הסיפור השני שלי של קפקא סה"כ. הראשון היה "המשפט" שנקרא לפני כחודש. עלילה קלאסית של אדם זר המגיע לעיר, ומניפה רחבה של אפשרויות נפתחת בפניו. כמו במשפט גם כאן K הגיבור מנסה לנתב את מסלולו מבין מספר איןסופי של אפשרויות, כשהרבה מהן הן טעויות מרות שאותו יכול להבין רק בדיעבד. קראתי קצת ביקורות על "המשפט" וגם שם נכתב על אופיו המחורבן של הגיבור. בטירה אופיו היה נהיר לי יותר. מדובר בבנאדם מגלומן, שחצן, זעפן, שונא נשים ורודף שררה אך עושה זאת בהעדר-מוצלחות מרשים. אהה, וכמעט שכחתי- גם שונא נשים. ונצלן. אדם שלפי כל אמת מידה היה נזרק כיום מכל המדרגות בכל חוג חברתי שהיה מצטרף אליו, מלבד אולי החוג החברתי של הסוציופטים למינהם, אם יש כזה. כנראה שבתקופה בה העלילה מתרחשת, או אולי בתקופת כתיבתו של רומן זה על ידי קפקא, התנהגות מסוג זה הייתה יכולה לזכות את המחזיק בה בהצלחה חברתית ו/או כלכלית מסויימת.

בדומה למשפט, היחסים של הגיבור הולכים ומתהדקים אל מול המלייה החברתי שלו שנשזר תוך כדי העלילה. בניגוד ל"משפט" של קפקא בו הגיבור כמעט בעל כורחו ניטח בפרצופה של המציאות כמו גל המתנפץ על הסלע, בסיפור "הטירה" הוא הגיע לביש המזל שלו הרבה בגלל בחירות פוחזות ולא מוצלחות שנובעות ממנעד אישיותו הבעייתית של הגיבור. גם פה, כמו ב"משפט" יש איזו מן גילדה סגורה שקשה מאוד להתחקות אחרי הלך הרוח שלה ואחרי המניעים לבחירות שהיא מבצעת. ב"המשפט" הייתה זו מערכת המשפט, ובטירה היתה זו הפקידות הגבוה של הטירה, האדונים שבה, ויחסי העבודה והכוח שהיו תמיד לטובת האדונים. גם פה הגיבור מנסה בכל כוחו שהדרגה הגבוהה בטירה תיטיב איתו, אך הסיום קפקאי יחסית.

אני מודה שגם פה לא נפלתי מהכיסא בזמן הקריאה, ולא יצאתי עם סיום הספר עם חוויות או תובנות יוצאות דופן. אולי הכתיבה הייתה חתרנית לתקופה- ביקורת ישירה או מרומזת על הממסד. מאז ועד היום אנחנו שבעים מתמה זו של כתיבה, כך שאין בה שום חדש והיא כמעט ולא מרשימה כבר אף אחד.

חוות הדעת כוללת פרטים מהעלילה ולכן לא מומלצת לקריאה עבור מי שעוד לא קרא את הספר

טוב, אחרי תקופה ארוכה של אי קריאה באנגלית החלטתי לחזור מחדש לאתגר הזה שאף פעם לא ממש פשוט לי. מה גם שזה הספר הראשון של קפקא שיצא לי לקרוא ממש מההתחלה ועד הסוף כמעט בלי הפסקות באמצע. "המשפט", the Trial, מתאר אולי בצורה קצת יוצאת דופן את התאכזרות הגורל כלפי אדם שמצא את עצמו מואשם, כאשר בשום אופן לא פשע (למרות שהלא-עוול לא מצויין באופן אובייקטיבי, והקורא רק נתקל בו פה ושם כאשר הגיבור K. מודיע לקורא או לדמויות אחרות בסיפור שהוא איננו אשם, ומתעקש על זה). ההתאכזרות היא אפילו עוד יותר גדולה כאשר ניתן להווכח שהיו לגיבור מספר נקודות בהן היה יכול לצאת מפרשיית ההאשמות נגדו, שבעצם מה שתחזק אותן והמשיך להעמיד אותן על כנן הייתה סקרנותו של הגיבור: לדעת מדוע הוא מואשם, לדעת האם ואיך יוכל לצאת מהסיפור הזה ללא כל פגע. קצת כמו "הסקרנות הרגה את החתול" אם אתם שואלים אותי. אם היה נפתר מסקרנותו וממצפונו שהציק- אולי היה ניצל.

