• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

מאת ארווין ד' יאלום

הביקורת של סתמוש

תמונה של סתמוש
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

מאת ארווין ד' יאלום

הביקורת של סתמוש

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של סתמוש
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1994
סדרה:ספריית אופקים #184
קטגוריה:פסיכולוגיה - כללי
הקודמת
האח הגדול
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

אפשר לקרוא אם כי ישנם ספרים מוצלחים יותר.
רפואת הנפש התקדמה המון בשנים האחרונות,
וכמוה גם הרפואה הקונבציונאלית.
אם לא תקראו לא נורא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Tamar
Tamar
1קורא|גיל ממוצע76|100%נשים

על המבקר

תמונה של סתמוש

סתמוש

ותיק
חבר מזה 18 שנים
81 ביקורות•1 נבחרות•43 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של סתמוש
סתמוש
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות81
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל43
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת24ספרות מקורית10מתח ריגול והרפתקאות9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של סתמוש

נרדף

נרדף

רוני דונביץ'

סיימתי לפני שעתיים לקרוא אותו., זהו ספר שמתיימר להיות ספר מתח... , אבל הספר יכל להיות מותח יותר אם הוא לא היה כתוב בצורת תסריט. אם פעם ירצו להסריט את הספר, לא תהייה עבודה קשה לבמאי או למפיק. הספר כתוב בשוטים קצרים עם סימני שאלה שכביכול אמורים להזרים מתח ואדרנלין לספר.
המון דמויות רצות בספר, צריך זיכרון טוב ומעט סבלנות.
בסה"כ לאוהבי ספרים-תסריטים ספר מצויין.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
כוחה של הנפש לרפא

כוחה של הנפש לרפא

ד''ר ג'ואן בורינסקו, ד''ר מירוסלב בוריסנקו

קראתי ספרים יותר מוצלחים...
זה ספר לעוס וחומר לעוס.
הספרים של לואיז היי היו הראשוניים,
והם שוים לכל נפש-תרתי משמע.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
צייד המטמון

צייד המטמון

דיוויד מורל

אפשר לקרוא בקלילות...
ואפשר גם לדלג על עמודים עם בלה בלה..,
שהם מעטים.
ספר בסדר.
לא הייתי רץ לקנות...
קודם מסתובב בקניון שותה קפה,
ואז קונה...?

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
כיצד לקרוא אנשים

כיצד לקרוא אנשים

ליליאן גלאס

פסיכולוגיה בגרוש או בסנט שחוק..
יחד עם זאת זה עובד נהדר על האמריקאים...
מה שבטוח היא את הכסף מהספר הטיפשי-עשתה.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

יש גם סרט נחמד על הספר. מצוייר כמובן.

לפני 17 שנים•סתמוש
רצח אופי

רצח אופי

יוסף שביט

נהנתי מכל רגע..
למרות שאני ממש מסתייג מסופרים ישראלים.
ספר קליל - מרתק ומעניין.
מתח במתח נמוך.
תהנו

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
אגודת הלילה והערפל

אגודת הלילה והערפל

דיוויד מורל

ספר מתח טוב - קצר - עלילה קולחת - סוף מפתיע.
העלילה נעה בין אירופה-ישראל -ארה"ב.
לקרוא ולהנות..
מי שקרא את ספרו- מסדר האבן..
ואת ספרו אחוות השושנים...
יהנה גם מספר זה.
דרך אגב הספר אחוות השושנים הוסרט למיני סידרה.
הסדרה היתה מעולה- כמו הספר.
תהנו...

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש
אורח קטלני

אורח קטלני

לי צ'יילד

אין אבל אין על הסופר לי צ'יילד.
הוא עולה על הרלן קובן.
כל דף שלו פצצת מתח בטוב טעם.
סוף העלילה מפתיעה ואינה צפוייה.
כל הספרים שלו מותחים ברמות- קראתי את
כווווווווווווווולם.
בד"כ סופר כותב ספר אחד מותח והשאר משעמם טיכו.
לי צ'יילד בדיוק ההפך.
רוצו לקרוא- באחריות.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש


רוצו-טוסו לקרוא..
ספר מתח סוחף ומעניין..
מזכיר קצת את הספר- קשר גורדי.
חג שמח לכולם-תהנו.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•סתמוש

ביקורות נוספות על "כשניטשה בכה"

כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

מה קורה כשרעיון טוב וכותב טוב נפגשים? במקרה הזה קרה פחות מטוב. קראו והבינו.
פעם היו ארבעה אנשים אמיתיים וילום החליט להפגישם מתוך דמיונו הפורה וליצור את פסיכותרפיית השיחה, הלא היא הטיפול בדיבור. מי הם אלה? הראשון הוא ד"ר יוזף ברויר, רופא מפורסם ומאבחן עילוי. השני וכעזר כנגדו, פרידריך ניטשה הפילוסוף המפורסם. פה ושם הבליחה דמותו של זיגמונד פרויד, רופא צעיר בן 26 וחברו הטוב של ברויר. מי שהפעילה את כל העלילה היא לו סלומה, צעירה יפיפייה.
השנה היא 1882, ד"ר ברויר מצוי בחופשה בוונציה כשהוא מקבל הודעה לפגוש אחת לו סלומה בבית קפה זה וזה בתשע בבוקר. הוא לא רגיל להודעות כאלה, אך סקרן. לו סלומה מתגלה כאחת יפה, אינטליגנטית ושלקבל את התשובה לא זה לא בלקסיקון שלה. היא מספרת את סיפור קשייו של ניטשה ומבקשת לקבלו. ניטשה, מנגד, הוא קוץ בתחת לאורך כל הספר.
ברויר חוזר לקליניקה שלו בווינה ומקבל את ניטשה. שניהם בערך בני ארבעים, ניטשה סובל ממיגרנות משתקות, בשל כך הוא גמלאי של האוניברסיטה. הוא בא לחפש מזור, אבל מסרב לקבל כל עצה. בצר לו מציע ד"ר ברויר עסקת חליפין: הוא, הרופא הנודע, יספר לו על קשייו, במיוחד אהבתו לאחת אנה או, שם מומצא לחולה ברתה פפנהיים. ניטשה, בתמורה, יסכים להתאשפז בחינם בבית המרפא הקשור למשפחתו של הרופא. הם השניים ירפאו את בעיותיו אחד של השני בשיחות.
לברויאר אישה יפה, חמישה ילדים, חולים רבים ותלמידים לפניהם הוא מרצה. ניטשה נטול כמעט חברים, משפחה ועיסוק. אפילו ספריו המבריקים אינם מופצים בחנויות והוא נוקשה, עקשן ולא נוח לטיפול.
בתחילה הספר מרתק, ילום יודע לכתוב. לניטשה חליפה אחת, מזוודה אחת, שום בית בו הוא מתגורר בקביעות. כשהוא מגיע לברויר הוא מקמץ בפרטים, אבל לאחר כמה פגישות העסקה יוצאת לדרך והם נפגשים בקביעות. כאן תצטרכו הרבה אורך רוח. הספר מבטיח רפואה ופילוסופיה ואתם לא חייבים להאמין ולהירתע.
השיחות ביניהם מתמשכות, גם שיחות בבית בין ברויר לפרויד הצעיר ובין ברויר למקס גיסו, שיחות בהם מתגלים פרטים נוספים. באחת השיחות מתוודה ניטשה ואומר: אני האדם הבודד ביותר ביקום. וכמוך, אין לכך דבר עם נוכחותם של אחרים – למעשה, אני מתעב אחרים הגוזלים ממני את בדידותי, אך אינם מציעים לי חברה של אמת.
אהבתי.
ברויר ממשיך עם משיכתו לברתה (גם אמו של ברויר קרויה ברתה וכך גם בתו, לחובבי הסמלים והסמליות) וניטשה ממשיך עם בדידותו. ואז? אז המיגרנה מניחה זמנית לניטשה, הוא מצליח לישון טוב וברויר עוזב את אשתו. זו תוצאת השיחות המעמיקות שלהם.
נותרתם פעורי פה? קראו לראות אם זה קרה ממש כך. מההתחלה אמרתי שלמרות ההבטחה – האנשים, השיטות – המציאות טופחת על הפנים. גם הסרט שנעשה בעקבות הסרט זכה לקטילה כמעט מקיר לקיר. המבקרים היו חריפים, הקבל צחק בעונג בקטעים הכי מדכאים. מקסים.
הספר יצא בעם עובד/ספרית אופקים. מכאן, שהוא חצי עיון וחצי פרוזה. לעיונכם.

לפני שנה•
★★★★★
•מורי
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

כשניטשה בכה, לא נותרתי אדיש. טיפול שלם עברנו, אני והניטשה שבי; אני והדוקטור ברוייר שלי. הבכי שלנו, היה מטהר, מזכך. בכי של שינוי פנימי קל ועמוק. בכי שמשמח יותר מכל צחוק.

הקריאה בספרו של הפסיכולוג החריף הזה, היא סוג של טיפול. אלא שבשונה מטיפול רגיל, הסורק את כל הנפש ומאבחן את מקורותיה, כאן היה זה טיפול לחלק מאוד מסוים בתוכי - לניטשה שבי. לאינטלקנט המופרע, שקורא תיגר על כל שאר החלקים. החלק האמיתי, שלא מרפה לעולם, לחלק שסולח לי על כל פשעי אך ממש לא מאפשר לי להתהדר בהם.

במהלך הטיפול - הקריאה, ישבתי עם עיפרון ונייר מכתבים. לאורך כל הדרך, רשמתי לעצמי משפטים עמוקים שאסור לעבור עליהם בשמיעה שטחית. משפטים שאקח עמי לאחר שחוויית הטיפול תסתיים ואני אמצא את עצמי מבקש מהספרנית ספר אחר.

