החלטתי בליבי, לפני כמה שבועות, לסיים את הספר לפני השחרור המיוחל שלי. והנה, הוא הגיע: סיומה של הקריאה, ושל השירות, באותו יום. אמנם לפני חצות, אבל עדיין!

זה ספר ראשון של קנז שאני קורא, שאני מתוודע אליו... היה, ובכן, מעניין.
למרות הבדלי הזמנים האדירים, אני יכול להתחבר ולהבין את האווירה שרחשה אז - כי היו גם מקרים, אולי לא זהים, אבל דומים למה שהיה בספר.
לכל דמות קיימת שריטה, לעיתים זעירה, ולעיתים שמתפרשת על כל הגוף: בין אם להיות אדם מאוהב בכל דבר, להעניק נופך לכל רגש; להיות ציניקן שמנסה להדחיק את הרגשות שלו; להיות נאמן, פטריוט, ערכי. דתי שחווה משבר אמונה, מזרחי שחווה לעג לתרבות שלו.
הרגשתי מחובר מאוד לחלק מהדמויות, לניגודיות שחיה בי, בקרבן: הרצון להיות ציוני, ובה בעת להפגין מעין רתיעה כלשהי לנוכח הרעיון. הרצון להיות מאוהב, בנשים, ברעיון, להיות מאוהב לשם האהבה - ולהתרחק מזה.
הדיאלוגים סחפו אותי, והתיאורים קצת... הלאו.

עניינה אותי הבחירה של קנז לספר את הסיפור דרך אדם ש... אין לו כלום. שום דעות נחרצות, לא רגשות ברורים, כאילו הוא מת מהלך. כל דמות אחרת היא בעלת רגשות, עבר, אנחנו יודעים מי הם; על הדמות המרכזית איננו יודעים מאומה. אפילו לא את השם. אולי הוא רצה שנרגיש כאילו אנחנו חלק מהסיפור, ואולי זה פשוט לא משנה, כי אנחנו לא יודעים מה נאמר, ואין לנו צורך.
בהתחלה חשבתי, וגם לקראת הסוף, שאין עלילה. וזה קצת נכון, כי היא לא נמצאת. אין מטרה מוגדרת, אין הר שצריך לטפס עליו: זה סיפור, זו מציאות, זה... שירות צבאי. לפעמים זה כל מה שזה - פשוט סיפור.

הכתיבה הייתה נפלאה, עשירה ושופעת, ורק על היה כדאי לקרוא את הספר.

לרוב, פילוסופיה נתפסת כתחום איזוטרי בו הוגי דעות חריפי-שכל, בעלי יכולות כתיבה, ניסוח וחשיבה יוצאות דופן כותבים בו את הרהוריהם. או, גם אפשרות זו סבירה, שפילוסופיה היא בלבול, ערבוב, בליל לא מסודר של מחשבות תמוהות ואף קשות לפיצוח, ללא כל היגיון. למזלנו, הספר הזה שייך למחלקה הראשונה.
אני מאמין שגם אלו שאין קוראים, ואף לא מתעניינים, בפילוסופיה מכירים את השם "עמנואל קאנט" - ולא בכדי. אחד מן החשובים ביותר מתקופת הנאורות, ובכלל, יצר מסות ארוכות וקשות, שניתנות להן פרשנויות גם כיום. הוא השפיע על הפילוסופיה ואלו העוסקים בה אחריו, וגם על כאלה שאינם קשורים במישרין (מדענים ואחרים).

אינני קורא ספרים כאלה לרוב, ועל כן, העניין הרב שאני מוצא לאחרונה בשאלות מוסר הוא זה שהוביל אותי לגשת אל אחד מההוגים, שנחשב ללא-קל, ולנסות לקרוא אותו.
ומעבר לאצטלת השפה הטכנית, קאנט יוצר תאוריה, שאולי אין היא חפה מביקורת, אך היא באמת פורצת דרך.
שאלות של אתיקה, מהו טוב ומהו רע, הן כמובן סובייקטיביות. איננו רוצים דברים סובייקטיביים, כי אחרת מדוע שנטרח לחפש אמת אובייקטיבית? קאנט שוטח את את נימוקיו, ומגיע לכלל הבא: "פעל על פי אותו כלל פעולה, שעל פיו תוכל לרצות שיהיה לכלל אוניברסלי". אני חושב שזה בכלל הפשוט ביותר, ללא כל שפה טכנית (ממלכת תכליות, אוטונומיה של רצון, אידאות; על רצון חופשי ועל תבונה - אך לא זה העיקר, לדעתי). מה שהוא אומר פשוט: התנהג כפי שהיית רוצה שכולם התנהגו. נניח וסיימת לשתות מבקבוק, ואין לך פח בקרבה; האם תזרוק אותו כך? חשוב, האם תרצה שכולם יתנהגו כך?
אך הוא מגיע לתובנות האלה דרך מושג התבונה, האינטליגנציה: עקב כך שהאדם הוא יש, עם חשיבה ורגשות, ששייך לעולם השכל ואל עולם הרגש, ואמור להתנהג לא על פי אינטרסים או רגשות, אלא על פי כללים וצווים (כמו שמירה על החיים).
אף על פי שישנם עוד מושגים שעוד לא ירדתי לשורש מהותם, הוא עדיין מהווה קריאה מעניינת.

