחקרים מפורסמים לצד ניסויים חדשניים ומצליח להסביר היטב גם מהלכים מורכבים יחסית. הוא לא נמנע מלתאר גישות ושיטות שהוא חולק עליהם ואין כאן מסמך שנועד להגן דווקא על פרויד או דווקא על הטיפול התרופתי.

בתור סטודנטית לפסיכולוגיה קיים אצלי ידע מוקדם שמן הסתם לא נמצא אצל רוב הקוראים, אבל אני חושבת שניתן להבין וליהנות מהסיפורים כמו גם מהידע הרב, ומדובר בספר עיוני קריא ביותר. למי שמתעניין בפסיכולוגיה זו דרך מצויינת לקבל תמונה רחבה ומעודכנת למדי של הפסיכולוגיה כיום, על שלל גווניה.

בעקבות הביקורת של אוקי, קראתי את הספר המצוין הזה, תודה על ההמלצה !
אין לי הרבה להוסיף. אוקי כתבה דברים מדויקים אבל מנקודת מבט מקצועית ואילו אני מסתכל על הדברים מנקודת המבט של הדיוטות כמוני בתחום.
מצאתי ספר שדיבר אליי בשפה קריאה ונהירה (למרות המונחים המקצועיים שמסתובבים שם). הספר יוצא למסע מתאר ומלווה טיפול פסיכולוגי של מספר (מגוון) של מקרים הכול ממבט המטפל ומתוך "חדירה לראשו" של המטפל. הפסיכולוג, שנראה להדיוטות כבלתי עביר, בלתי שקוף - מתגלה כאנושי.
היה טוב לבקר בעולם שעבורי הוא זר ותמיד נראה מסתורי.
מומלץ !

ספר מרתק ונגיש שכתוב בבהירות. ד"ר יובל (או יותר מעודכן- פרופ' יובל :-) מביא בפני הקורא נקודות מבט שונות של חיי הנפש: מעולם הפסיכולוגיה, מעולם הפסיכיאטריה ומעולם מדעי המוח. ההרגשה בעת הקריאה שבכולם הוא מרגיש כמו בבית. הכשרון הסיפורי של יובל בשילוב עם הידע התיאורטי הרחב יוצרים נוסחה מוצלחת ומנצחת.
מצאה חן בעיניי הכנות של יובל שבאה לידי ביטוי במיוחד בפרקים של הטיפול בחשפנית-שם הוא מסביר איך המודעות שלו לרגשות האירוטיים שעוררה בו המטופלת הצילו למעשה את הצלחת הטיפול- והטיפול במטופל הערבי, שם מתאר יובל בפירוט ובאופן מרתק את העברת הנגד החזקה שעורר המטופל בו.הכנות הזאת מציגה את יובל באור אנושי ותורמת -אולי- לניפוץ המיתוס שהפסיכולוג הוא מעין משיח שצריך לבטא רגשות טהורים.
מבין הפרקים האחרים שריתקו אותי נמנים הפרק על הטיפול בהפרעת האישיות הגבולית שהיא ללא ספק אחת ההפרעות הכי קשות לטיפול, והפרק שמוקדש לחלומות והגישה הפסיכואנליטית לפיענוחן. יובל פחות עושה צדק להתפתחיות הטיפוליות והידע הנצבר בפרקים אחרים- למשל הפרק על הטיפול בהפרעות אכילה מאכזב למדי לטעמי. יובל גם לא מדגיש בצורה מספקת את היעילות המוכחת של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות החרדה והדיכאון הקל עד בינוני (יעילות שלפחות שווה ולפעמים אף עולה על הטיפול התרופתי).
למרות זאת, בסך הכל ספר די מרתק ומהנה שנוגע בנושאים מרכזיים בעולם הנפש מנקודת מבט היסטורית ועכשווית.