הדהים אותי להתעמק אינטלקטואלית בחולשותיו של ניטשה -הגדול והפרטי שלי - בהתאהבות של בנערה המצודדת האוחזת בשוט, ובעיקר בנסיון ההתכחשות הפנימי.

אותו מקום צר, של הגירויים והדחף, הלוחמים באינטלקט הצרוף, לא קל הוא להליכה. אלא שארוין יאלום, כדרכו בספריו, לא מתעצל, הוא מבקש בדיוק את המקום הזה. הריאלי. הכל כך מוכר ומייאש.

כמה התרשמתי מהערתו האחרונה של יאלום, המעמידה את הפרטים ההיסטוריים על מקומם. כמו אומרת לקורא, ניטשה האמיתי ותולדותיו, זהו סיפור אחר לגמרי. אנחנו - המראיין והמראויין המטופל - רק נשתמש בניטשה כמודל חיצוני, ונעשה 'העברה' אל הניטשה שבתוכינו.

וזה רק מקצת מהתחושות שחשתי כשניטשה בכה. ואתם, אם עוד לא קראתם, אל תחששו מהבכי. זה הדבר הכי טוב שיקרה לניטשה שלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מתלמד
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

הכתיבה יחסית קולחת, לספר שמבוסס על נושאים כבדים ועמוקים ועל חייהם של אנשים מחוללי שינוי, משכילים ורווי סבל.
זה לא ספר קליל, לקרוא בשביל האסקפיזם בסוף היום,
זה כן ספר שמעניק הרבה מחשבות וידע על טיפול ופילוסופיה, מהות כל אחד מהם, ונקודות ההשקה בינהם.

לפני שנה•
★★★★★
•מירי הופמן
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

אהבתי את טעם ההיסטוריה שיש בספר הזה, כי הוא עוקב אחר דמויות שמבוססות על אנשים אמיתיים.
אני גם נורא אוהבת כל מה שקשור לפסיכולוגיה ולנפש האדם, שיחות על הנפש, על האם יש משמעות כלשהי לחלומות ועל איך שדיבור עם אחרים יכול לעזור.
הסיפור עצמו אינו אמיתי, אבל הדמויות בהחלט היו קיימות וזה היה כיף לקרוא עליהן מבלי לדעת עליהן הרבה, ואז ללכת לגוגל עם סיום הספר ולחפש תמונה שלהן.
אהבתי את זה שבסוף הספר יש את הערת המחבר, שם הוא מפרט קצת על מה קרה באמת ומה לא, ואילו דמויות אמיתיות ואת מי הוא המציא.

אז הסיפור עוקב בעיקר אחר הדמות של יוזף ברויר, שהוא רופא בוינה, בשנת 1882.
הוא הולך לאיזה טיול באיטליה, פוגש אחת בשם לו סלומה שמספרת לו על פילוסוף בשם פרידריך ניטשה, ומבקשת ממנו לרפא את ייאושו של ניטשה.
לא ידעתי כלום על הספר כי קראתי אותו בהמלצה של מישהו, ושאלתי אותו איזה סוג של רופא הוא ברויר, והוא אמר שברויר פסיכיאטר.
ובכן, ברויר הוא לא פסיכיאטר, הוא פשוט רופא, שבמקרה יצא לו גם לטפל בשיטת "הטיפול בדיבור" במישהי, וזה מה שמוביל את לו סלומה לפנות אליו, כי היא חושבת שהוא יכול להשתמש בשיטה הזאת על ניטשה.

בכל מקרה, לא ממש חיבבתי את ברויר, אבל הייתי בסדר איתו, בסופו של דבר ראיתי אותו כבן אנוש.
לקח לי קצת זמן להתעניין בסיפור, כי חיכיתי לרגע שבו ניטשה יופיע והם יתחילו לדבר אחד עם השני, וזה לקח זמן.
אבל אהבתי את הדמות של זיגמונד פרויד כאן, ואהבתי את מתילדה אשתו של ברויר, והשיחות של ברויר עם האנשים סביבו גרמה לספר להרגיש חמים.

מרגיש לי שיש שני צדדים לדמות של ברויר, הצד שהוא מראה לאחרים והצד שהוא מסתיר בפנים, ואני מניחה ששניהם אמיתיים מאוד, אבל אהבתי יותר את הצד שהוא הראה לאחרים.
גם כשהוא חשף את עצמו ודיבר על הדברים האפלים יותר שבנפשו עם אחרים, עדיין חיבבתי את הצד הזה, כאילו מה שבעצם לא אהבתי בברויר, זה את המרחק בין מי שהוא בפנים לבין מי שהוא מראה כלפי חוץ.
ברגע שהוא הוציא את הדברים, ותיקשר עם אחרים לגבי התאווה שלו והאי חיבור שלו לחיים שהוא יצר, הפסקתי לא לחבב אותו ועברתי ללהיות בסדר איתו.

