וואוו. כל ספר וגם הטוב ביותר צריך ליפול עליך בזמן הנכון. כי לפעמים אין טוב וטוב יותר אלא מתאים ומתאים יותר. בימים של תחושה של אדמה רועדת והבנה שאין דבר סטטי - טוב לקרוא על זה שאף פעם אין ולא היה דבר קבוע וגם בני האדם אינם באמת כמו שהם נראים. "בין שעברה שניה אחת או 100 שנה. הכל תמיד רועש וגועש. ואנשים משתנים כמו אוקיינוסים" (גישה הירקליטית מה). המסרים השונים עטופים בניר אגדה מיתית, שלא בהכרח יתאים לכל אחד. כיף להיתפס בנקודת המבט הילדית, שלטענת הסופר, היא היחידה שמשחקת גם בנו המבוגרים לכאורה. נהינתי מאוד מהאפילה ומהקסם ששזורים בספר.
מומלץ למי שמתאים בזמן המתאים !

שלום לך ניל גיימן. את הספר הזה קניתי וקראתי בעקבות שכנועים של חברה שלי, שמעריצה כל רשימת מכולת שאתה כותב. ואני מבינה אותה- אם גם אני הייתי גדלה על הספרים שלך, כמוה, גם אני הייתי כזאת.

אתה יודע על מה הספר מדבר ומי הדמויות בו, כמובן, אבל אני רוצה להגיד לך על זה משהו. על זה שכתבת סיפור כל כך קטן לכאורה- בקושי עשר דמויות, פחות מחמישה קילומטרים ואפילו לא שבוע, ובכל זאת הוא נותן הרגשה שזה עולם ומלואו, גם אם יש עולמות שלמים מסופרים מחוץ לנקודת הזמן הקטנה הזאת. וזה דבר כל כך מדהים.
וזה גם ההבדל בין הספר הזה לספרים אחרים שלך שהספקתי לקרוא. שם, נתת את התחושה של סוף העולם בעזרת הרבה דמויות, שלכל אחת מהן יש את הרגעים שבהם מתעכבים עליה ואז ממשיכים הלאה. כאן זאת רק נקודת מבט אחת, מקום כל כך מצומצם ומעט מאד דמויות, ועדיין- ההרגשה הזאת של סוף העולם בעיניים של ילד בן שבע לא פחות חזקה. מתבקש להגיד שאולי אפילו יותר.

ולטי המפסטוק. חייבים להתעכב על הדמות החכמה הזאת. אני אפילו לא יודעת מה לומר. אבל היא ראויה לפסקה משלה, בכל אופן, אז הנה.

בספר הזה שלך, ניל גיימן, יש את המשהו הזה שגורם לי להתאהב בספרים באופן מוחלט, בערך, המשהו הזה בכתיבה שנתן לי את התחושה בתור ילדה שאני יכולה לעשות הכל. ניצוץ, יש כאלה שהיו קוראים לזה ככה. אבל זה לא מדויק- זה יותר כמו לחכות לאוטובוס בתחנה, ולשמוע שיר של הביטלס שמתחיל במנגינה פסיכדלית, ולחשוב שזה יהיה עוד שיר שנכתב בהשפעת סמים, ואז השיר מתחיל ופתאום אתה מגלה שהמילים שלו יפהפיות ובעצם אתה ממש ממש אוהב את השיר הזה ושהוא כל מה שטוב במוזיקה ושהוא הרבה יותר מכל מה שחשבת. וזה לא משנה בכלל אם הוא באמת נכתב כשג'ון לנון היה תחת השפעת אל.אס.די.
כי העיקר הוא ההרגשה הזאת בתוך עצמך, ההרגשה שהשיר או הספר הזה מתחבר לך איפהשהו שם בפנים לחלק של פאזל, שבדיוק היה צריך את הספר או השיר הזה כדי להיות פאזל שלם.
זאת ההרגשה שהכתיבה שלך נותנת בספר הזה, ניל גיימן. ובחלקים מסוימים, בעיקר בקטע האוקיינוס ובעמוד וחצי האחרונים, זה כמו לקרוא שיר אחד יפהפה וארוך.



