מה אני אגיד לכם...
אני תמיד יודעת איך אני רוצה להתחיל את הביקורות שלי, אבל לרוב ההתרגשות גוברת על התכנון.
הייתי חייבת למלא לעצמי מים קרים לפני שניגשתי לכתיבה, ואחי במקרה ראה אותי כי הוא שטף כלים, ושאל מה יש לי, ולמה אני מחייכת, ולמה אני אדומה.
כל מה שיכולתי לעשות זה להניח יד קרה על אחת מלחיי ולחייך לעצמי בביישנות כאילו אני נזכרת במשהו מתוק.
אבל שלא תטעו, הספר הזה אכזרי.
כנראה שרוב האנשים לא ילכו לקרוא את התקציר, ואני שונאת להסביר עלילות, אבל העלילה כאן פשוטה - לכן אני אסביר לכם ממש בקצרה.
ג'סי ואמה התחתנו, המסוק שג'סי עולה עליו מתרסק, אמה מתאבלת ואוספת את עצמה ולאחר מספר שנים היא מתאהבת בסאם, היא וסאם מתארסים, ואז בעלה ג'סי חוזר.
כמו שכתוב בשורה האחרונה של התקציר: "עכשיו יש לאמה בעל וארוס. איך מי מהם הוא אהבתה האמיתית?".
הכתיבה כאן לא הכי לטעמי אבל מספיק טובה, יש משהו קצת חובבני באיך שהדמות מתארת לנו את עצמה ואת העולם סביבה.
יש גם כמה שגיאות, אבל לא משהו שמפריע יותר מדי, סתם פספוסים כמו למשל: "מראד" במקום "מראה".
זה הספר השני שאני שואלת מהספרייה שהוא רומן רומנטי, ואני חושבת שזה מוזר שגם בו יש שגיאות הקלדה.
גם בספר "מלוקוב באהבה" יש שגיאות פה ושם, אז נראה לי שעכשיו אני מבינה את היחס של הוצאות הספרים לרומנים.
מלודי ועכשיו גם ספר לכל.
ת'אמת, לא מפריע לי.
אני לא אוספת רומנים, כי אני יודעת שהם לא ספרים שאני ארצה לחזור לעיין בהם.
למרות שאני חייבת לציין, שמבין כל הספרים שקראתי מהספרייה, הרגשתי שהייתי יכולה לקנות את "הטעות המושלמת" ולא להתחרט על כך.
למרות שהיו בו שגיאות כתיב לקראת הסוף, רובו היה כתוב די סבבה.
טוב, אבל עכשיו נחזור לספר הזה.
תקשיבו, זה מצב מורכב, שני גברים שאת אוהבת, אחד מהם חשבת למת ועם השני כבר הספקת להתארס.
יש כאן קצת דיבור על אשמה, ועל איך שאמה עברה הלאה ולא חיכתה לג'סי, ואפילו שזה לא הגיוני…
זה עדיין הגיוני שג'סי יכעס ושאמה תתחרט על כך שהיא עברה הלאה ולא חיכתה - כי עכשיו הם במצב בלתי אפשרי.
עכשיו יש את סאם, אבל בעיקר, יש את אמה שהתאבלה על ג'סי והמשיכה את חייה בלעדיו.
וזה כן כואב.
יש בספר הזה דברים כיפיים, אבל ברובו הוא פשוט כואב ועצוב, כי עם כמה שזה נראה נשמע כיף להיות במשולש אהבה - זה תכלס ממש לא.
היא אומרת לשניהם שהיא אוהבת אותם.
בכל פעם שהיא רואה את האחד, היא שוכחת לגמרי מהאחר, והיא לא יודעת את מי היא אוהבת יותר...
אבל הספר הזה מוכיח שזאת כנראה לא השאלה הנכונה.
אחותה של אמה, מארי, ניסחה את זה היטב:
"אני לא חושבת שאת מנסה להבין את מי את אוהבת יותר, את סאם או את ג'סי. אני חושבת שאת מנסה להחליט אם את רוצה להיות האדם שאת כשאת עם ג'סי או האדם שאת כשאת עם סאם."
-
אתם מאמינים בקונספט של "האחד"?
אני באופן אישי כן מאמינה בזה, אני פשוט חושבת שזה מורכב ועמוק יותר מאיך שרוב האנשים מתייחסים לזה.
אני חושבת שיש אחד עבור כל גרסה שלנו שנבחר להיות.
אני חושבת שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אלא מי שבחרנו להיות על סמך מי שאנחנו חושבים שאנחנו.
יש הרבה "אנחנו" במשפט הזה, אז קודם כל מצטערת על זה, ואני מקווה שמה שכתבתי נשמע הגיוני.
נהניתי מהספר, בעיקר מהחצי השני שלו.