יש קסם לספר הזה שאי אפשר להעביר דרך ביקורת.
או שאולי כן, ואני פשוט לא מוכשרת מספיק.
בכל אופן, הוא כתוב נהדר, בצורה קלילה, וזה פשוט אחד מהספרים האלה שנחשבים מיוחדים מעצם היותם ייחודיים.
יש דברים ואיכויות שאי אפשר למצוא אותם שוב בספר אחר, ואני חושבת שזה אחד מהספרים האלה.
ברגע שאני מסיימת רומן רומנטי שהיו בו דברים שאהבתי, לרוב אני מזהה שאת הדברים שאהבתי אני יכולה בקלות למצוא שוב בספר אחר.
אבל כאן לא, כאן מה שאהבתי הוא לגמרי ייחודי לספר הזה, ואני לא רואה מתי ואיך אני אמצא את זה בספר אחר.

אהבתי את העולם עצמו, את העלילה, את היחסים של ניטשה וברויר, את הדיבור על נפש האדם והשיחות של ברויר עם האנשים שבחייו.
הסיבה שאני נותנת לספר הזה רק ארבעה כוכבים, זה כי היו הרבה דברים, דיבורים, שלא ממש התעניינתי בהם.
זה היה כמו להיות בהרצאה, ומישהו מדבר, ולא מסובך לי מדי ולא משעמם לי, אני פשוט לא מרגישה חיבור למה שהוא אומר ואין לי נקודת חיבור.
ככה הרגיש לי הרבה מתוכן השיחות בין ברויר לניטשה, שאני יכולה להתאמץ יותר לנסות להבין ולמצוא משמעות, אבל בעצם לא בא לי ובשביל מה אני צריכה, הספר זורם גם מבלי שאני אמצא תבונה בכל משפט.

האם זה אומר שאני אצטרך לקרוא את הספר הזה שוב בעתיד?
לא יודעת, קראתי את המהדורה הישנה יותר, ואין לי שום התנגדות ללקרוא את המהדורה החדשה בעתיד.
יש מצב שאולי בפעם השנייה, אם אני אקרא, אני אתן לספר הזה חמישה כוכבים.
כרגע, מה לעשות, מרגישה שהבחנתי והבנתי פחות ממה שיכולתי וממה שיש לספר הזה להציע.

אבל השליש האחרון של הספר היה ממש טוב בעיניי, אני חושבת שלספר הזה יש שיא נהדר.
הסוף בהחלט סיפק אותי.
אפילו בכיתי, ואני אצטט בסוף את הקטע שבו יש את המשפט שגרם לי לבכות בפעם הראשונה.
אם אתם רוצים לקרוא את הספר הזה אולי עדיף לדלג על הציטוט, למרות שאין בו ממש ספוילר, הוא כן מתאר רגע שיא בסיפור.

סך הכול, כתיבה טובה מאוד, מלאה בדברים שלגמרי עברו לי מעל הראש, ובכל זאת נהניתי.
היה משהו מאוד חמים ואנושי בספר הזה, כנראה כי הוא נכתב על ידי פסיכיאטר על נושא הנפש, החרדה והייאוש.
אני חושבת שכל אחד יכול לקחת מהספר הזה דברים שונים, ומה שאני לקחתי זה, עד כמה כיף ומקרב זה למצוא מישהו לשפוך את ליבך מולו.
אני חושבת שעל ידי קשרים טובים ושיחה, אדם לא מתקרב רק לחייו, לאנשים ולסביבה, אלא גם יותר לעצמו האמיתי.
שיש משהו בלדבר עם מישהו בצורה כנה ופגיעה, שעוזר לאדם להפוך יותר מודע לעצמו.

תראו, לדבר עם אנשים זה נהדר, אבל לדבר עם האנשים שאתה צריך לדבר איתם... עם האנשים שהכי צריכים לשמוע אותך, ומולם אתה גם הכי רוצה להיראות כמי שאתה - זה בהחלט אתגר לנפש, אבל יכול לפתוח בה המון.

_
"ברויר חש את הלחץ גובר. שאלותיו של ניטשה חדרו לתוכו; לא היתה לו הגנה מפניהן. הוא התקשה לנשום. חזהו חישב להתפקע. הוא חדל ללכת רגע, ונטל שלוש שאיפות עמוקות קודם שהשיב.
'השאלות הללו – אתה יודע את התשובה! לא, לא בחרתי! לא, לא חייתי את החיים שרציתי לחיות! חייתי את החיים שיועדו לי. אני – אני האמיתי – כלוא בתוך חיי.'
'וזה, יוזף, אין לי ספק בכך, המקור הראשוני של האגנסט שלך. הלחץ במפתח הלב – הוא נובע מכך שחזך מתפקע מרוב חיים שלא נחיו. ולבך מתקתק כשעון הזמן. והזמן חומד תמיד. הזמן בולע ובולע – ואינו מחזיר דבר בתמורה. כמה נורא לשמוע אותך אומר, שחיית את החיים שיועדו לך! וכמה נורא לעמוד מול פני המוות, בלא שטענת אי־פעם לחירות, על כל הסכנות שהיא טומנת!'
ניטשה ניצב על דוכן המטיפים תקיף, קול הנביא שלו מהדהד.
גל אכזבה שטף את ברויר; עתה ידע, שאין לו סיוע."

