המצב בדרום מתוח ולברנש נמאס מהמשתמטים הגודשים את בתי הקפה בתל אביב. אז מה הוא עושה? מתגייס, כמובן. לגולני, לא פחות. רוצה להיות פייטר.
אממה? ברנשנו לא בדיוק בן עשרים. למעשה, הוא סבא בן שמונים שהתאלמן לאחרונה.
זה הסיפור הפותח אסופת סיפורים קצרים, מוזרים יותר ופחות.
-שירה בת ה-11 והוריה. המשפחה הקטנה עזבה את המרכז לדרום והורים מתחילים לשים לב לתופעות לא מוסברות
העוברות על בתם. בבית החולים הבדיקות עולות על תגלית מפתיעה שעולם המדע לא יכול להסביר.
-צעירה שגרה על כוכב זעיר שקנתה קרוב לשמש, רק 50 מיליון קילומטר ממנה וטמפרטורה קבועה של חמישים מעלות,ואורח שבא לבקר מגלה שאין לו תחבורה חזרה הביתה אלא בעוד כמה חודשים.נאחס.מתווכים מנסים לקנות את הכוכב ונתקלים בסירוב עיקש.
אוסף סיפורים הנע בין ספק-מציאות-ספק-הזיה. רדיו יוצא דופן, החלפת מחשבות, זוג שכאילו נוסע לברלין. משפט צבאי הזוי המסלים מהר במוצב נידח אי שם. סיפור מכמיר לב על זוג קשיש שנוסע לבקר בירושלים עשורים רבים אחרי שעזבו את העיר כדי לחוות זיכרון מיוחד.
שלושת הסיפורים האחרונים הם עם אותה דמות, אניטה שבתי. מפגינה בלתי נלאית בעד-ונגד-לא-משנה-מה שמצאה בהפגנות את טעם החיים. שלוש שיחות לא שגרתיות של נציגי שירות טלפוני עם לקוחות חותמים את הספר שיש בו תערובת של מציאות שפויה בצד מטורללת קמעה ודמיון.
ביטויים בסגנון 'ארבעים כבשים וילדה דהויה אחת' ו'אי אפשר להסביר על חצי רגל'.
ותובנה של דמות מהספר- אלבר קאמי היה שמנדריק צרפתי.

זה ספר לא בשל. לא בגלל שכתב אותו צעיר בן 25. לצעיר בגיל כזה, זו כתיבה טובה, תרגיל כתיבה סביר. הדמויות הן אנשים אמיתיים, עם רגשות לא מלאכותיים, רגשותיהם נמצאים בזיקה למתרחש, הדיאלוגים מצליחים להחזיק את הראש מעל לקו המים של השכנוע, למרות העלילות המופרכות וגבוליות במתכוון. 

במרכז הסיפור הראשון עומד סבא בן שמונים שמתגייס לקרבי, במעין מהלך לא ברור שמערב מצוקת כח אדם של שומרים בבקעה ותחמנות תקציבית. הטקסט כתוב מנקודת מבטו של הנכד, שאמו עזבה בילדותו להודו, וכותבת לו מכתבים במייל שרובם לא מגיעים אליו. הכתיבה משעשעת וקולחת, אבל משהו חסר: סיפור.

במרכז העלילה של של הסיפור השני עומדים נישואין רעועים והורות לילדה בעלת בעיית שינה וחלימה לא ברורות, בעיה שמתעצמת ועוברת מהמורות. קו רציף מחבר את שני הסיפורים - יכולת כתיבה קולחת ויכולת עיצוב סיטואציות. אבל מה שמפגר הרחק מאחור הוא הדבר שלשמו אנו ניגשים לקרוא סיפור, קל וחומר ספר שמוגדר "ספר סיפורים קצרים": התפתחות עלילתית. התחלה, אמצע וסוף. עיצוב דמויות. בסיפור הראשון יש מקרה מוות תמוה, שלא ברור מאיפה הוא בא, מה המניעים שלו, איך הוא מקדם את העלילה, למה בכלל הוא נתקע שם, ועוד של דמות שהסופר לא נתן שום סיבה או אינדיקציה לכך שנצטרך לדאוג לה, להזדהות איתה. הכותב לא מבצע תרגיל של הפוך על הפוך; זה לא שהוא דוחף אותנו לקרוא את הסיפור מחדש ולחפש רמזים שפספסנו; זו פשוט כתיבה מרושלת. גם בסיפור השני יש מהלך שמזכיר מדע בדיוני, ובמרכזו הילדה, אבל לא ברור מה הקשר שלו לבעיות של בני הזוג, הוריה, ומה מוסר ההשכל שבפתרון שלו, של המהלך הזה.  בתור תרגיל כתיבה, הכותב מוכיח שיש לו כלים. אבל בתור ספר, עלילה, התפתחות, זה פרסום תמוה.