נ.ב. יש לו מוניטין קשה, אבל נוכחתי לדעת שהוא מעט מוגזם. קאנט אכן כותב באופן טכני, אך הוא מאוד עקבי: הוא חוזר לא מעט על המשמעות שהוא רוצה להעביר, וכמעט בכל הפעמים, תבינו על מה מדובר.

אני תוהה. על ערש דווי, על מה אחשוב?
עודני נער, אולי כבר בחור, וישנם זיכרונות שאני מריץ וחוזר עליהם בדמיוני שוב ושוב. הם נראים מאוד... מוחשיים. אני מצליח לדמיין את פרצופם של האנשים, לבנות את גופם כמו שהיה אז, לשמוע את קולם; אני מסוגל להריח את האוויר, והקטעים - שחולפים באופן לא רציף, לעיתים מבולבל - לא מתקהים, והם המשמעותיים בחיי.
אבל עדיין לא חוויתי הרבה: מי מסוגל להבטיח שהדברים שאני מוצא לחשובים ולמיוחדים, הם אכן כאלה? בעצם, האם עוד עשור אזכור אותם בכזו בהירות, שלא לדבר על יובל?
עכשיו הם בוהקים ונוגים באור חזק: אהבות שלא מומשו, חברויות שלא החזיקו, כישלונות והישגים אישיים. האם הוא ידעך? בכלל, זה משנה?

רוב הביקורות משבחות את הספר, ועוד כמה מבקרות אותו באופן נוקב; אין לי דעה עמוקה כל כך בנוגע לו עצמו, מלבד הכתיבה הקולחת והטובה, אבל הוא כן גרם לי לחשוב: איך אני רוצה לחיות?
אם החיים שלנו חשובים ובין אם לאו, זה עניין אחר, שכן בסוף - הכל מסתכם לאותו נתיב אפלולי. לעומת זאת, החיים שלנו, כל השעות שעמלנו, השתדלנו ונאבקנו - הם לא בטלים עבורנו, כי אנחנו עצמנו חיינו אותם. עודנו חיים.

סטונר לרוב אדיש ומשעמם. כשהוא מדבר עם אחרים, השיחות מתנקזות לשתיקה מביכה. הוא לא חושף את שעל נפשו, כי לטענתו: הכל צפוי, מה זה משנה? הוא משמים בכוונה. זה סיפור על חקלאי פשוט שהופך להיות מורה. הוא לא הגיבור המיתולוגי שנאבק בדרקונים, הוא לא המיוחד שגואל את העולם: הוא פשוט בן אדם.
למרות מגרעותיו הנוספות, בין אם בחיי האהבה או באקדמיה; מול הוריו או ילדתו, או בהלך החיים, יש לו סגולה: הוא נאמן לעקרונות שלו, וחי לפיהן. ומהן? ללמד ולאהוב.
הוא מתאהב בספרות, לומד אותה, ולבסוף מלמד אותה לאחרים; הוא לומד איך לאהוב עם כל גיל שמשתנה - אהבה טהורה, תשוקתית, ושלווה.
כך הוא חי, וכך הוא מצליח כמו שהוא נכשל. איך אני עצמי רוצה לחיות? במידה דומה מאוד לסטונר: נאמן לעצמי. אולי חיים טובים אינם חיים של רק טוב; אולי חיים טובים הם חיים שדרכם הצלחתי להפיק את האני האמיתי.

אינני בקי בספרות, ועל כן לא אוכל להשוות, להעמיק, או לנתח את הספר כפי שהייתי רוצה. ייתכן כי נסתרת הגאונות הטמונה בו, מתחבאת טוב מעיניי; ואולי כדור השלג של הביקורות המהללות גדול מדי.
ספר די טוב.