להגיד לכם את האמת, לא כל כך רציתי לקרוא אותו, משום מה הייתה לי דחייה קלה ממנו.
כמעט התחרטתי שבכלל השאלתי אותו מהספרייה כי הרגשתי שאני לא במצב רוח אליו כרגע, ושחבל שבחרתי בו כל כך מוקדם.
אבל התגברתי על זה, אפילו שהרגשתי מהמילים הראשונות שאני לא נשאבת לסיפור בקלות, פשוט המשכתי לקרוא והזכרתי לעצמי שאני כן רוצה לדעת מה יקרה כשג'סי יחזור.
אז חיכיתי בסבלנות בערך חצי ספר כשהיא תיארה די במהירות את יחסיה עם ג'סי ואז עם סאם.
אני חושבת שהיה כאן משהו מאוד בעניין בלראות איך אמה בנתה את החיים שלה, ולאן החיים לקחו אותה עם ג'סי ואיך שהיא הרימה את עצמה כשהוא נעלם ובנתה חיים שונים לגמרי.
אחת הדמויות אמרה באיזשהו שלב בספר, שזה שהיא אוהבת דמות א' לא אומר שהיא הפסיקה לאהוב את דמות ב'.
ודמות ב' עונה לה: "אני העבר, והיא ההווה".
ואני חושבת שזה יפה, וכל כך פשוט, שמצאנו אהבת אמת עם מישהו… ואז מצאנו עוד אחת.
אני מודיעה עכשיו שאני הולכת לסיים את הביקורת הזאת עם הציטוטים מהספר שציינתי לעצמי בצד.
פשוט כי אני חושבת שזה עוזר לאנשים לדעת בוודאות אם הם רוצים לקרוא ספר מסויים או לא.
השורה התחתונה שלקחתי מהספר הזה, היא שכשאנחנו בוחרים בן זוג, אנחנו בעצם בוחרים איזו גרסה של עצמנו אנחנו רוצים להיות.
והגרסה הזאת שאנחנו בוחרים, האני שאנחנו החלטנו להיות… הוא תמיד יכול להשתנות.
זה מפחיד קצת, לדעת שיום אחד אנחנו יכולים לגלות שאנחנו כבר לא מי שחשבנו שאנחנו, ושבנינו את חיינו סביב גרסה לא שלמה או לא הכי אותנטית של עצמנו - ועכשיו יש לנו אדם יקר לנו, שמעורב בבלאגן האישי הזה.
אז אני מקווה שרוב האנשים מצאו וימצאו, מישהו שיאהב אותם בלי קשר למי שהם יבחרו להיות בעתיד.
כי אנשים משתנים, לפעמים זה בלתי נמנע.
אבל אני חושבת שבכולנו יש את החלק הזה שלעולם לא ישתנה, החלק שהוא הכי אנחנו שיש, ואני מקווה שכולנו מחפשים את האדם שמזהה בנו את החלק הזה.
האדם שרואה אותנו כמו שאנחנו, גם כשאנחנו מנסים להסתתר, ופשוט מאוהב בזה.
_
"דברים טובים לא מחכים שתהיה מוכן. לפעמים הם פשוט מגיעים לפני כן, ממש לפני שאתה מוכן.
והנחתי שכשזה קורה אפשר להניח להם לחלוף על פנייך כמו אוטובוס שלא רצית לעלות עליו, או שאפשר פשוט לגרום לעצמך להיות מוכנה.
וזה בדיוק מה שעשיתי."
-
"נראה שאת נהיית יפה יותר עם הזמן," אמר.
"אוי, באמת," אמרתי, דוחפת את הכתף שלו בידי.
פלרטטתי אתו. אני. מפלרטטת.
זה הרגיש כל-כך טוב. אף-אחד לא מדבר על זה, אבל באותו הרגע הרגשתי שפלרטוטים הם הדבר שמניע את העולם.
הריגוש שבתהייה מה האדם האחר יאמר בעוד רגע. הריגוש שבידיעה שמישהו מתבונן בך, ואוהב את מה שהוא רואה. הריגוש שטמון בהתבוננות במישהו שהמראה שלו מוצא חן בעיניך.
קרוב לוודאי שפלרטוט כרוך בהתאהבות בעצמך לא פחות מהתאהבות במישהו אחר.
את רואה את עצמך דרך העיניים של מישהו אחר ומבינה שיש הרבה מה לאהוב בך, הרבה סיבות שבגללן מישהו ירצה להתעכב על כל מילה שלך.
-
"לילה טוב," אמרתי ואז הוספתי, "אין לי מושג איך היה לי כזה מזל…"
ואז עצרתי, לא אמרתי את המשך המשפט שצץ בראשי.
אין לי מושג איך היה לי כזה מזל לקבל את שניכם. את שתי אהבת חיי.

