ספר חביב מאוד. הוא העביר לי כמה שעות. הסיפור הראשון הוא בעצם היחיד שבאמת טוב. השאר נחמדים. לא בזבוז זמן, חלילה, אבל מעין מד"ב לייט שלא מעז להיות יותר מכך. הכתיבה של גפן היא פשוטה ומאוד קריאה, הוא לא אשף המילים, וזו כנראה הסיבה שכיף לקרוא אותו גם כשהוא לא מחדש הרבה.

אולי אנסה את ספרו השני. את זה שווה לקרוא אם הוא בהנחה או נמצא בספרייה שלכם.

ספר חדש. יש המון הייפ סביבו כרגע, וזו גם הסיבה שקניתי אותו.

זהו הספר הראשון של עידו גפן, יליד 92', וכמו ברוב המקרים עם סופרים חדשים, גם כאן הבוסריות בולטת. הדו שיח בין הדמויות נורא שטוח, נופל למקומות צפויים ולא מצליח להמריא למעלה, ולפעמים התחושה הייתה כאילו אני קורא תסריט מתוך סרט ולא ספר. הדמויות לא מצליחות להצטייר כחיות ומלאות ברבדים, והמעשים שלהן אף נראים מעט לא הגיוניים בקטעים מסויימים. עידו כותב הרבה בין השורות על החיים, על המשמעות שלהם. זהו לא ספר סיפורים קצרים סטנדרטי. יש נגיעות של אתגר קרת, במיוחד בסיפור "זבובים וקיפודים". הרעיונות שונים ומסקרנים, לדוגמא סבא שמתגייס לגולני בגיל 80, או בחורה שגרה ליד השמש. דמיון יש למחבר. אבל כשהפכתי את העמוד האחרון, יצאתי עם הרגשה שלא קרה דבר. וגם שבוע אחרי, דבר לא נחקק לי ממש בזיכרון. סיפור אחד שכן אהבתי: "חוף הים של ירושלים". יש אותו גם לקריאה באינטרנט משום שהוא פורסם לפני.

עוד ספר גרוע לרשימה. בזבוז זמן יקר.
משכתי את עצמי בקושי עד עמוד 200 - מכאן החלטתי שהזמן שלי יקר מאוד לבזבזו על דפים ריקים מתוכן ועלילה.
אוסף של סיפורים (שאני מאוד לא חסיד של אסופה של סיפורים) משעממים, חסרי תכלית ותוכן.
לא ברור לי מה התכוון ה"סופר" להביע בתוך סיפורים אלו. שאין להם לא התחלה, לא אמצע ובטח שלא סוף.
יש לכותב כישרון כתיבה ופוטנציאל לא רע, אבל התוצאה מאוד רדודה וסתמית.
לא כל אחד יכול לכתוב ספר.
מתפלא על הביקורות המהללות את הספר כאן.

הגעתי לספר אחרי הרבה מאוד ביקורות חיוביות שקראתי עליו. לא הייתי בטוחה אם הוא יעמוד בציפיות. החלטתי לתת צ׳אנס, והתאהבתי מהרגע הראשון. החל מהסבא שמתגייס לגולני, דרך שירה והחלומות, ועד נציגי השירות, לא יכולתי להניח את הספר. משהו בפשטות שלו, לצד ראייה מורכבת ומאתגרת של המציאות, סחף אותי לעולמות חדשים. נהנתי מאוד, ויצאתי בתחושה שגם הפנטזיות הכי פרועות יכולות להגיע עד אלינו והופכות חלום למציאות.
מרתק, סוחף, ובעיקר ליווה אותי גם ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הקריאה. מומלץ בחום.

הספר הפעם הוא ספר סיפורים מה שאני לא קוראת בדרך כלל, הפעם קבלתי את הספר לכן החלטתי לבנות לקרוא פעם ספר סיפורים, הסיפוקים הזויים בלי התחלה ובלי סוף, ממש לא ברור לי למה נכתבו ע״פ מה, אני בדרך כלל. לא עוזבת ספר באמצע והפעם כן, אולי אי פעם אסיים לקרו בו. נתתי לו שלוש כוכבים ודם זה ברבה. .רתי ממנו שש סיפורים ודי. באם אחזור לקרוא בו אספר לכם שוב.

כתיבה מנומנמת... לא תפס אותי והפסקתי בסופו של דבר. לא ממליץ