הו, כמה שמעתי על "החטא ועונשו"; עומד על תילו יחד עם הספרים הקלאסיים והמפורסמים, אחד כזה שאין מנוס אלא לקרוא אותו.
הוידוי הבא קשור קשר הדוק להמשך הביקורת (הארוכה, המייגעת והמשמימה - מזהיר מראש): אני פוחד למות. כן, מאוד יוצא דופן ומרהיב, מעולם לא נתקלתם בפחד נדיר זה.

לפני כמה זמן, ממש לפני שהתחלתי את הספר, בפעם הראשונה בחיי, חשתי כמו התקף חרדה; שכבתי במיטה הצבאית הבלויה, והנוחה עד מאוד, וחשבתי על דברים משמחים ביותר: העובדה שכולנו נמות, מה שאנחנו עושים חסר משמעות, וכהנה וכהנה; הדברים הרגילים, "העמוקים", לכאורה, שצצים פה ושם. רק אז, פתאום, נפל לי האסימון - אני לא רוצה למות. מה יש אחר כך, האם קיים משהו מעבר? האם הדבר ודאי שלא קיימת שום משמעות, וכל מה שאנחנו עושים הוא לשווא? המחשבה של להתאיין, להפוך לריק...לא להיות, לחדול להיות, חילחלה לעצמותיי, והרגשתי פחד אמיתי, תהומי. אינני מנסה להישמע עמוק או אינטלקטואל; ההגות של ניטשה וקאמי מוכרת, והייתי בטוח שהפנמתי את המשמעות הזו: ובתמורה לא ישנתי בלילה הזה.
"טוב ויפה," אתם עונים, "אך איך האפיזודה מתקשרת לספר?"

"החטא ועונשו" הוא ספר בלשי: סטודנט לשעבר, רסקולניקוב, רוצח זקנה, ועכשיו מתחילה העלילה האמיתית.
הסיבה לכך שהוא רצח הייתה לבחון תאוריה שהעלה בכתב: האם הוא איש רגיל, או איש מיוחד? האנשים המיוחדים הם אותם יוצאי דופן, כמו נפוליאון או יוליוס קיסר - אותם אלה שפושעים, אך לא רק שמשנים את החוק והמציאות, אלא שגם המצפון, הצו המוסרי, לא משפיע עליהם. הם מצויים במציאות אחרת משלנו, אנשים דגולים ומרהיבים, שלהבות-ליבם בוערות ומפיצות את זוהרם השמיימי.
רסקולניקוב מעוניין - לא, הוא מוכרח - לדעת לאן הוא משתייך. הוא מבצע את הפשע, לא עקב מצוקה כלכלית או אפילו נקמה, אלא סקרנות גרידא.
אך הוא אינו מסוגל לשאת בעול, ולאט לאט, הוא מתחיל לאבד את נפשו ואת עצמו; האם הוא אכן חלק מאותה קבוצה מצומצמת?
אני לא מעוניין לחשוף יותר מדי - וקיימות עוד דמויות נהדרות ומעניינות - אך ארצה לפרט על עוד דמות מעניינת: סוודריגאילוב.
רסקולניקוב וסוודריגאילוב מייצגים ניגודים, נקודות מבט שונות על החיים: באופי הם לעיתים דומים ולעיתים רחוקים עד מאוד, אך שניהם מפנימים את העולם כפי שהוא. אכזר, דוחה ומגעיל.
סוודריגאילוב רואה בנשים כחפץ, הוא בז לכל ערך ומתנהג כציניקן גמור. הוא מונע אך ורק עקב רגש התשוקה, ורק זה נותן לו המשך לחיות. אופיו ומעשיו, לכל אורך הספר, מבהירים זאת; אין לו שאיפות כלשהן, הוא כמו צופה מן הצד: לא אכפת לו מהחיים, הוא ניהיליסט.
רסקולניקוב, למרות הפשע המתועב שביצע, למרות העינויים המייסרים אותו על כל צעד ושעל, הוא רוצה לחיות: גם אם המוות הוא-הוא להיות בשטח קטנטן של מטר רבוע, להיות מוקף במים עד אין קיץ - שימשיך, ולו רק כדי לחיות. הוא כמה, חושק ואף נואש לזה - אפילו שהוא עצמו חש מעין סלידה לנוכח החיים, הוא רוצה בהם.