תודה, ניל גיימן. זה מה שניסיתי להגיד בביקורת הזאת. גם אם בכל זאת לא נתתי חמישה כוכבים (יום אחד אני אסביר לעצמי למה), וגם אם אני בקושי זוכרת איך כותבים ביקורות אז אני מנסה לנסח את המחשבות שלי במכתב כדי להבין אותן, וגם אם זה עוד שיר תחת השפעה של אל.אס.די. תודה על הספר הזה.

אחד הספרים העמוקים והמקסימים שקראתי. את הספר גמעתי תוך שובעיים, חסרת נשימה- במקביל לעבודה וללימודיי כסטודנטית לעיצוב גרפי.
ניל גיימן, כרגיל, כותב בכישרון יוצא דופן ומגיש לקוראיו חווית ילדות מפעימה מתובלת בשלל פנטזייה, הומור ורגש עז...שפשוט קשה להישאר אדיש/ה- וכל הטוב הזה, בשפה המתאימה לילד- כאילו עלילת הספר היא למעשה סיפור שמספר לך ילד בן 7, ולא אדם מבוגר. עם זאת חשוב לי לציין כי לדעתי הספר אינו ספר ילדים- ומתאים לנוע בוגר ומעלה. הסיבות לכך הן מספר חוויות קשות שהדמות הראשית חווה במהלך הספר, שעשויים להיות מפחידים/ מעוררי טריגר, בנוסף למסרים העמוקים וה'מסווים' בספר- שלדעתי יבלבלו מאוד ילדים. אבל בקיצור- ספר נהדר, ומומלץ בחום!

קראתי את הספר הזה לפני כמה שנים.
מה זכרתי?
זכרתי שהוא היה פנטזיה קלה, מהסוג שאפשר לבלוע בשיעור גיאוגרפיה כפול.
זכרתי שהכתיבה היתה לא רעה בכלל.
זכרתי שבתחילת הספר הגיבור המבוגר חוזר אל אזור ילדותו, נזכר במה שקרה בקיץ כלשהו אי אז, נפגש בכמה מגיבורות אותם המקרים של הקיץ ההוא, וזכרתי -

זכרתי אכזבה.

סמיכה, תהומית, כואבת.
זכרתי את הגיבור עומד מול הנשים ההן ומתבייש במה שהפך להיות. מרגיש שהן מאוכזבות ממנו, שהוא אינו ראוי למה שעשו למענו בקיץ ההוא, מרגיש בושה עמוקה וחדה ומאיינת, שאיינה אז, ביום קיץ חם, שלוש וחצי בצהריים, בשיעור גיאוגרפיה באולפנה ירושלמית קטנה, גם אותי.


לפני שבועיים הלכתי לספרייה, והכריכה הכחולה היפה של "אוקיינוס בקצה המשעול" הציצה אליי ממדף ה"נוער - מומלצים".
לקחתי.
יש משהו מסקרן בקריאה חוזרת של ספר שהשאיר בך משהו.
כמעט תמיד הפעם השניה תהיה אחרת, תשאיר בך חותם אחר.
לפעמים זה מעיד על התבגרות, על פרספקטיבה אחרת, על התגבשות של טעם ספרותי.
ולפעמים?
לפעמים אני קוראת ספר שוב, ומגלה שנקודה שראיתי כמרכזית בספר מוזכרת אולי בחצי פסקה. שרעיונות שהתרוצצו בי לא מעט זמן אחר כך קשורים לספר קשר רופף בלבד. או יותר מזה - שמשהו שנצרב בי לא כתוב שם בכלל, זאת אולי פרשנות ישנה שלי או נקודת מבט עקומה מפותלת.
כשדברים כאלה קורים לי המסקנה שלי ברורה: הנקודה הזאת שנרמזת בקושי בספר זכורה לי כל כך בחדות, כי אצלי, בתודעה שלי, יש לה משקל גדול.
בדרך כלל אני לא אוהבת את התגליות האלה. הן שופכות אור על תכונות פחות נעימות שלי.