לפני שנתיים•
★★★★★
•סייג'
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

ספר מצוין
אוהב לקרוא את הסגנון של ארווין יאלום
והפעם רומן היסטורי שמפגיש ענקי פילוסופיה ופסיכותרפיה ופסכולוגיה
הסופר מפגיש את הדמויות הראשיות באמצעות עלילה מחוכמת במהלכה
לומדים את קוי האופי של דמויותיו ומתחברים אליהם ולרעיונותיהם המפורסמים
העלילה מקבלת כמה נקודות מפנה מפתיעות עם טוויסט מעניין לקראת הסיום
מומלץ בהחלט, ונותן לעיתים מראה או שיקוף לתפיסות עצמיות או של המציאות
הן של הדמויות והן של הקורא

לפני שנתיים•
★★★★★
•ysh
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

ספר טוב! מעניין ,עלילתי, כתוב בשפה מעניינת, של התקופה ההיא, ובחישוב קצר שעשיתי, מסתבר שזה לא היה מזמן כמו שחשבתי בהתחלה. כנראה שסבתא של סבתא שלי היתה חיה ב1882, וממש מעניין אותי איך היה העולם שלהם בלי 'רופאי ייאוש' כלשון הספר, או טיפולים נפשיים בלשוננו.
עוד דבר שקפץ לי לראש זה מחלת ההיסטריה שהוזכרה שם, ש'תוקפת רק נשים', ואני שמחה שהמחלה הזו הופרכה למחצה, על ידי כך שגם גיבורי הספר, ד"ר ברויאר וניטשה, 'חלו' בכאב נפשי כלשהו.
בקיצור, מומלץ לקרוא!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מוריה
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

ילד קטן שלוקח עוד ממתק ועוד ממתק, היד שמשתיקה את השעון המעורר כדי להרוויח "רק עוד דקה", הדחף לעצור את הלמידה לבחינות ופשוט לעזוב הכל וללכת לים.... וכנגדם- אותן קריאות "גבוהות" יותר- ההורה שאומר "אחרון ודי", הפחד המציק שמא תאחר שעולה באותן "כמה דקות" של שינה, המחשבה שהים עוד יהיה שם גם אחרי הבחינות.

המאבק הזה בין מה שפרויד קורא לו "איד" ו-"סופר אגו" ליווה אותי במהלך הקריאה. האיד, הקול היצרי שבי, התמסר לחלוטין לקריאה בספר. מבחינתו- לדפדף עוד ועוד, בלי הפסקה. מה שדרש מה"סופר אגו" שבי לעבוד קשה ולשכנע- אפשר לאט לאט, במידה, הסבלנות תשתלם.
אבל האמת, שהנימוקים הטובים ביותר של אותו סופר אגו דווקא לא היו אלה שהתייחסו למחויבויות היום-יום שאני עלול להזניח, אלא לכך שמדובר בספר שצריך לבוא במנות קטנות. בסופו של דבר, את שלוש-מאות-שלושים-ומשהו העמודים הייתי יכול לקרוא רצוף וזה לא היה לוקח כל כך הרבה זמן. אבל למען האמת, כל מפגש בין ברויר לניטשה (וגם מפגשים אחרים שתוארו בספר) הכיל כל כך הרבה "מטען" בין השורות, שהרגשתי שאם אמהר להעביר כל עמוד, אני עשוי לפספס מעט ממה שמציע לי אותו דף...


הספר מתאר מפגש בווינה, שנת 1882, בין ד"ר יוזף ברויר (מוכר בעיקר מעבודתו המשותפת עם זיגמונד פרויד על הטיפול ב"היסטריה" באמצעות היפנוזה, ומה שלימים הפך להיות אותו "קתרזיס"- פורקן רגשי משמעותי, שכולנו מכירים כקופסת טישו על השולחן בחדר הפסיכולוג) לבין פרידריך ניטשה (פילוסוף מרדן ומתבודד ששואל שאלות על מוסר, דת, אנושיות, מימוש והוויה). ניטשה סובל מהתקפי מיגרנה קשים שאינם מוצאים מזור גם לא לאחר ניסיונות טיפול של רופאים רבים ומדופלמים, וידידתו הצעירה, העלמה לו סלומה, שדואגת לשלומו (ולדבריה גם לאנושות כולה העשויה להיפגע עד מאוד מהאבידה שעשויה להתרחש אם לא יהיה שיפור במצבו) פונה לברויר בבקשה שיטפל בו, מאחר שהיא סבורה שמה שעומד בשורש אותם ההתקפים הוא ייאוש, ולאחר ששמעה כיצד פרויד יישם טיפול חדש ומשונה, טיפול בדיבור, והצליח להעלים את הסימפטומים המוזרים של בחורה צעירה המכונה אנה. או (גם אולי מוכרת לכם מסיפורי מקרה העוסקים בהיפנוזה, פסיכותרפיה והיסטריה). השורות הקטנות הן שניטשה כבר לא שש לקבל טיפול, שאסור לו לדעת על המפגש של ברויר עם אותה ידידה ושככה"נ לא ישתף פעולה בסוג הטיפול אליו היא מכוונת. ברויר צריך לחשוב על שיטה שתסייע לו לגייס את ניטשה לטיפול, ומציע לו את העסקה הבאה- אשפוז לתקופה שמצד אחד תאפשר לו לעמוד על מצבו הבריאותי של ניטשה, ומצד שני תאפשר לניטשה לסייע לברויר להתמודד עם מצוקות נפשו. ברויר, שהבין שזו הדרך היחידה לגרום לניטשה להתגייס לטיפול, החליט "להעצים" כמה ממחשבותיו היומיומית לכדי "מצוקות אמיתיות" שיגרו את "חוש המחשבה" של ניטשה ויגרמו לו להישאר ולקבל טיפול...

