“החלטתי בליבי, לפני כמה שבועות, לסיים את הספר לפני השחרור המיוחל שלי. והנה, הוא הגיע: סיומה של הקריאה, ושל השירות, באותו יום. אמנם לפני חצות, אבל עדיין!

זה ספר ראשון של קנז שאני קורא, שאני מתוודע אליו... היה, ובכן, מעניין.
למרות הבדלי הזמנים האדירים, אני יכול להתחבר ולהבין את האווירה שרחשה אז - כי היו גם מקרים, אולי לא זהים, אבל דומים למה שהיה בספר.
לכל דמות קיימת שריטה, לעיתים זעירה, ולעיתים שמתפרשת על כל הגוף: בין אם להיות אדם מאוהב בכל דבר, להעניק נופך לכל רגש; להיות ציניקן שמנסה להדחיק את הרגשות שלו; להיות נאמן, פטריוט, ערכי. דתי שחווה משבר אמונה, מזרחי שחווה לעג לתרבות שלו.
הרגשתי מחובר מאוד לחלק מהדמויות, לניגודיות שחיה בי, בקרבן: הרצון להיות ציוני, ובה בעת להפגין מעין רתיעה כלשהי לנוכח הרעיון. הרצון להיות מאוהב, בנשים, ברעיון, להיות מאוהב לשם האהבה - ולהתרחק מזה.
הדיאלוגים סחפו אותי, והתיאורים קצת... הלאו.

עניינה אותי הבחירה של קנז לספר את הסיפור דרך אדם ש... אין לו כלום. שום דעות נחרצות, לא רגשות ברורים, כאילו הוא מת מהלך. כל דמות אחרת היא בעלת רגשות, עבר, אנחנו יודעים מי הם; על הדמות המרכזית איננו יודעים מאומה. אפילו לא את השם. אולי הוא רצה שנרגיש כאילו אנחנו חלק מהסיפור, ואולי זה פשוט לא משנה, כי אנחנו לא יודעים מה נאמר, ואין לנו צורך.
בהתחלה חשבתי, וגם לקראת הסוף, שאין עלילה. וזה קצת נכון, כי היא לא נמצאת. אין מטרה מוגדרת, אין הר שצריך לטפס עליו: זה סיפור, זו מציאות, זה... שירות צבאי. לפעמים זה כל מה שזה - פשוט סיפור.

הכתיבה הייתה נפלאה, עשירה ושופעת, ורק על היה כדאי לקרוא את הספר.”