והנה אני קוראת שוב את "אוקיינוס בקצה המשעול".
ויש שם גיבור מבוגר החוזר אל אזור ילדותו, נזכר במאורעות קיץ כלשהו אי אז, פוגש את הגברות המפסטוק, חש בושה קלה באיש הבורגני המשעמם שהפך להיות, ו - זהו.
הבושה העמוקה, האיומה, המאיינת ההיא לא היתה יצירת כפיו של ניל גיימן. היא היתה כולה שלי.

למדתי לדבר בגיל מוקדם מאוד.
למדתי לקרוא בגיל שלוש וקצת.
ניחנתי ביכולת לעשות רושם, כלומר, גם בנושאים שאני לא יודעת עליהם הרבה אני נחשבת משום מה ידענית גדולה.
גם היום, חברות, קרובי משפחה ואפילו אנשים שלא מחבבים אותי בכלל מתארים אותי בדרך כלל במילים "היא מאוד אינטליגנטית".

כל פעם שאומרים את זה אני מתכווצת. ולא מענווה.

בכיתה ט' לא למדתי בכלל.
קראתי, ציירתי, דיברתי, חלמתי.
המחברות היו ריקות, את המבחנים עשיתי כלאחר יד.
המורות לא שמו לב, כי הידע המועט שהיה לי הצליח לחפות על חוסר הלמידה.
באמצע כיתה י' תפסה החברה הטובה שלי את המצב לאשורו. היא ניערה אותי חזק מאוד, השלימה איתי חומר של שנה וחצי בעשרים מקצועות והחזירה אותי למסלול למידה מתקבל על הדעת.
אבל יש דברים שאי אפשר לתקן, ואחרי כמה כשלונות במבחנים במתמטיקה ירדתי הקבצה.
זה לא נתון שאני מתביישת בו במיוחד; עשיתי בחיי דברים מחפירים יותר משלוש יחידות מתמטיקה.
אבל כל מי ששמע איכשהו את העובדה הזאת לטש בי עיניים ושאל, במילים אלה או אחרות:
"עשית שלוש יחידות מתמטיקה? אבל למה? את כזאת גאון!"
השאלה הזאת בנוסחיה השונים היא בעיניי הדגמה קלאסית לחוב שלי לחברה.
אנשים שבקושי מכירים אותי, שאני לא חייבת להם כלום, מצפים ממני באמת ובתמים לעמוד בכל מה שהיכולת האינטלקטואלית שלי כביכול מחייבת.
גיליתי שאני מחויבת להרבה מאוד אנשים.
להורים שלי.
למורות שלי.
לסבתא שלי שחולמת שהנכדה המבריקה שלה תהיה רופאה.
לקרובים. לשכנים. למכרים רחוקים. לעמיתות לעבודה.
לקהילה, ליישוב, לחברה, למגזר, למדינה, לעולם.

ואני פוחדת, אני רועדת מפחד.
אני מפחדת לעשות משהו שיאכזב את כולם.
אני מפחדת לטעות. אני מפחדת מהידיעה שיום אחד תשיג אותי, שלא עשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות, שלא שילמתי על המתנות שקיבלתי. שאני לא מה שהייתי צריכה להיות.
אני מפחדת לא להגשים ציפיות, אני מפחדת לא להיות מבריקה ומוצלחת ונהדרת ורגישה ומצחיקה ומדהימה עם ילדים וטובת לב ונדיבה ומקסימה.

כי אני לא כזאת. בתוך תוכי אני ילדה קטנה ומבוהלת, להוטה לרצות, מנסה בכל הכוח לא לצאת מהקווים.
וכשאומרים לה "איך את צובעת מקסים!" האצבעות הקטנות שלה מתהדקות סביב הטוש שהיא מחזיקה:
עכשיו בוודאי שאסור לה לטעות. עכשיו אסור לה לחרוג אפילו במילימטר.
פרקי אצבעות מלבינים, את ילדה כזאת טובה, פפר.

וככה כל המחמאות שאני מקבלת נופלות אל החור השחור הזה.
הן לא עוזרות. הן לא נעימות. הן לא מקלות את הפחד - הן מעצימות אותו.
זה רק עוד שטר חוב, עוד מישהו שמצפה ממני למשהו, ואני, לעזאזל, לא רוצה לאכזב, אני מפחדת עד מוות.