אם כן, עלילה מצוינת זה הדבר הראשון שמציעים דפי הספר. בנוסף הם מציעים נקודת מבט על "הטיפול בדיבור" ושורשיו ממי שעוסק בטיפול ויש לו ידע נרחב על תורת הנפש (המחבר- ארווין ד.יאלום), על פסיכולוגיה ופילוסופיה אקזיסטנציאלית ועל תפקיד המטפל בטיפול. זהו נדבך שמאוד הוסיף להנאה שלי מהספר, בתור סטודנט בתחום. אבל חשוב לי להדגיש שאין זה תנאי מחייב להנאה מהספר, אלא אם כבר יתרון נוסף שלו- ביכולתו לספק הצצה ולעורר סקרנות על נושא נוסף, בדיוק כפי שעורר בי סקרנות להכיר יותר את דמותו ומשנתו של ניטשה- אשר לא הכרתי מעבר לשם עד לקריאה בספר זה.


אז, מי שסקרן לראות איך ייראו אותם מפגשי "טיפול הדדי", מה האינטרס של העלמה לו סלומה, מה הביא לכך שברויר בעצמו כל כך התגייס לטיפול ומה קרה בסוף לאותם התקפי מיגרנה ומצוקות נפש, ייהנה מהקריאה. אבל עלילה מצוינת נכתבת שחור על גבי לבן. ואני הרי אהבתי את הספר כל כך דווקא בשל מה שנכתב בין השורות-

פה זה אולי המקום לציין שמדובר במפגש דמיוני. יאלום אמנם מתאר שנעזר במסמכים היסטוריים כאלה ואחרים בעת כתיבת יומנו, וכל הדמויות המוזכרות בספר אמיתיות ומוכרות (ד"ר ברויר, ניטשה, לו סלומה, פרויד, אנה.או ואחרים), אבל כבר זוג המילים הראשונות בתקציר שבגב הספר מצהירות "מפגש דמיוני". בעבורי צמד המילים "מפגש דמיוני" מתחבר עם הביטוי שכתב עליו עמוס עוז בספרו (האוטוביוגרפי!) "הקורא הטוב". הקורא הטוב, לפי עמוס עוז, הוא זה "המחפש את לב הסיפור, לא במרחב שבין הכתוב לבין הכותב, אלא דווקא בין הכתוב לבין הקורא עצמו". אותו סיפור, שנכתב בין הכתוב לבין הקורא, אני, הוא זה שהסופר-אגו דחק בי לשים אליו לב ולתת לו את הדעת. המפגש בדוי, העלילה- איך שלא תיסגר- לא מספרת משהו משמעותי על ניטשה או על ברויר, אבל יש ביכולתה לספר משהו משמעותי עליי.

לאורך הספר, ברויר וניטשה מנסים להבין את הרגשות המציקים שחש ברויר כלפי אותה מטופלת ש"סייע" לטפל בסימפטומים המוזרים שלה- אנה או, או בשמה האמיתי- ברתה. הם מנסים להבין את "הדיבוק" ששוכן בברויר כלפי ברתה. בעניין זה אביא שני ציטוטים (מתוך המון) שרשמתי לעצמי בצד במהלך הקריאה:

- "ואף על פי כן" אמר ניטשה בהטעמה, "אני משוכנע, שהיחסים בינך לבין ברתה רחוקים מלהיות פרטיים. אני מאמין שהדיבוק שלך עשוי לבוא על פתרונו, כאשר תוכל להשיב על שאלה מרכזית אחת: 'כמה אנשים מעורבים במסכת היחסים הזאת?'" (עמוד 267)

- "אולי עלינו לקלוף את המשמעויות בזו אחר זו, עד שברתה לא תהיה אלא ברתה עצמה. לאחר שנסיר מעליה את המשמעויות המיותרות שלה, הוא יראה אותה כמות שהיא, בן אדם עירום ועריה, מבוהל ומפוחד, אנושית, אנושית מדי, כמות שהיא והוא וכולנו, באמת ובתמים" (עמוד 260)