מנקודה מסויימת בסיפור, להערכתי איפשהו לקראת שלושת רבעי הסיפור- הגיבור מחליט לצאת לדרך עצמאית ללא עזרת העורך דין שלו- אבל- המשפט המתעתד להגיע ושפיטתו של גיבורינו צברה כבר מספיק אינרציה, כדי להמשיך להתגלגל אל סופה הטראגי גם ללא הקידום האקטיבי שהגיבור נסך בה עד כה. גם ללא סקרנותו שכבר כבתה, ואפילו למרות רצונו הרב של הגיבור לחזור להתעסקות בעבודתו המשרדית בבנק אשר מסיחה את דעתו לטובה ונוטעת בו משמעות בחיים. כל אלו כבר לא עוזרים לו- המשפט יתקיים גם יתקיים, עם רצונו של הגיבור או ללא רצונו. (פה יש להוסיף שני משפטים ידועים- אחד- "יש לגדוע את כל הדברים הרעים באותם הם קטנים", ושני- be careful what you wish for.
יש בסיפור שני "חורים" סביבם העלילה נבנית, וזה גם החן בסיפור. הראשון- כמו שכבר הזכרתי- ממש עם תחילת הרומן מתנהל מול הגיבור K משפט שחלקו בבית המשפט וחלקו בוילת השותפים בו הוא חיי. הוא אינו יודע במה מואשם ולמעשה גם הוא וגם הקורא לא יודעים זאת עם סיום הרומן. השני- גם הוא הוזכר- הוא העובדה שהמשפט לא היה יכול להתרחש או לפחות לא היה יכול להתקדם עד כדי סיומו (העונש) בלי הסקרנות של הגיבור לגבי המשפט עצמו. מבחינות רבות הסיפור "המשפט" של קפקא מזכיר איזשהו חלום סיוט בו אנחנו מאבדים אחיזה עם המציאות ונכנסים לקצב אחר שאין לנו ממש שליטה עליו, קצב אשר נלקח ממחוזות אפלים ובסופו של דבר חורץ את גורלנו. מהבחינה הזו הדיסטופיה הזו מזכירה מאוד את עולם השדים האפל, הקודר והמיסטי שהסופר H. P. Lovecraft מתווה כל כך יפה בספריו. נכון, אין פה ייצורים אפלים ורציחות אכזריות, אבל האופל קיים ונוכח ומכתיב את העניינים.

ציפיתי שקפקא יתאר בצורה נרחבת יותר את המשפט. רציתי לצאת מסיום הקריאה בספר עם חוויה "קפקאית", אבל זה קרה רק באופן חלקי. אולי זה מפני שידוע שהספר לא הושלם מעולם, ואולי מסיבות אחרות אשר שמורות עם הסופר. למעשה העלילה מדלגת מעל המשפט. יש את שלב ההאשמות, ואת שלב העונש ללא המשפט- ולי זה היה חסר. בעצם הסיפור כולו הוא תהליך של משפט מול הגיבור, ללא משפט.

הביקורת נכתבה בעקבות פרק 5 בלבד (עמודים 175-212)

לספר הזה הגעתי אחרי עדנה מחודשת בספרי עיון בפילוסופיה. החלטתי לחרוג מהרגלי בקודש ולקרוא קצת יותר על ניתוח ופרשנות ופחות על ספרי מבוא שבדרך כלל מלאים בקורות החיים של בין שבעה ושניים עשר פילוסופים בתקופות המסודרות בסדר כרונולוגי. לשמחתי לא התאכזבתי. פרק חמש מדבר על סיפורו של קפקא "במושבת העונשין". ספר קפקאי במלוא מובן המילה, עם סוף מצמרר (ותחילה ואמצע מצמררים לא פחות) שכולל לא מעט gore וגם כמה בחירות משונות של הגיבור (קשה לקרוא לו גיבור מאחר והעלילה לא נעה בזכותו בדיוק) שמעלות לא מעט תהיות (ועל כך אחד בפרקי הספר עוסקים בו, דהההה).

לצורך הבנת השאלות שפורש בפנינו פרופ' פרוש, ולצורך ההבנה של הפילוסופיות השונות שמתחרות בניהן לתת פרשנות מתקבלת על הדעת, הוא נאלץ ובצדק לספיילר מעט. ולכן, הקטע הראשון בפרק זה כולל את תמצית הסיפור (לא ארחיב עליה פה).