הפחד הזה, כמו שאמרתי, מלווה אותי שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי.
הייתי ילדה עם עיניים גדולות שמסתכלת כל הזמן לדעת מה היא צריכה לעשות, מה מצפים ממנה, מי היא אמורה להיות עכשיו.
אני עדיין כזאת: עמוק מתחת לפני השטח.
ויש לי ביטחון עצמי, אם שאלתם: מסך לא חדיר שמסתיר מכולם פחד תהומי - לטעות, לא להגשים, לאכזב.



שוב הפנס הארור הזה מאיר מפלצת רדומה עמוק בנקיקים האפלים שלי.
מכל הדברים שאני שונאת בעצמי, הפחד הזה מאכזבה הוא הדבר הראשון שאני רוצה להיפטר ממנו.
כמה לילות היא ליוותה אותי וכמה התקפים של שנאה עצמית.
כמה מילים טובות שאמרו לי והשלכתי לצדי הדרך, שלא ייאשו אותי עוד יותר.
כמה אנרגיה נפשית שמתבזבזת על המסכה שלי, על המסכות של החכמה והאמיצה והמצחיקה והמוצלחת.
כמה דם.
כמה דמעות.



אל תגידו כלום. זה לא עוזר, זה רק מפחיד.

בס"ד

אז לאחרונה אני קוראת הרבה ספרים של ניל גיימן.
בתור התחלה: הסופר הזה מטורף, גאון מטורף או סתם מטורף--- נתון לבחירתכם.
משהו בכתיבה שלו מסקרן ומלא דמיון באופן חסר מעצורים.
איכשהו הוא מכניס כל כך הרבה קסם לסיפורים שלו. קסם מהסוג שחווים בילדות, כשהגבול בין שטח המציאות לבין השטח הבדיוני לא ממש מוגדר...
בספרים שלו, ניל גיימן לוקח את הגבול הזה, מטשטש אותו, ומרחיב אותו לשטח בפני עצמו. לא מרגיש מחויב לעצור ולהסביר באיזו מידה נתמך X בדמיון ו-Y בריאליזם.
(לא שקראתי את כל הספרים שלו, אבל בהחלט הספיקו לי "בשורות טובות", "לעולם-לא-עולם", "ספר בית הקברות" ועוד כמה, כדי לגבש דעה על הסגנון הזה ).
"אוקיינוס בקצה המשעול" מספר, כמו בתקציר, על גבר בגיל העמידה שנוסע אל עיר הולדתו להשתתף בלויה. במקום להיות בלויה עצמה- דבר כלשהו מושך אותו דווקא אל מקום אחר. והוא נוסע אל חוות המפסטוק. אל מאחוריה. שם מתיישב ליד בריכת ברווזים קטנה, האוקיינוס של לטי המפסטוק, ונזכר.
הוא מטפס בזכרונות מאורעות גיל שבע. בעוגת יום הולדת, עם זיגוג ספר עליה. בטוסט שרוף. פני שעווה אדומות. לטי המפסטוק, עם שיער אדום קצר ונמשים. מטבע פני. יריעות בד. חתול שחור עם כתם לבן ליד העין. הבטחה שלא לעזוב את היד, ואוקיינוס.
דברים במהלך הספר משנים את פניהם. ההיגיון מעולם לא היה קיים, וגם אין צורך בו. דברים רגילים הופכים למוזרים- ולהפך.
כשקראתי את הספר, לא היה לי רצון לנחש מה יהיה בהמשך(מה שקורה לי כמעט עם כל ספר לאחרונה..), או בכלל, לתהות איך הוא נגמר. כי הספר עצמו היה מעניין.
הדמות הראשית חסרת שם (לא מאמינה שקלטתי את זה אחרי שסיימתי לקרוא...). בנוסף יש בספר תמונות של ניל גיימן כמבוגר וכילד (הממ...) ו- (אולי...?).

ממליצה בחום~
Books.

מטע זיתים, אני בתוך האמר שמחופש לטנק ובכלל אמור לדמות תומ”ת וחם, כמה שחם. זה כבר היום השלישי לתרגיל האגד, מפעילת ההאמרים הלכה לישון ואני מחכה לרגע שיפעילו אותי כדי לתת עוד מכת אש בתרגיל. אני מסתכל בתיק ורואה את הספר, שחכתי מקיומו הוא לא נראה לי משהו, ולמרות זאת לאור המצב החלטתי שאין לי לעשות משהו יותר טוב.

