הספר הזה אכזב אותי. אני אוהב היסטוריה, ובמיוחד את תקופת העלייה השנייה וכמובן שאני אוהב ספרות עברית. ראיתי ביציאתו של ספר זה לאור הזדמנות לקרוא שוב על אירוע היסטורי מרתק ולהכיר סוף סוף את כתיבתו של אלון חילו עליו. לצערי הספר פשוט לא היה משהו. בכל זאת, אנסה לכתוב כמה תובנות בעקבות הקריאה בו.

עמוס עוז כתב פעם שהוא מקנא באביו, החוקר, שאיננו צריך להתמודד עם ריקנותו של הדף הלבן. הסופר לעומת זאת, כך כותב עוז, עומד נבוך ומאוים מול הלובן הבוהק של "הכלום". עליו לברוא יש מאין.

בכתיבת רומן השעון על מציאותו של אירוע היסטורי יש מן היופי של שני העולמות – המחקרי והבדיוני. יש בו גם מן היתרונות של שניהם עבור הכותב – יתד עובדתית להאחז בה ולסוב סביבה אך גם חירות יצירתית וחלל ריק בו יכולים דמיונותיו לפרוש כנפיים.

אבל, כרוך בכתיבה מסוג זה גם סיכון כפול. יכול להיעשות בכך לעוול כפול - הן כלפי מעשה הבדיה והן כלפי האירוע שהיה. נראה שבמקרה הזה דמיונו של הכותב מתרסק בשלבים מוקדמים של העלילה.

"רצח בבית האדום" עוסק באירוע היסטורי מכונן בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. אירוע שהתלכדו בו יחדיו עננת מסתורין לגבי פרטי המקרה, דמותם המסעירה של סופרים עבריים בני העלייה השנייה (ברנר, לואידור , שץ ואחרים) והמטען הנפיץ של הסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן מעורר ציפייה לסיפור מעשה מסעיר לא פחות.

החלק המעניין ביותר בספר, מבחינתי לפחות, היה אחרית הדבר, בו תיאר חילו את פרטי המקרה האמיתיים, עד כמה שאלו ידועים לנו מן המחקר. הדמויות עליהן בחר חילו לספר היו כנראה יותר מרתקות ומסעירות בחייהן ממה שהן בספרו זה.
חילו בחר לספר את החלק הראשון של הסיפור מנקודת מבטו של הסופר הצעיר לואידור ולא מזו של ברנר המוכר יותר לקורא. חבל אם כן, שאם כל המחקר ההיסטורי, ועל אף בחירה רעננה זו, דמותו של לואידור נותרת די שטוחה.
מלבד תשוקותיו לנער ערבי עמו יצר קשרים, סלידתו מחיזוריו של ברנר ולבסוף – גורלו המר, איננו יודעים עליו דבר.

שלא כמו ב"הטנק" של ענברי הבחירה בנקודות מבט שונות על אותו אירוע היסטורי איננה מעמיקה את יכולתו של הקורא להבין את חשיבותו של האירוע או את מורכבותו. אלא, עוטפת את האירועים במעין מסך לא חדיר של סובייקטיביות קיצונית. סיפור האירועים מנקודת מבטם של השכן הגנן וקוטפת הפרחים מלאה ותמוה...

לא קראתי ספרים נוספים של חילו, אז אני לא יודע אם זה מאפיין את כתיבתו, יש גם משהו גרוטסקי יתר על המידה בתיאורי המוות ומעשה הרצח בסיפור. נכון, רצח הוא דבר נורא ומזעזע אבל כשהתיאורים באים מפיה של ילדה קטנה החוויה מועצמת..

אני חושב שאם סופר בוחר להשלים מדמיונו הקודח פערים בידע של הציבור הרחב לגבי אירוע היסטורי ממשי, כנראה שיש לו איזשהי אמירה בנושא. אולי, איזשהו ניסיון לומר משהו גדול יותר על ידי הסיפור. כאן, לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה.

אולי, וזה אולי גדול, חילו ניסה להראות שבבסיסם של אירועים היסטוריים הרי חשיבות, שהתקבעו בזכרוננו כאירועים בעלי משמעות לאומית, יש למעשה יותר יצרים, תשוקות וחולשות אנושיות מאשר אידיאלים או כוונות בעלות אופי לאומי.

