הספרים האלה נקראים כל כך בקלות.
קראתי ממנו שלוש מאות עמודים היום, וזה בהחלט לא משהו שקורה לי עם ספרים אחרים.
אני לא יודעת למה אבל כבר סוג של החלטתי אחרי הספר הראשון, שכל הסדרה הזאת הולכת להיות ממש קלה לקריאה, וזאת כמובן מבלי שלקחתי בחשבון תכנים אפלים שאולי יופיעו בהמשך הסדרה.
האמת היא שהספר הזה יכול להיות קצת משעמם.
הסיבה פשוטה מאוד, יש כאן אגדה מוכרת - היפה והחיה, רק שהחיה הוא מאפיונר אכזרי והיפה היא בלרינה עדינה.
וזה קצת מגביל לא רק בגלל שהסיפור הזה כבר מוכר ואפשר לנחש בקלות איך הוא יסתיים (כמו בכל אגדה), אלא גם בגלל שהוא יוצר הגבלה מסוימת, כי הדמות שלנו כלואה בתוך ביתו של החיה.
אז מן הסתם שאין הרבה תזוזה ושינוי בתפאורה מנקודת המבט שלה, וזה משהו שיכול לגרום לכך שהחוויה תרגיש קצת קלסטרופובית.
אבל אני טיפוס ביתי, אז אני דווקא מרגישה בנוח עם טרופ כזה של כלוב מזהב וניתוק מהעולם החיצוני.
נהניתי מאוד, ולא ברמה מטורפת, אבל אני מאלה שמעריכים מאוד קריאה קלה וזורמת.
אני ממש לא לוקחת את הקלות הזאת כמובן מאליו, והיא אחת מהסיבות שלי לרצות להמשיך לקרוא את הסדרה.
כמובן שה-סיבה, היא האחים של אאידה.
אני מתה לקרוא את הסיפור שלהם, הם פשוט הטיפוס שלי, שלושתם.
הסמאט היה טוב, ממש הרגשתי את המשיכה של מיקולאי לנסה, ולמרות שהיו דברים קצת לא אמינים בעיניי באזור הזה, אני כן חושבת שהסמאט כתוב טוב, ומרגיש ייחודי להם.
כי זה משהו שמעניין אותי בסמאט, עד כמה הסופרות יכולות לעבוד איתו מבלי שהוא ישעמם, ואם הן מסוגלות ליצור דינמיקה ייחודית במובן הזה עבור כל זוג.
אני חושבת שכאן היה רגע כזה, שבו בדיוק סיימתי לקרוא את אחת הסצנות הלוהטות, ולקח לי רגע להתעורר, לרדת לקרקע ולהבין שנכנסתי לטראנס מסוים.
הסמאט ממש השפיע עליי בצורה שונה, ואני לא יודעת למה לעזאזל אני מנסה להסביר לכם את זה, אבל משום מה לא אכפת לי להסביר…
הסמאט כאן הרגיש קצת כמו חלום רטוב, מהסוג השקט והחשוך, שסוחף אותך באיטיות משכרת, מבלי שאתה לגמרי מודע לכך.
בכל אופן, בוא ניכנס לחלק של הספוילרים.
*ספוילרים לספר הראשון בסדרה, יורש אכזר*
אז בסופו של הספר הראשון, בסיפור של אאידה וקאלום שהתחתנו כדי לסיים את היריבות בין המשפחות שלהם, אחיה של אאידה, דנטה, הורג את ראש המאפיה הפולנית טיימון זייג'ק.
בספר הזה, היורש שלו, מיקולאי, חוטף את אחותו הצעירה של קאלום, נסה, שהכרנו כבר בספר הקודם.
וזה בעצם כל מה שצריך לדעת.
הנסיכה הקטנה שלא מעורבת בעסק המשפחתי נחטפת על ידי אחד מהאנשים הכי מסוכנים בשיקגו, ואנחנו רק מקווים שהוא יתייחס אליה יפה.
בספר הראשון ממש אהבתי את הקשר בין הדמויות הראשיות, כאן, זה לא מרגיש שיש ממש קשר מאותו הסוג שיש בין אאידה וקאלום.
ראיתי את נסה בבירור, וראיתי את מיקולאי בבירור, הדגש על הפיזיות של שניהם היה טוב ולדעתי הפך את הספר ליותר גותי ואפל.
כי הם לא אמורים לרצות להיות ביחד, אבל הם כן, ואין שום תהליך של לנסות לשכנע את הקורא שהם נועדו זה לזו, ושהאהבה שלהם מבוססת בהתאמה טובה.
הם פשוט ממש מוקסמים זה מזו, ממש כמו באגדות, זה כל מה שנדרש.
וזה בהחלט נשמע כמו חיסרון, אבל בכללי העולם הזה של המאפיה הוא קצת הזוי ולא מציאותי לי, אז הקשר שלהם לא נראה לי מוזר.
אפשר בקלות לשפוט ולהגיד שהקשר ביניהם לא אותנטי, אבל אני קוראת עם רגש, לכן זה לא משנה לי יותר מדי איך הדברים נראים או נשמעים על הדף, העיקר שהם הצליחו לשכנע אותי ברמה הרגשית.
וזה נראה לי משהו שבכללי נדרש מקוראות הז'אנר הרומנטי, להתמקד באיך שהדברים גורמים להן להרגיש.
לקח לי הרבה זמן להגיע לספר הזה אחרי הראשון, כי הייתי צריכה לחכות שהוא יהיה זמין מהספרייה שלי.
אני מקווה שהשניים הבאים יהיו שם כשאני אלך לשם שוב, כי אני באמת רוצה לקרוא אותם כבר.
אגב, למי שלא יודע, סדרת הבת של "דם אכזרי" יוצאת בשבוע הספר.
אני באופן אישי לא מצפה אליה יותר מדי, כי לא סיימתי עדיין עם הסדרה הזאת, אבל אולי הפרט הזה חדש ורלוונטי עבור מישהו.
כבר הסתכלתי על תקציר הספר הבא, ואני שמחה שסוף סוף אני מקבלת ספר על אחד מהאחים של אאידה.
אני כל כך צריכה את זה שזה מוזר, כי אני לא מכירה את הדמות הזאת יותר מדי, ואני לא יודעת אם אני בכלל אחבב אותו כדמות ראשית.
אבל יש בו משהו מסקרן, אני מניחה שזה הקטע, אני פשוט רוצה להכיר אותו.
אוי.
זה כל כך עצוב.
אני רוצה להכיר דמויות בדיוניות אבל אנשים אמיתיים כמעט ולא מעניינים אותי בכלל.
_
"מה עומד לקרות?" אני שואלת אותו.
בפעם הראשונה שדיברנו בחדר הזה, הוא אמר לי שהוא מתכוון להרוס כל דבר שקרוב לליבי. אני חייבת לדעת אם זו עדיין התוכנית שלו. אם לא השתנה בינינו דבר.
"טוב," אומר מיקולאי, "זה תלוי."
"במה?"
"בך, נסה."
הוא מעביר את ידו בשערו הבלונדיני הבהיר, מסיט אותו מפניו ומחליק אותו לאחור. השיער שב וצונח מייד. הוא אף פעם לא נשאר במקום. זה הסימן שמיקולאי עצבני. אחרת אי אפשר היה לדעת.
"את אוהבת את הבית הזה?" הוא שואל.
זו שאלה מוזרה.
"ברור," אני אומרת בהיסוס. "הוא יפה. בצורה קצת מפחידה."
"מה יקרה אם תישארי פה?" שואל מיקולאי ועיני הקרח הכחולות שלו ננעצות בעיניי. "איתי."


