פעם, לפני שנים רבות היה ילד קטן שראה את שכנו מתאבד ומשם התחילו לקרות כל מני דברים הכוללים מפלצות ומכשפות…

אחרי 60 עמודים סגרתי את הספר והסתכלתי עוד הפעם על הכריכה האחורית לראות אם התבלבלתי. הכריכה האחורית מבטיחה אגדה למבוגרים, אגדה מרגשת שמדברת על חוויות ילדות שמעצבות אותנו כבוגרים. משהו פה לא הסתדר לי, אולי הכריכה מבטיחה משהו אחד, אבל אני קיבלתי ספר ילדים ממש לא לילדים בלי הרבה עומק ושפה יפה. זרקתי את הספר הצידה.

השעות עוברות, החום רק עולה, ושום משימת אש עוד לא הגיעה, אני עדין מחכה בין מטעי זיתים, והחברים היחידים שלי הם הזבובים. אני מחליט להמשיך לקרוא, אולי אני לא אהנה אבל לפחות משהו יעביר לי את הזמן. והאמת היא שאני שמח שהחלטתי להמשיך לקרוא.

אז נכון שלא צריך להאמין לכל הביקורות המהללות את הספר בערך מכל צד של הכריכה, אבל בכל זאת יש כאן ספר פנטזיה שמצליח לכשף אותך באיזשהו שלב ולהכניס אותך לתוך אותו עולם. הדמויות והיצורים הם מאוד מקוריים, וסוף סוף יש כאן ספר פנטזיה בלי כל החרטה של רומנטיקה ומשלוש אהבה מסביב. מאין ספר תמים שמספר ילד בן 7, שהוא קצת מפחיד, קצת מצחיק, קצת מקורי ופותח את הראש עד אין סוף.

לפתע שמתי לב שכבר ירד הערב, המפעילה חזרה ובקשר נאמר שיש תזוזה למרחב הבא בעוד 15 קטנות. ואני שמחתי שהיום עבר ביחד עם הספר הקטן והמכשף הזה. ספר שלכמה שעות שם אותי במציאות חדשה וקסומה עם המון תמימות שלא חוויתי כבר הרבה זמן.

אחד הזכרונות המוקדמים שלי הוא תחפושת. כלנית עם חצאית קרפ אדומה, גרביונים ירוקים וכתר עלי-כותרת, עולה על כיסא בגן, וילד אחר, מחופש לקאובוי, מושך אותה שתרד וקורע את החצאית. מאוחר יותר אמא שלי הגיעה למסיבת התחפושות, וכעסה על שקרעתי את התחפושת שהיא עבדה עליה בדי עמל, ואני הייתי ברוגז, ולא השתתפתי במסיבה. זו התמונה שנשארה באלבום: ילדה בוכה עם חצאית קרועה ואצבע בפה, יושבת על הברכים של אמא, וצופה בשאר הנסיכות והקאובויים רוקדים במסיבה. זה זיכרון אישי שלי, כי אמא שלי זוכרת סיפור אחר לחלוטין על ילדה שהגיעה לגן וגילתה שחוץ ממנה רוב הילדות לובשות טולים לבנים ותחרות, ולכן קרעה את התחפושת שלה.

עכשיו אני אעבור לציטוט של עצמי. כן, זה לא מאוד צנוע, אבל לא אכפת לי. להלן הדברים שכתבתי על ספר בשם "הלב הקבור" לפני כעשרה חודשים:

שמעון אדף כותב יפה. מצוין אפילו. שילוב של קלילות וכובד ראש, והתבוננות רבה. הנה דוגמה, תוכלו לשפוט בעצמכם:
"מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו."