אולי גם, חילו ניסה לתת ביטוי משוחרר להשערות בנוגע לנטיותיו המיניות של ברנר. כמו גם לאלו של אחדים אחרים מבני העלייה השנייה, ולהשפעה של עובדה זו על נסיבות חייהם באותה תקופה.

את ברנר לקח לי קצת זמן לחבב.
הפעם הראשונה שראיתיו הייתה בתכנית הטלוויזיה "עמוד האש".
לא מפגש מלבב במיוחד שכן שכב הרוג על האדמה, מתבוסס בדמו וקולו של יוסי בנאי דיווח על מותו ומותם של חבריו במאורעות תרפ"א.
הוא נראה לי כמו רבי. שוכב על גבו בעיניים עצומות ונושא תפילה: יד ימין קמוצה, כאילו מחזיקה בתוכה מטבע ויד שמאל צמודה לחזה. חסרים היו הטלית ובגדי השבת.
חזהו הרחב היה מוכתם בדם, שרוט.
המראה החרדני באותו הזמן על אף שהייתי נערה וכבר ראיתי סרטים דוקומנטריים אודות השואה: שורות של קורבנות ואתי חפירה.
משום מה נראה היה לי כי האיש ההוא ממשיך לסבול גם כשמת. אז סגרתי את המקלט או אולי נכנסתי לחדרי כבר אינני זוכרת.
לא שכחתי, רק הדחקתי.

בבית הספר לא למדנו רבות אודותיו. המורה הזכיר ברפרוף את הרקע ההיסטורי כחלק מהמאורעות.
יוסף חיים ברנר דר בבית שהיה ממוקם בין הפרדסים בקרבת אבו כביר עם בני משפחת יצקר ואנשי רוח נוספים: צבי גוגיג, יוסף לואידור וצבי שץ.
יום לאחר הפרעות שהתרחשו ביפו ב 1 למאי 1921 בהם נרצחו יהודים וערביים, הופנם גם במשכן הבודד כי ישנה סכנה לדיירים.
בני הבית הנצורים ניסו לברוח אך ידם של הערבים השיגם והם נרצחו באכזריות.

עבר הזמן, גרתי במקומות שונים.
חזרתי מאירופה לאחר שהות ארוכה ושוב נסעתי לאמריקה. חיידק הקריאה החל לקנן בי שוב לפני כשבע שנים.
רציתי להתחבר לספרות ישראלית, מקורית כי התגעגעתי הביתה וגיליתי יוצרים נהדרים שחשפו בפני היסטוריה מופלאה ועולמות שעד אז היו בפני עלומים.
אחד מהם היה חיים באר האלמותי שכותב בשפה שכבר אין משיחין בה והחיבור אליה קירב אותי מחדש אל ישראל.
קראתי את ספריו ולמדתי ממי הושפע ואיזה סופרים הוא מעריך והחלטתי שלא יזיק אם אנסה גם אני להבין מה היה סוד הקסם של סופרי העבר.
והנה שמו של הרבי עלה שוב מהאוב.
האיש הקמוץ, הלחוץ והדואב וידעתי שזה הזמן הנכון לקוראו.
התחלתי עם "בחורף" וכמעט יצאתי מדעתי מרוב דיכאון. "שכול וכישלון" לא היה יותר טוב. בשנאה עצמית עזה שכזאת כבר מזמן לא נתקלתי.
על אף ההפרעות הקשות באישיותו, הוא מצא חן בעיני כי שפך זעמו על הנייר כמעט ללא צנזורה (מה שאני ניסיתי פעם לעשות אך ללא הצלחה, סיפור שלם מחקתי מחשש שאקרא חולת נפש או בלתי שפויה).
עצביו היו רוטטים ומשנתו מיוסרת אך הוא המשיך ביתר שאת לכתוב, להגות ולומר את דבריו. לכן שמחתי כשראיתי שיצא ספר חדש שאולי יוכל להאיר במקצת את מה שקרה לברנר ועמיתיו בבית האדום.
מדוע קרה מה שקרה ולמה התעקש ברנר להישאר בבית ולא לעלות על הרכב שבא להצילם מהטבח, מההמון הערבי הזועם?