בהמשך הפרק פרוש מציב את השאלות שלו (וגם חלק מתשובותיו) ורק בהמשך מובא הניתוח של הסיפור על פי ההוגים המוזכרים בכותרתו. דבר זה הוגן ועושה חסד עם הקורא. בראש ובראשונה זה אומר שפרוש מביא את הפרשנות שלו, ולכן לא ניתן יהיה להגיד על הספר שהוא רפלקציה בלבד של ההוגים המדוברים. מה שכן, ישנה איזושהי תחושה במהלך הקריאה בו שפרוש נזהר יתר על המידה לחרוץ את פרשנות הסיפור בעזרת פילוסוף אחד ולא אחר. משנה הזהירות הזאת מנוגדת לחלוטין לניתוח המעמיק והאיכותי שמביא פרוש לאור ה"שופנהאואריזם" וה-"ניטשהאיזם", כלומר מוטיבים של שני הענקים הללו שאכן עוברים כחוט השני בסיפור, כולל מוטיבים דתיים, פרשנות לסבל ומשמעות החיים. היה בקלות ניתן לוותר על אותן התנצלויות או אזהרות מפני שיש סיבה מצויינת שהמחבר מביא דווקא את אותם הוגים, וגם אם לא ניתן להסביר את הסיפור לאורם ב100% אלא רק ב75%, נסלח לו על זה.

הסיפור של קפקא קשה, קשה מאוד לקריאה, וקראתי אותו לראשונה רק אחרי שסיימתי לקרוא את פרק 5 שעוסק בו. הוא קשה לא בגלל השפה הספרותית. העלילה שלו מסתבכת ונעשית מאוד לא אנטואיטיבית בשלב מסויים. סיימתי אותו עם תחושה שאין לי שום מושג "איך הגעתי לפה". ניזכרתי בהיותי ילד, בנסיעות שלי ושל משפחתי לאילת מחיפה, איך שהתעוררתי משינה במושב האחורי של האוטו וממש לא הבנתי איפה אני נמצא בדרך שבין לבין. עושה הרושם שחוסר ההתמצאות במניעיהם של הדמויות- או- מדוע בחרו מה שבחרו- היא איננה מקרית ע"י קפקא. הוא רצה להשאיר את הקורא מבולבל, כי אנשים מבולבלים נאלצים לחשוב ולבוא עם פרשנות משלהם, ואנשים מבולבלים יטו לריב אחד עם השני בקרב דיאלקטי ונסיונות הוכחה. קפקא רצה מאיתנו הקוראים שלו את כל אלו, וכל אלו הרי זה משובח, כי בעצם הם אלו שמעלים סיפור ליצירת אמנות מבריקה.

קראתי את הסיפור תוך שלושה ימים בהמלצת חבר שאיתי בסדנאת כתיבה. אני שואל את עצמי איך זה שסיפור כזה, לכאורה שגרתי ללא שום עלילה מורכבת או אפילו מוסר השכל מתוחכם הצליח להתברג לרשימת רבי המכר העולמית בכל הזמנים. כנראה שיש בו שילוב של מזל (של הכותב בהצלחת מכירת הספר) ושל איזשהו מוטיב שמדבר כמעט אל כולם, בדמות סיפור התבגרות של נער ניו יורקי. לא שהספר לא טוב, להפך. הכתיבה מצויינת וצפופה ורצף האירועים יוצר איזשהו תהליך התפתחות ותובנה פנימיים של הקורא (לי לדוגמא קשה לאפיין את החוויה של ההתפתחות שלי בתור הקורא, למרות שאין לי ספר שהיא שרירה וקיימת). באיזשהו מקום (אולי ויקיפדיה) קראתי שסלינג'ר מספר את טראומות מלחמת העולם השנייה דרך סיפור התבגרות שגרתי לכאורה בספר זה (עד כמה שהדבר יכול בכלל להיות שגרתי) אולם בקריאתי בו לא מצאתי אזכורים או רמזים לאלו, מלבד מלנכוליה ברורה שבה שרוי קולפילד הגיבור שיכולה להיות גם טראומטית ללא שום קשר למלחמה, אלא סתם לילד מתבגר בעולם שמתנכר לו ביי דפינישן. בהקשר הזה כדאי להזכיר את ההתעקשות (עד יום מותו!) של ג'. ד סלינג'ר לדאוג לכך שהספר לא יעבור אנטרפרטציה לסרט. אולי הוא ידע משהו שהקורא לא ידע לעולם? Who knows

הקשרים של הגיבור עם הדמויות האחרות הן הייפר ריאליסטיות. לפעמים הקריאה מזכירה רשומות בדומה לכתיבת יומן אישי. הדבר הנכון בעיקר בדבר הקשר של הגיבור עם פיבי אחותו הקטנה שלא היה יכול להיות כה נוגה ללב אם לא היה כה ריאליסטי.

אני עדיין לא בטוח שהייתי מציב את הספר הזה בקנון הספרות כמו שנהוג לעשות. יחד עם זאת, קריאה חוויתית בהחלט וטרנספורמטיבית. ממליץ.