אמיר (בסגול. יש כאן איזה משחק מילים בצימוד עם שם המשפחה) הוא ילד רגיל בן 11. מאוד רגיל. אפילו, ואני מודעת לכך שזו סתירה פנימית, יותר מדי רגיל. רק שביום בהיר אחד קורים לו דברים מאוד בלתי רגילים. וזה סיפור הדברים הבלתי רגילים הללו. עד כאן בסדר. הדברים הלא רגילים קשורים לשדים ורוחות ושאר יצורים שלא מן העולם הזה. גם כאן אין בעיה. השדים והרוחות שאובים מהמיתולוגיה היהודית. ניסיון מעניין, ואפילו מסקרן.

אבל...
אני יודעת שאתם יודעים שיש כאן אבל. וזה חייב להיות אבל גדול, כי נתתי לספר שני כוכבים מחמישה, וגם זה בקושי. הנקודה היא שזה פשוט לא עובד. הדמויות לא אמינות, וכך גם התהליכים שעוברים עליהם. אני יודעת שספר פנטזיה בהגדרתו לא אמור להיות אמין, ובכל זאת אמור להיות משהו אמיתי בבסיס. מין תחושה של הקורא שאמנם יש כאן כללי משחק השונים מהמציאות הרגילה אבל יש כללים. והדמויות משחקות לפי הכללים הללו. ועוד צריכה להיות תחושה של עומק. שמה שסופר הוא רק קצה קצהו של מה שאפשר לספר לנו, אלא שמפאת קוצר הזמן והיריעה דברים זוקקו ותומצתו. ובעיקר צריכים להיות קצוות פרומים. בעיקר כאשר העלילה נעה מהריאלי לפנטסטי וחזרה. אם הכל מסתדר יותר מדי חד וחלק, התחושה היא יותר של משל, ולא של סיפור פנטזיה. לצורך תחושת האמינות המבוטאת בעומק, מותר וכדאי שלא כל דבר בעלילה יהיה סמלי, שלא כל הסמלים יקבלו פיענוח חד משמעי או פיענוח בכלל, ושלא הכל בא על מקומו בשלום. לא בספר הזה, בכל אופן.

===
עד כאן "הלב הקבור" עם שני הכוכבים שלו. ועכשיו לספר "אוקיינוס בקצה המשעול"
וגם כאן אתחיל בציטוט מתוך הספר, על יום הולדת.
"אף אחד לא בא למסיבת יום הולדתי השביעי. היה שולחן עמוס ועליו רפרפות וקעריות מוס, כובע יום הולדת לצד כל צלחת ועוגת יום הולדת עם שבעה נרות במרכז. על העוגה צוייר ספר בעזרת זיגוג. אמא שלי, שאירגנה את המסיבה, אמרה לי שהאישה במאפייה אמרה שהם אף פעם לא קישטו עוגת יום הולדת בציור של ספר, ושבנים בדרך כלל רוצים כדורגל או ספינת חלל. אני הייתי הספר הראשון שלהם".

המספר, ששמו אינו מוזכר לאורך כל הספר, הוא ילד חובב ספרים, מוזר ומבודד. הוא חוזר ברטרוספקטיבה אל שבוע בעברו, בעת שהיה בן שבע ולמד להכיר ילדה מוזרה בת 11, שחיה עם אמא שלה ועם סבתא שלה בחווה מבודדת בקצה המשעול. כך נפתח סיפור פנטסטי, הקשור לשדים, רוחות, יצורים מיתולוגיים ושאר כוחות קסומים ומוזרים. יותר מכל יש כאן טריגרים מעוררי חשיבה על הדימיון של ילדים, על מה שהם יודעים ומה שלא, ועל הפחדים הכמוסים שלהם. וגם שאלה בדבר קשיחותו של הזיכרון.

עד כאן הדימיון בין הספרים, ועכשיו השוני. כי הסיפור הזה אמין מאוד. ומעניין. יש קצוות פרומים, רוב הדברים ניתנים לפרשנות כפולה, ובדרך כלל אין סמלים, או שלא חייבים בכוח לפענח אותם, ואפשר להשאיר את העלילה במישור הפשט הפנטסטי שלה. וזהו. רק כדי להגיד שמשתי מערכות זהות מאוד של חומרים, יכולים לצאת שני ספרים שהם בו זמנית דומים מאוד, ובה בעת שונים ביותר. ללמדך שכתיבה זקוקה למגע של קסם. ואם הוא איננו זה לא משנה שכל הרכיבים במקום ושלכותב יש כישרון כתיבה. ואם הקסם קיים, אז השמים הם הגבול, והתוצאה מרנינה.