עכשיו האפיזודה צפה ועולה, וזו הסיבה שהעליתי אותה מלכתחילה, משום שדוסטויבסקי מציג באופן נהדר את הפחד הזה, ואת הכמיהה לחיים. למרות כל הסבל, הייסורים והעינויים הבל-יתוארים, הוא בעד החיים; ואף על פי שנצרות, על פיו, היא המוצא, הספר יכול לשמש גם מבחינה אקזיסטנציאליסטית בלבד: הוא מאמין בחיים, בכאב, בצער. הוא משתוקק שנקבל את הרגשות הללו לחיקנו, שנהיה אנושיים: לחיות את החיים במלואם.
ספר נפלא וכתוב היטב - אני חושב שזו תהיינה החמצה לפסוח עליו.

כשעומדים לכתוב ביקורת, טובה או רעה, משבחת או בונה, תמיד ישנו החשש אם אכן הבנו את הספר כיאות, כמו שהוא; האם אני בטוח ויודע לחלוטין, מעבר לכל ספק, אודות הדבר שאני מתיימר להבין? בנוגע לספריו של קפקא, אני חש שאינני בקי מספיק – או חכם מספיק – בשביל להעביר ביקורת. מעבר לעובדה שהוא ניצב עם ענקיי הקלאסיקות, אני מרגיש שספריו קשים לתפישה בקריאה אחת – בקטעים מסוימים הדבר נראה כמו גיבוב שטויות; לפעמים נדמה כי המחבר ידע בדיוק מה ואיך לכתוב, ונוצר פרק מופלא ומרהיב; לעיתים, אתה מוצא עצמך משתהה אם כדאי בכלל להמשיך את הקריאה.
זו החוויה שלי עם "הטירה"(שוקן), אחד הספרים המוכרים ביותר שלו.

עכשיו, ברור מאליו שאינני מבקר ספרות – וגם אינני מנסה לתאר את עצמי כך – כי לרוב, כשהבריות אוהדים או סולדים מספר מסוים, הם ימשיכו לתאר זאת בעוצמה וללא רחמים, בלי לבטים ובלי ספקות. אך אני לא מרגיש שזה עושה לספר צדק. אכן, קיימים ספרים שאולי הדבר רלוונטי כלפיהם, שנדמה כי היה אפילו עדיף שלא לקרוא אותם; אין הדבר נכון לגבי "הטירה". למרות שכתיבתו של קפקא עלולה להיות מבלבלת ומייגעת לפעמים, שכן הוא בנוי מהמוני סימני פיסוק ומעט מאוד הפסקות בין לבין, ונוצר משפט ארוך עד לבלי די, היא גם סוחפת ויפה. ישנם פרקים שהקריאה בהם לא נגמרת ומחוגי השעון לא נעים, ואפילו משעמם לא יטיב לתאר את המצב; ישנם פרקים שחולפים בין רגע, אולי בשל העלילה, אולי בשל הכתיבה, אולי בשל העניין המתפתח לאיטו.
לכתוב תקציר על מה הסיפור לעולם לא יוכל לתאר במדויק על מה ספריו של קפקא מדברים – יש לקרוא אותם, להכיל את האבסורד שבהם, ורק אז אפשר לגבש דעה על כך. הרי התקציר של הסיפור הוא: "אדם מגיע לכפר. הוא מנסה להגיע לטירה שיש בכפר. הוא אינו מצליח, והסובבים אותו לא מבינים אותו ועליו, והוא נמצא בחוסר אונים נוכח המצב הקיים." לא מאוד סוחף, כן?
ולכן התחלתי עם הנאום בתחילה - האם אני מבין, באופן מושלם, את מהות הספר? הייתכן שפספסתי את הנקודה, והבנתי משהו אחר לגמרי? או שהבנתי נכונה, והסיפור עצמו הוא האשם? אינני יודע.

למרות זאת, ארצה לציין משהו אחד ויחיד: אני מרגיש ש"הטירה" בנויה פחות טוב מאשר "המשפט". טוב, זה אכן נכון עובדתית, שכן היא יצירה לא מוגמרת, ולוטשה פחות טוב מאשר "המשפט" – כך כתב מקס ברוד בנוגע לזה. עבורי, "המשפט" היה יצירת מופת של ממש, גמעתי אותו בשקיקה – לעומת כאן, שלעיתים הכרחתי עצמי לשבת – האבסורד של "המשפט" היה יותר הגיוני (האם אבסורד יכול להיות הגיוני? שאלה זו תהיינה מטלת בית), העלילה הייתה קולחת יותר; הרגשתי כאילו קפקא עצמו חווה את הדברים האלו, עד לסוף העגום של אותו רומן. "הטירה" מתעסקת באותם תהיות של "המשפט" - האבסורד, הבירוקרטיה, חוסר האונים של הגיבור לנוכח הסיטואציה הביזארית.