במהלך הקריאה, ליוויתי את התהליך של קילוף המשמעויות של ברתה בעיני ברויר, אך בד בבד חשבתי על מה בעבורי הוא "ברתה", ועסקתי בעצמי קצת בקילוף משמעויות (שבדומה לקילוף בצל העלה גם כמה דמעות :-)). במקרה הזדמן אליי הספר במקביל לאיזשהו תהליך משמעותי שהגיע לסיומו, והקריאה בו עזרה לי לעבד את אותו סיום, להבין מהן המשמעויות של אותו דבר בחיי ואילו שאלות מעלה אותו הסיום. כשחושבים על זה, כנראה שבכל שלב בו הייתי קורא את הספר, בתנאי שהייתי מוכן בעצמי "להתגייס" לתהליך, היה את הדבר הזה שבדיוק "במקרה" מתחולל אצלי כרגע, והקריאה הייתה מעלה שאלות, מחשבות ותהיות. וזה בעיני מה שנותן לספר מעין "על זמניות", ומה שמחייה בו את הקריצה הזאת שהוא שולח לך מבין הספרים שעל המדף, מרמז שאולי שוב הגיע הזמן לקרוא בו.....

אם כן, לתאר מה מתרחש שם בין השורות אינני יכול. גם לא אם אתאר את כל אותם הציטוטים הרבים שנגעו בי כל כך. אבל, להמליץ לכם לקרוא את הספר ולהיות מוכנים להיות צד שלישי באותו מפגש מדומיין- להיפתח, ולהיחשף ולהתרגש- את זה אני יכול לעשות בשמחה רבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•גל
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

ספר מטורף, מבחינה חיובית הכוונה. הרי מי שמסוגל לנבור במעמקי הנפש ולרדת בסבלנות אין קץ למרתפי הנשמה חייב להיות קצת מטורף ובעצם גאון. ארוין ילום דרך פיו של ברויר ודרך אוזניו של ניטשה מציג את נשמתו השסועה של יוזף ברויר. העלילה מספרת את לידת הריפוי בדיבור.
ברויר בן ארבעים, מבקר פעם בחודש את קבר הוריו ואת קבר אחיו בחלקה היהודית בבית הקברות של וינה, 1882. ברויר בן לרב, מתפקר בעצמו וטוען יחד עם ניטשה, בנו של כומר, שהאדם עצמו יצר/ברא את אלוהים וכעת הגיע הזמן לשים לו סוף, להרוג אותו. אלוהים מת שניהם טוענים ובעצם אומרים שעל ידי נטייתם להסברים לוגיים מדעיים גרידא הם בעצם מחקו כל בסיס לאמונה. הרגו את אלוהים.

ככל שהדיון מעמיק שניהם דווקא מתעקשים למצוא מטרה בקיום.
ברוייר חופר בתוך עצמו, מחפש את הסיבה לכך שהוא מרגיש חסר תוחלת, שכל חייו בוזבזו והנה הוא כבר בן ארבעים, בשיא יוקרתו, בעל משפחה אך עדיין חסר כל. שניהם סותרים מצד אחד את מה שהרגע אמרו, מחפשים הגיון בחיים האבולוציוניים הרנדומיליים. מחפשים משמעות. מחפשים נשמה ורוח אחרי שכבר החליטו שאין מטרה לעולם, אין דין ואין דיין. למרות שנשמע כמו משבר גיל ארבעים אני מרותק.

מנקים ארובות והכל שזור בהזיות מיניות כרגיל.
ברויר מבטא את התסכול שמתבטא בדיבוק לפציינטית ספציפית. סקסית ותלותית, מעסיקה את מחשבותיו כמעט יום ולילה. למעשה מתואר כמי שנדלק בקלות על ידי נוכחות אסטרוגנים.
ניטשה מעיד על עצמו כמתנזר. אולי כי ניפגע בעברו. גם זיגמונד פרויד נישפט כמתנזר וכמי שלא מבין בנשים.
בצר לו רוקם ברויר עסקה עם ניטשה, הוא יטפל בסימפטומטולוגית המיגרנה של ניטשה ששורשה כנראה ריגשי, והאחר יעזור לו בתרפיה בדיבור. הנה, מקצוע חדש נולד ושמו בישראל ובעולם פסיכואנליטיקה.