למרות השמרנות והמרובעות שלי, בכל זאת פניתי הפעם לז'אנר שונה. אני לא מחסידי הז'אנר של מדע בדיוני ופטנזיה, למרות שבעבר המאוד רחוק מאוד אהבתי. זכור לי שאני השתגעתי על אסימוב, אך מאז עברו הרבה מים בנהר ...

אז מה יש לנו בסיפור הפנטזיה הנוכחי?

לגיבור שלנו "אין שם" ולרגל הלוויתו של אביו, הוא שב לבית הישן שחי בו במשך שבע שנים. הוא חיי באותו בית מגיל חמש עד שתים עשרה עם הוריו ואחותו.

האיש שלנו מנצל את מומנטום הביקור במחוז ילדותו, ונוקש על הדלת של הבית, שלמיטב זכרונו שם התגוררה משפחת המפסטוק. כל מטרתו לפגוש את לטי המפסטוק. אותה נקישה על הדלת פוגשת את הזכרונות של האיש בגיל העמידה שבא לבקר בעיר הולדתו.

מי היתה לטי? לטי היתה בת 11 חברת ילדות של הגיבור שלנו. הוא נזכר שבבית החווה של משפחת המפסטוק היתה ממומקמת "ברכת ברווזים"- כך היא נקראה על ידי לטי.

כל מה שזכור לו... ציטוט עמוד 14: "זה לא היה הים. זה היה האוקיינוס. האוקיינוס של לטי המפסטוק. נזכרתי בזה וכשנזכרתי בזה שב אלי הכל...ומכאן והלאה מתחיל הסיפור שלנו....

לפני כארבעים שנה התאבד גבר במכונית של אביו ומאז מתרחשים אירועים שונים, מפחידים ובלתי מוסברים לילד בן שבע, כאשר האם והסבתא של לטי כולל לטי היו התשובות לכל שאלותיו של הילד בן השבע.

זהו ספר על מכשפות, מפלצות, המצאות דמיוניות ודברים מוזרים ולא מציאותיים. אני מודה שהסיפור הזה לא מורכב ואפילו פשוט. יחד עם זאת יש קטעים שהוא נגע לליבי, במיוחד כשמדובר על ילדים האחד בן שבע והשנייה בת אחת עשרה. אהבתי במיוחד את החמלה והילד המלטפת של לטי בת ה-11.

למרות שנכתב על הכריכה שמדובר בספרות למבוגרים, הייתה לי הרגשה שאני קוראת ספר נוער ולכן קצת התאכזבתי. הסיפור לא הצליח לגרור אותי למחוזות קסומים שאליו כוון ניל גיימן...

בכל זאת החלטתי לצטט שני ציטוטים מציאותיים שאני מסכימה איתם ולדעתי זה קורה מעת לעת לכולנו:

ציטוט עמוד 12: "כשאנו מזדקנים אנו הופכים להורים שלנו; אם נחיה שנים ארוכות נראה פרצופים שחוזרים על עצמם בזמן."

ציטוט עמוד 13: "לפעמים כשאני מתבונן במראה אני רואה את פניו של אבי, לא את פני שלי, ואני זוכר איך היה מחייך לעצמו מול המראה לפני שיצא מהבית. "נראה טוב," נהג לומר לבבואתו בשביעות רצון "נראה טוב"".

לסיכום: הכתיבה של ניל גיימן נהדרת ועדינה ככל שתהיה, אך אותי "כקוראת מרובעת ושמרנית" קשה להקסים במדע בדיוני. זהו ספר של תמימות, עם חברות כנה ואמיתית בשילוב של מציאות ודמיון.

אוהבי הז'אנר של מדע בדיוני ופנטזיה – יתענגו וייסעו עימו למחוזות קסומים... אני אישית פחות וחוזרת לז'אנר שלי.

קריאה נעימה
לי יניני

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום).

הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא.

ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים.

הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך.

אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים).

לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון).
שלוש וחצי כוכבים.

כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר:
"ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים."

"אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי."

"גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."