אלון חילו כתב עלילה בשם: "רצח בבית האדום" שמו היה מוכר ונזכרתי שקראתי כתבה שפורסמה ב"הארץ" בשם – המלצת קריאה: אלון חילו על "שכול וכישלון" ובה סיפר כי התפקע מצחוק כשקרא את תיאוריו המרושעים אודות שנאתו לחמילין והדרך לא דרך בה התנה אהבים עם אסתר, הכוללת נשיכות-נשיקות, זיעה וריח גוף מעורר בחילה.
חשבתי לעצמי שזה אמצעי נוסף להתמודד עם הקושי בהבנתו של ברנר.
תגובה נורמלית לכאב בל יתואר של אנשים אחרים.
כמו לצחוק בעת שעומדים בצפירה רק כדי לחפות על סוג של פחד או חוסר נעימות או מבוכה.
הסיפור מורכב מנקודת מבטם של שלושה אנשים:
יוסף לואידור הסופר הנרצח, מוראד הגנן והילדה-אישה, רנין. הדמות אחרונה פיקטיבית לחלוטין ואם להיות כנים, כל השתלשלות העניינים בספר מוטלת בספק.
הדוברים מנסים לתת לקורא קצת בשר, עסיס לעלילה על מנת שנבין כיצד קרה הדבר הנורא.
קראתי ואמנם התחלחלתי. זה אכן היה נורא בעיני.
לא הרצח שהתרחש או הדמויות השנויות במחלוקת אלא הדרך הדמיונית בה בחר חילו לתאר את סיפורו.
עלילה עגבנית, מעט מתגרה. פורנו רך אם תרצו, בין שני אנשים ממין זכר: יוסף לואידור הצעיר הכרוך אחר נער ערבי וברנר בעל תשוקות מודחקות שיוצאות לפועל כנשיקות עזות וליקוקים מגששים, מסתיימות בכתמי זרע ושתן על עצי הפרדס והתחככויות זה בגופו של ההוא. חינגה של ממש לגברים עליזים.
אין לי בעיה עם תיאורים שכאלו, באמת שלא.
אם הנייר סובל הכל, גם אני יכולה. שרדתי את "נוטות החסד" אז מה זה כבר כמה תיאורים זולים? אך הזילות גברה על העלילה, העיקר הפך לתפל ושמותיהם של ברנר ולואידור הוכתמו ללא הצדקה.
אמנם חילו טורח וכותב בהקדמה: "אני מבקש ברשות קוראי להגדיר את הספר "רומן היסטורי בעל ממד בדיוני" ובאחרית הדבר מנסה לאמת את רעיונותיו באמצעות מחקרים שערך, עדויות וסופרים שאמנם רמזו כי ברנר אכן היה הומוסקסואל.
גם עם זה אין לי בעיה. הבנתי מהר מאוד את משיכתו למין הגברי מסיפוריו הקשים, מהתלבטויותיו עם נשים.
באחרית דבר הוא אף מצטט את באר שאמר כהרגלו בעדנה שהביוגרף של ברנר יצטרך לברר אם אכן היו לו קשרים הומוסקסואליים לאור מערכות היחסים הבעייתיות שהיו לו עם נשים.
אין זאת סברה חדשה ובזמן בו אמר באר את דבריו כמעט אכלו לו את הראש.
לתת לסופר את פרס ברנר לאחר שהעז לדבר עליו סרה? על שרמז על נטיותיו?

חילו לא רומז ולא מחדש, הוא מרכל.
הוא הופך את כל ההתרחשות לקרקס. הוא מזלזל בתכונותיהם של ברנר ולואידור, לועג לצורתם החיצונית, למחוות גופם.
אכן סיפורו בגדר פנטזיה וטוב שכך.
התאכזבתי, נעלבתי בשמם של המתים.
ספר שבהחלט אינו מוגדר כקריאת חובה.

אני יכול לסכם בשתי מלים את דעתי לאחר קריאת הספר: ספר מיותר.

לא מצאתי שום סיבה הגיונית או ספרותית לחזור על אותו סיפור שלוש פעמים מפי שלוש דמויות שונות: שתיים אמיתיות ואחת דמיונית.

