שמעתי רבות על קורט וונגוט וכבר הרבה זמן אני רוצה לקרוא ספר שלו. רצה הגורל שהספר הראשון שלו שאקרא יהיה הספר הזה. ובכן - התאכזבתי קשות.
הספר הוא סאטירה ומספר על אליוט רוזווטר שעומד בראש קרן פילנתרופית משפחתית. ראשות הקרן עוברת במשפחה מדור לדור בתנאי שהיורש בריא בנפשו. לאליוט אין ילדים, מה שמסבך את המשך שליטתה של המשפחה בקרן. בנוסף, הוא אדם טוב ובאמת דואג לכל מי שרק מבקש, מה שכמובן מטיל ספק בשפיותו... עורך הדין מושארי הוגה תוכנית להוכיח שאליוט מטורף כדי להרוויח כמה ג'ובות.
לדעתי, הרעיון לספר הוא כל כך בנאלי, מתאמץ להיות מקורי. בכלל, וונגוט כותב בספר כמו האינטלקטואלים בעיני עצמם, שבע רצון מעצמו, מביט מלמעלה באכזבה על בני האדם הטיפשים, אך בעיקר כותב אין סוף הבלים במסווה של ביקורת חברתית;
על הקפיטליסטים המרושעים, למרות שמדיניות השוק החופשי הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר. ועוד לחשוב שבתקופה שהספר נכתב (1965) ברית המועצות עוד הייתה תקועה לו מול הפרצוף.
על העשירים שאת כל כספם הרוויחו או במזל או על ידי עושק של חלשים - רעיון מופרך לחלוטין. על חיי התענוגות שלהם, כאילו שאכפת למישהו על מה עשירים מבזבזים את הכסף שלהם. אגב, זה מספק משרות להמוני אנשים ומכניס הרבה מיסים.
וונגוט לא חס גם על העניים הבורים, האינטרסנטים ומבלי לעשות ספויילר גם כפויי טובה.
על עולם הפילנתרופיה, על דת, על שמרנים וליברלים וכו' וכו'. וכל זה בספר קצר של 165 עמודים.
אבל פסגת ההבלים של וונגוט היא הנבואה (שכמובן לא התגשמה) שבקרוב רובוטים יעשו הכל ויחליפו את בני האדם. אכן, מפעם לפעם קם איזה חוכמולוג מלא מעצמו ומזהיר אותנו מהאסון הזה. אך בניגוד ל"בעיות" האחרות שהוא מציג, לזאת יש לו גם פתרון בסוף הספר, כל כך פתטי שאני ממש מתאפק לא לגלות אותו.
לכל מה שקשור לספרות, המצב לא הרבה יותר טוב - בספר אין שום דמות ראויה, שום נקודה למחשבה, שום תובנה, שום תיאור יפה. למעט מספר חד ספרתי של קטעים חביבים, ההומור מאוד ירוד ונראה שוונגוט שובר שיא עולם בדחיסת בדיחות לא מצחיקות לעמוד אחד.
בסאטירות בכלל, מעבר לצחוק והגיחוך, אמור להסתתר עולם שבאמת קיים; מטרתן לחשוף עוולה מסויימת; יש בהן אמירה, מוסר השכל, נקודה למחשבה. בספר הזה אני הרגשתי בעיקר את המרמור והלעג של קורט וונגוט לכל מי שלא קורט וונגוט.
נקודת אור - קצר מאוד
סה"כ ממש לא מומלץ.


