ובכן, לאחר הביקורת החובבנית, אפשר לסכם כך את הדברים: אם אתם רוצים לקרוא קפקא, התחילו מ"המשפט" – את "הטירה" ניתן לקרוא לאחר מכן. אני עדיין לא בטוח שהבנתי אותו עד הסוף.

גלגול נשמות נשמע, על כל פנים, חווייתי. להרגיש ולחוש תרבויות אחרות, בין אם בתור נער בונציה או עלמה נאה במרוקו; לצחוק, לכעוס, ולבכות על פני מאות שנים; להיות לאדם אשר עבר את כל אשר לחיים יש מה להציע; אך זה מגיע עם מחיר כבד, ואולי, כבד מדי: הזיכרון.
כיום, השכחה ממלאת יראה בליבנו: הפחד מלשכוח מה הופך אותנו לאנחנו, אך האם היא יכולה להוות לברכה, להבדיל מן הקללה המוכרת לנו?
האם אנו מסוגלים לעמוד במשא של לזכור כל דבר ודבר, להרגיש כי החיים אותם אנו חיים, אינם שלנו בעצם? האם יותר מדי "אני", הופך אותי לפחות "אני"?

גרישה, גבר עלוב בגיל, הכמעט-מבוגר, ארבעים, חי כבר מאות שנים. ביומנו הוא מתאר את כל גלגוליו, את זיכרונותיו, כמיהותיו ולבטיו.
זיכרונותיו בתור כל האנשים שעבר הופכים את החוויה הזו לגיהינום על פני אדמות; מיהו גרישה האמיתי? האם הוא אכן חווה דברים אלו, או שמא הוזה ותחת אשליה מציאותית ומפחידה מדי?
הזיכרונות, או התעתועים, גורמים לגרישה להפוך לאדם קנאי, ציניקן ומסכן. האם בזבז את חייו לשווא?

הספר, שנכתב על ידי רועי חן, כתוב באופן נפלא וקולח; למרות שמעט לא פשוט להתחבר, הרגשתי שהספר סוחף אותי, ולא יכולתי שלא להמשיך לקרוא.

הערה והארה קטנה - יתכן כי חלק ימצאו את הסוף, לא ארצה להשתמש במילה זו, כי אינני מרגיש כך, מאכזב. יכול להיות שגם אתם תרגישו ככה; הסוף, על כל פניו, לא גורע מן הקסם שיש בכל שורות הספר - במבט חוזר, הייתי קורא אותו שוב. סביר להניח שאעשה זאת.

לאחרונה אני מתעניין עוד ועוד בפילוסופיה, ונדמה כי אני מעוניין לדעת יותר על יותר; על כן, החלטתי לנסות לקרוא ספר מבוא.

הסופר, שאגב, כותב באופן נחמד וברור, מחלק את הספר לשלושה חלקים מרכזיים, כל אחד בתחום שלו.
החלק הראשון מתמקד באופן של הידע, ומתרכז בשאלות שקשורות למוח: מי הוא ה"אני"? מה זה תת-מודע? מהו הזיכרון? ועוד שאלות שעליהן הוא סוקר את ההיסטוריה ודן בהן לעומק.
החלק השני מתמקד בנושאים יותר אקטואליים ורלוונטיים, הקשורים לכיצד עלינו לנהוג: האם עליי להיות טוב? האם הפלות, והרג בני אדם, הם מוסריים? האם אכילת בעלי חיים היא לגיטימית?
החלק השלישי מתמקד בנושאים יותר "פילוסופיים": האם יש אלוהים? מהי חירות, מה נחשב לצודק? וכמובן, האם יש משמעות לחיים?

נהניתי לקרוא בו, בעיקר משום שבניגוד לכמה ספרים שעיינתי בהם, שבהם מציגים לרוב את ההגות של הוגים כאלה ואחרים, הספר מציב בפרקים שאלות, שעולות אפילו בשיחות יום-יום, ומנתח אותן באופן יותר מעמיק ומספק - זאת בלי להתפלסף יתר על המידה, ומעביר את הפילוסופיה באופן נהיר למדי.

