שני הספרים החביבים עלי מהחודשים האחרונים הם ספרי ביכורים של נשים :"רוזנפלד" של מאיה קסלר ו"כתב כמויות" של ורד גלאון. הגיבורה בשני הספרים היא אישה רווקה בלי ילדים בסוף שנות השלושים לחייה שנמצאת בתקופה לא טובה - תקועה מבחינה מקצועית ואישית.
נדמה שהכול כבר נכתב על חיי האהבה של אישה שנמצאת ברווקות מאוחרת, אך גלאון וקסלר , כל אחת בדרכה, מציגות גישה רעננה ומקורית לסיפור השחוק הזה. הגיבורה של גלאון -יסמין- היא רווקה מבחירה. כלומר, הרווקות שלה לא מוסברת בכך שהיא לא פגשה עדיין את בן הזוג המתאים , אלא בכך שהיא נרתעת מקשר אינטימי קרוב ומעדיפה לחיות בגפה. היא לא בודדה ולא ממורמרת. יש לה חברות קרובות והיא קשורה מאוד לילדים שלהן, אך איננה מעוניינת ללדת ילדים משלה. לא כל אחת צריכה להתחתן או ללדת ילדים ויש לי הערכה לנשים שמחליטות במודע שלא לבחור בדרך הזו, אבל במקרה של יסמין לא הצלחתי עד הסוף להיכנס לתוך הראש שלה ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטה שלה (נראה שזה קשור למשפחה בה גדלה וליחסים בין ההורים שלה). לא הזדהיתי עם יסמין , אך בכל זאת חיבבתי אותה ונהניתי לקרוא את סיפורה.
יסמין היא אדריכלית וכאן כלול עוד היבט מאוד מהנה של הספר: התיאור המשעשע של תהליך תכנון ובניית בית החלומות של הזוג הישראלי. מבחינה זאת, הספר הוא קריאת חובה לכל חובבי מגזינים של עיצוב הבית ותוכניות עיצוב (מודה באשמה). יסמין מראה את החשיבה העדרית הישראלית – כולם רוצים את אותו הדבר (בית מלא אור טבעי שמכניסים חלונות גדולים, פרקט אלון תלת שכבתי ומטבח עם אי באמצע), וכולם (כולל ערבים בשטחים) ממלאים את הבית עם זבל מאיקאה. גלאון גם מזכירה לנו את מה שכולנו מעדיפים שלא לראות: את מי שאחראי לרצפת הבטון המוחלק או חיפוי האמבטיה משיש – הפועל הערבי מהשטחים שקם מוקדם בבוקר ועומד במחסומים כדי לעבוד שמונה שעות בשכר מינימום.
למרות שהדמות הראשית -יסמין- היא בת דמותה של הסופרת (שהיא רווקה בלי ילדים ואדריכלית במקצועה שגדלה בירושלים), הדמויות היותר מוצלחות בספר הם דווקא שני הגברים בחייה של יסמין. הדמות הראשונה היא האהבה החדשה שמבליחה בחייה – דניאל. את דניאל אפשר להכניס לרשימת הגיבורים הרומנטיים יוצאי הדופן. הוא איננו חתיך במיוחד ואיננו עובד בעבודה נחשקת – הוא שוטר (ויסלחו לי כל השוטרים והשוטרות שקוראים ביקורת זו). הוא שוטר טוב לב ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. מזכיר קצת את אברהם אברהם – הבלש בספריו של דרור משעני, רק שדניאל נמצא בדרגה נמוכה יותר מאברהם בסולם הדרגות המשטרתי.
הדמות המוצלחת השנייה היא האקס של יסמין , יוחאי , שהוא חבר ילדות עוד מבית הספר בירושלים. יש לי חיבה לדמויות רומנטיות פגומות. אני חושבת שיש אתגר בכתיבה של דמויות כאלה כי קל מאוד להציגם כקריקטורה של המניאק. יוחאי מלא חסרונות כרימון: הוא אנוכי, שוביניסט פחדן וילדותי. אך גלאון מציגה אותו בצורה שבכל זאת גרמה לי קצת לחבב אותו.
אהבתי את כל הסצנות בין יסמין לבין יוחאי במיוחד שתי סצנות [אזהרת ספוילר קלה – לדעתי המידע לא יפגע בהנאת הקריאה של מי שלא קרא, אך לשיקולכם]. הסצנה הראשונה מתקיימת כשיוחאי ויסמין נכנסים בטעות לשטחי הרשות הפלסטינית. הם מוצאים מקלט אצל משפחה פלסטינית שנמצאת בעיצומן של הכנות למסיבה. פתאום פורץ ויכוח אלים בין בני המשפחה שלא ברורה מהותו ואם הוא קשור לנוכחותם של יסמין ויוחאי בבית. הדין ודברים בין בני המשפחה הפלסטינית מוצג בערבית (כתובה באותיות עבריות) בלי תרגום. זו החלטה חכמה כי קורא שאיננו יודע ערבית (כמוני) מוצא עצמו למעשה במצב דומה למצבם של יסמין ויוחאי – כשהוא חרד ומבולבל ולא מבין מה קורה. אני תוהה איך הסצנה הזו נקראת על ידי קורא שיודע ערבית.
הסצנה השנייה שאהבתי היא אחת מסצנות הפרידה של בחורה מבחור המוצלחות ביותר שקראתי עד היום. יסמין ויוחאי עומדים בצד כביש מספר שש. יסמין מחזיקה בידה סנדל אחד (את השני היא איבדה) " סתום כבר!! " אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש. אתה מגורש!!!! אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש".
[סוף הזהרת ספוילר].
החדשות מישראל בזמן האחרון מדכאות למדי. לפחות אפשר להתנחם בספרים עבריים מקוריים וטובים שממשיכים לצאת לאור - כמו "כתב כמויות".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