נשמע כמו שני גברים ממוצעים, יושבים יחד, מדברים על בחורות, האחד על שבגדו בו והאחר מעוניין לבגוד. שכיח אך לא כל כך פשוט. יש גם שאלות קיומיות.
החפירות וההתעסקות בנבכי נשמתם של הגיבורים עניינה אותי מאוד. ספר שלא נועד לקריאה בטיסה. ספר מטריד. שווה התייחסות רצינית ומעמיקה על אף שבעצם באדיקותם למדע הפכו לסובייקטיבים עד כדי כאב בבריחתם מהדת. העולם מבוסס על אקסיומות, דתיות וחילוניות כאחד. תקראו לאקסיומה אמונה, היינו הך.
טוויסטים נחמדים מופיעים בסוף הספר, מרתק אף יותר. וככל שהעלילה הולכת ונפתרת היא הופכת לקלה יותר והעמודים נבלעים.
מומלץ למי שמעוניין להציב על עצמו שלט ״תחת שיפוצים״ מדי פעם, להביט פנימה, להבין וללמוד קצת מעבר לשגרה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יהודה
כשניטשה בכה

כשניטשה בכה

ארווין ד' יאלום

שני ענקי דור נפגשים על מנת לסייע זה לזה. ברוייר רופא מחונן וככל הנראה אבי אבות הריפוי בדיבור , או כפי שהוא מכונה כיום פסיכואנליזה ובימים ההם באוסטרית עממית ניקוי ארובות.
מכיוון שפסיכואנליזה נחשבה אז כרעיון חסר תקדים ותועלת שותפו הנאמן של ברויר הוא עוזרו הנאמן (פיליאס פוג הוינאי) הידוע כזיגי או כפי שקהל קוראיו הנאמן של יאלום מכיר אותו פשוט כפרויד, רק שאז ברויר לא יודע שהוא גם על סיפה של מהפכה היסטורית בתולדות הטיפול באנשים וגם מטפח את פרויד כעוזרו הנאמן.

וכך אל סף דלתו של של ברוייר מובל במניפולציות נשיות משובחות גאון נוסף הפילוסוף פרידריך ניטשה. המאמין כי המוטו "דע את עצמך" היא תכלית בפני עצמה. ומבלה את חייו כמסע מייסר של ביקורת עצמית נטולת פשרות שהתבטאה מן הסתם במיגרנות מזעזעות.

שני הגברים מתחילים לדבר את עצמם כמעט עד מוות, הם מביטים ארוכות בתהום רק כדי לגלות כפי שניטשה יודע שהתהום מביטה בהם חזרה. ולא רק ניטשה בוכה שניהם בוכים , על כל מה שדפוק בימים ההם ובזמן הזה.
ברוייר בוכה כי הוא במשבר גיל ה40, נמאס לו מאשתו, נמאס לו לערוך ניסויים קלינים ביונים, והוא חושק במטופלת צעירה, רק שאין לו את האומץ להעז והוא מסתפק במזמוזים רפואיים.
גם ניטשה בוכה בעודו חושב ( אבל באמת) מחשבות ברומו של עולם, על אמת, מוסר וחינוך מגיעה אותה עלמה יפיפיה ומלמדת אותו מה זאת אהבה אבל מהסוג הרע של המתרס והשאירה אותו שבור לב ומיואש.
אבל מכיוון שהבחור גאון הוא מבלה את שארית זמנו בלחשוב על עוד 100 סיבות אחרות למה החיים שלו לא שווים פרוטה הוא מוצא את הנחמה הגדולה באופציית ההתאבדות..

אין פה עזרה ממשית לאף אחד מהצדדים, ההצלחה משקרת לשניהם, ברוייר אישיות מבריקה בזכות עצמה , מוצא את הדרך שלו להמשיך את חייו בהשראת שיחותיו עם ניטשה .
אני כקוראת חשתי שקיבלתי שחרור משיעורי טיפול של יאלום ונשארתי לקרוא ספר בספריה . וניטשה המסכן שלנו שכלכך אוהב נשים ( " בבואך אל האשה הבא את השוט") בוכה כי גם אלוהים אין לו , והייאוש שידיעה זו העניקה לו טלטל את עולמו עד קץ חייו. ומה על התקווה? היא התגלמות הרוע כי היא רק מאריכה את ייסוריו.
כבר בטיפול הראשון הטיפול הפסיכואנליטי מקרטע אפעס , נקודת המוצא היתה ותמיד תהייה בין השאר הרצון להיות טובים יותר, לסלק את השעמום , לזכות בהערכה עצומה גם מצדם של מי שלא מעניינים אותנו בכלל, לזכות ולכבוש בסערה את לב האשה שכבשה אותם ולהיות מסוגלים לא לרצות דבר מכל מה שהוזכר פה. ולכן לטעמי זה מסע של מילים, ( או משחק של דמעות אם תרצו) מסע עם נופים מעוררי השרה אבל ניטשה כבר כתב את הסוף:" כל פילוסופית חיים של בן אדם מסתירה פילוסופיית חיים אחרת, כל דעה היא מקום מחבוא, כל מילה עוטה מסכה."

לפני 11 שנים•נעמה 38
3.0
3.0
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“זהו לא ספר על פילוסופיה. סיפור אנושי ויפה, על המקום החשוב של המשפחה בחיי אדם. כמו כן, על המגבלות של”

32/45
ביקורות על כשניטשה בכה
הבאה
Hypathia
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 18 שנים

“זהו לא ספר על ניטשה וגם לא על הפילוסופיה שלו (שאומנם מוצגת שם בפרשנות של המחבר). ארווין לקח את הרקע”