לאחר שקראתי את "המחשב אינו כל יכול", החלטתי לקרוא גם את הספר הזה, שמעמיק הרבה יותר לפרטים הטכניים במדעי המחשב.
מסתבר שזה ממש קורס באונ' הפתוחה, שהייתי אמור לקחת כמה קורסי קדם כדי להבין אותו במלואו... ואני ממש מסוגל להבין למה; עם זאת, הספר היה כתוב בצורה כל כך נהירה, שהרגשתי שאני ממש מבין את החומר שאני קורא.
הוא לא קל, קשה לתפוש אותו, אבל ברגע שנופל האסימון - הוא נפל לא פעם - ממש נחשפים ליופי שיש במדע הזה, שנחשב שתינוק ליד השאר.
הביקורת שלי על "כל יכול" אולי מסבירה יותר (מצד שני, קצת קשה לתמצת ספר גדוש בידע מעמיק בפסקה עלובה), אבל הרוב תקף - הוא מסביר על הא"ב של מדעי המחשב: אלגוריתמים ומבני נתונים, משם מתקדם לבעיות, הן מהצד התאורטי והן מהצד המעשי שרווח בנושא הזה.

אני לא ממליץ עליו לכולם, כי אני בעצמי לא הבנתי לאורכו ואפילו לעומקו, אבל זה היווה את הסיפוק היותר "מתמטי" שלי. ממליץ מאוד על "כל יכול".

אורי, ספר קלאסי, נכתב על החיים שבין השואה למלחמת העצמאות: החיים בתור נער מתבגר במושבה. הוא מדבר על ההתבגרות, על התפר שבין ילד לעלם. אורי הוא ספר... לא קל. לא קשה מבחינת השפה (למרות שהיא אכן מיושנת מעט), אולי מעט בגלל האורך; קצת קשה לי לשים את האצבע במדויק על ממה נהניתי וממה לא.

אני חושב שאתחיל עם הדבר הטוב.
אתחיל בגילוי סוד – מעולם לא דמעתי מספר. מעולם לא התחברתי לספר, או לדמויות בו, שהרגשתי את דאבונם ויכולתי להזדהות עם תחושותיהם. לא הרגשתי שאני חלק מהעלילה, כאילו נושם את האוויר שהם נושמים. עם זאת, כאן היה זה שונה: היו כמה פעמים שללא רצוני, הזלתי קמעה דמעות. אולי זה בשל שמעולם לא קראתי ספר נוער הגון, אולי מעולם לא הייתי בוגר מספיק ומכיל, אבל משהו בקריאה של פרקים מסוימים גרמו לי להרגיש כאילו אני, בעצמי, הוא אורי; מרגיש את כאבו וחי את חייו שלו.
עבורי, היו שני מוטיבים מרכזיים לעלילת כל הספר: אהבה ומוות. יותר משמדובר על הנאות ילדותיות ועל קשיי ההתבגרות, או על אהבת המולדת, אורי מתייחס לשני הנושאים ביתר רצינות: אין הוא מלא בתובנות פילוסופיות, אבל הוא כן מנסה "לחיות" איתם; אהבה שדועכת ונעלמת, או אהבה שנגוזה; מוות פתאומי ומפתיע, או מוות ידוע אך בעל תקוות שווא עגומות. איך מתנהגים כאשר אנשים קרובים אליך מתרחקים ומתנכרים, ואיך חיים עם קריעת אדם מהחיים?
מן הסתם, שבתור נער מתבגר, אורי לא שם מחשבה מרובה על זה (או שמא שהסופרת לא נתנה את הדגש הראוי על כך, ואני סבור שזו הייתה טעות).


עד כה, טוב. והנה, הרע.
אני לא נהניתי מדמותו של אורי, העובדה שהוא מעין Mary Sue: כמעט ולא משנה מה הוא עושה, הוא תמיד יוצא עם ידו על העליונה; האנשים החשובים, החזקים, אוהבים ונהנים מחברתו. הדבר המעיק ממש, היא לא העובדה שהוא נער אגואיסט, שלא חושב על השלכות מעשיו (ובכנות, לא ציפיתי למשהו אחר. בכל זאת, הוא ילד – אם כבר, זה אמין למקור) ופוגע באחרים; אלא העובדה שאף על פי שהוא כזה, כולם נהנים מחברתו, סולחים על כל פעולה מבישה שעושה, אפילו על דברים שראוי לגנות אותם.

אז אני לא לגמרי בטוח בהחלטה שלי – אצטרך לקרוא אותו עוד כמה שנים, ואולי אראה משם דברים שלא רואים מכאן.