"החוסר הזה תמיד נוכח. בכל יום טוב, בכל רגע מאושר. משבצת ריקה של אין ששום דבר לעולם לא יצליח למלא." (עמ' 104)
בסופו של יום, ועוד יותר- בסופו של ספר, כל שאני רוצה זה לא לשכוח את הטעם שהספר השאיר בי. את ההתרגשות שהוא עורר בי. את המסלול שעשה בי, אשר נע על כל מנעד הרגשות. כי דמויות מיטשטשות, פרטים מהסיפור מתפוגגים, אבל החותם שהותיר בי - זה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש. יש לי כמה כאלו בארסנל, והספר הזה הולך להיות אחד מהם, אם לא ה...
והספר הזה הוא דוגמה מצוינת לספר ממואר טוב. הוא צריך להיות סיפור אישי המעוגן בסיפור רקע בעל זיכרון קולקטיבי. כזה שכל קורא יוכל למצוא בו נקודת אחיזה והזדהות. כי ממואר שנשען רק על סיפור אישי, עם כל הכבוד, וכן, לצערי, הוא לא תמיד מעניין למעט את המקורבים לסיפור עצמו.
הרבה נכתב על אירועי האחד-עשר בספטמבר, היום בו הטרור עלה מדרגה ושבר את כל שיאי הרוע האנושי. אבל אם לוקחים את הדבר הגדול הזה, ומפרקים אותו לחתיכות קטנות, מתגלה פסיפס צבעוני ואנושי של 2977 קורבנות, שהם 2977 סיפורים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
שי לוינהר עבד בחברת קנטור פיצג'רלד. חברה שמנתה 662 עובדים, ומתוכם שרדו רק ארבעה. בכתיבה ישירה וכנה, ומאוד חשופה, מביאה ליאת לוינהר את סיפורה האישי. החל מרגע ההתרחשות בו היו משפחה צעירה, הורים לספיר בתם השישה שבועות ועד לימינו אלה.
ולא, אל תגידו "די, למי יש כוח לקרוא על זה, כבד ועצוב." כי הוא לא כזה. הוא מורכב מכל כך הרבה דברים חוץ מעצב, שגם הוא כמובן נוכח פה, אבל הוא לא התבלין העיקרי. אֲבָל - ותתפלאו, מה שיש בו, והרבה , זה אופטימיות, תקווה, והרבה הרבה טוב. הרבה אנשים טובים ובעיקר מרגשים שפגשה לאורך הדרך.
כמעט לכל אורך הסיפור מצאתי את עצמי משתנקת ועם עיניים דומעות, ולא, לא רק מעצב. יותר מגילויי הטוב ונדיבות הלב של אנשים. לקרוא על טוב לב, לפגוש בתכונה הזו ביום יום - תמיד זה מרגש אותי. ובסיפור הזה כל אותם אנשים ריגשו אותי במיוחד.
אנג'ל השוער בבניין בו גרו שי וליאת, המחווה שעשה לזכרו של שי במשך שנים, הפקיד מחברה קדישא, ועוד אנשים שריגשו, אבל לא רוצה לספיילר. האנשים שזכרו את שי, שנתנו לו מקום בליבם.
הפרק החותם את הספר, ולפני רשימת התודות, נקרא אפילוג - אחרי 20 שנה, הוא מרגש, והוא הכי מלמד שיעור באופטימיות, שכמו שהזכרתי כבר, שזורה בספר לכל אורכו.
ואם כבר אופטימיות, היא מובילה אותי לדבר הבא שאי אפשר לסיים סקירה בלעדיו: הכריכה. גם שם הספר, וגם איור הכריכה משדרים אופטימיות, והרבה ממנה.
קודם כל, זו אחת הכריכות היפות בעיניי. שני המגדלים, כשמסביב הכל חשוך, כזו אפלה שחורה. אבל בין שני המגדלים יש אלומת אור החוצה את שניהם, ובתוך אלומת האור הזו רואים דמות. אני ראיתי באלומת האור הזו את התקווה. את קרן האור באפלה, את העתיד. גם הדמות שבתוכה היא תקווה, והיא עם הפנים קדימה. אני אוהבת את אלו המאוירות. הכריכה הזו לא רק יפה, היא גם מאוד מאוד חכמה. אפשר לראות את תשומת הלב והאהבה בה היא נעשתה, ובעיקר את ההליכה העדינה הזו בין שני העולמות. העבר והעתיד, החיים והמוות, שלעולם יהיו כרוכים זה בזה.
ת
גם שם הספר מוצלח. צמד המילים מהם הוא בנוי מרמז על פרידה אומנם, אבל גם כזה שנותן פתח לעתיד. יש הבטחה שטמונה שם. שמשחררת את ההבנה שמאז שהלכת קרו דברים. השתנו דברים. "אז אתה שומע, מאז שהלכת קרה כך וכך..."
תודה לך ליאת, שהוצאת את הסיפור הזה לעולם, וששיתפת אותנו במסע שלך בן העשרים שנה, שהיה כאוב, אבל גם מלא בחוסן נפשי והרבה אופטימיות שהצלחת להעביר בכתיבה המרגשת שלך.
ותודה להוצאת שְׁתַּיִם, שמצליחה ללקט בעין בוחנת את הסיפורים היותר מרגשים, כשהספר הזה, לטעמי האישי, הוא בין הטובים שיצאו בהוצאה.