לא מצאתי שום עניין בסיפורו של הגנן (הסיפור האמצעי)המדבר אל העצים, סיפור הנמתח ונמשך, אולי בשביל משפט אחד או שניים שיש בהם מן התוספת.

כפילותה של הדמות השלישית הדמיונית המוצגת הן בהיותה בת שבע והן בהיותה זקנה בלה, המשוחחות ביניהן היא מתישה ומיותרת.

תיאורי הרצח המזוויע אינם מתאימים לשפתה של נערה בת שבע.

היחסים ההומוסכסואליים מתוארים באופן דוחה עד כדי מכוער.

בסיומה של הקריאה חשתי כי הספר לא הותיר בי את רישומו וחותמו, מלבד טעם של גועל הנפש מתיאורי השחיטה וההתעללות הנוראיים.

הספר מקבל ציון גבוה בעיקר בגלל כשרונו הגדול של אלון חילו, אבל הוא רחוק מלהיות ספר ממולץ בגלל "ההתפרעות" של אלון חילו בפרשנותו לאירועים ובחירות הספרותית שנטל לעצמו.
האירוע הוא רצח הסופרים בבית המבודד באבו כביר ביפו, מאי 1921 (מאורעות תרפ"א). וכמו שכולם מסכימים - הרצח ידוע בגלל הרצחו של י"ח ברנר, עם שאר הנוכחים באותו הבית.
ואחרי "אחוזת דג'אני" ציפתי לקרוא עוד ספר איכותי מעטו של אלון חילו.
אבל התאכזבתי וכעסתי.
אלון חילו הפך את הרצח לפרשיה הומוסקסואלית מנותקת מכל היבט היסטורי. הוא מעמיס על הסיפור ההסיטורי, שרובו אינו ידוע, שכבות עבות של מזימות הומוסקסואליות הן של ברנר, הן של לואידור, ואת הדמות הממוצאת של הילדה הערביה הוא הופך ללסבית מבחירה. כאילו כל ההומאים אשמים ברצח הנורא, ולא שום דבר אחר במציאות הטעונה של 1921. לא ברור למה ומה זה מועיל לספר. אותי הגישה הזו דוחה וכמעט בגללה נטשתי את הספר באמצע.
רק החלק האחרון, וידויה של רנין, הופך את הספר לשווה קריאה. כאן הכתיבה קולחת ואפילו נראית אמינה למרות שרנין מעולם לא הייתה קיימת.
אז נשאר לנו להתנצל בפני ההיסטוריה הלאומית שלנו על העיוות של חילו, ולא להמליץ על הספר הזה - ובוודאי לא כמקור היסטורי.

סיימתי את הספר לפני מספר ימים.
מאז אני תוהה מה בעצם אני חושב על הספר.

מצד אחד סיפור המבוסס על דמויות הסטוריות ומרחיב על האווירה בתרפ״א ביפו ובאבו כביר עם אינטרפרטציה בדיונית על הדמויות.
אמנם הסוף ידוע מראש, אבל ישנה אווירת קונספירציה והעובדות הידועות מעוררת שאלות.
הסיפור מסופר מפי שלושה אנשים שונים ובהחלט מספק זוויות ראיה מעניינות על אירוע הרצח והימים שקדמו לו.

מצד שני, היה קצת מייגע לקרוא את הסיפור שלוש פעמים בזו אחר זו ולכן קריאת הספר קצת התעכבה מבחינתי.
אולי היה מקום לחבר את שלושת הסיפורים לציר זמן אחד כרונולוגי עם שינוי דוברים ולא שלושה צירי זמן כשהדובר נותר קבוע.

בסך הכל למדתי על עוד אירוע הסטורי בתולדות המדינה ממאורעות תרפ״א והתוודעתי לסימני השאלה מסביבו.
הסיפור הבדיוני שמנסה לתת מענה לשאלות היה מעניין אם כי בהחלט מספק זוית ראיה פרובוקטיבית משהו מול הדיעות המקובלות סביב האירוע.
לסיכום, ספר הסטורי בדיוני שאני לא מצטער שקראתי, אבל גם לא יהיה אחד הספרים הראשונים ברשימת המומלצים שלי.

שנות השלושים במאה הקודמת בארץ ישראל
הערבים והיהודים מנסים לחיות יחד
הערבים מעלילים על היהודים
לא התחברתי