אציין מראש שאני חובב גדול של הרוקי מורקמי, אפשר לומר אפילו 'מעריץ', אבל הספר הזה הוא הפעם ראשונה שהפסקתי ספר של מורקמי באמצע.
מבחינתי הספר הזה הוא "בית בושת" של ספרות. הערפל הספרותי שבדרך כלל כל מוסיף נופך מציאותי וחי לספריו יוצא בספר הזה מכלל שליטה.
מורקמי זורק עלינו מושגים וכלל לא טורח לבאר אותם, כך שגם באמצע הספר אתה קורא את אותה מילה מוזרה ולא מבין אותה כמו שלא הבנת אותה כשהופיעה לראשונה בתחילת הספר.
אין בעיה עם מושגים שאינם מוסברים באריכות בהתחלה, זה דווקא עלול לחזק את התחושה שהעולם הזה הוא 'מציאותי' ו'מתקיים בזכות עצמו'.
אבל בחייאת, תפקידך כסופר הוא לגרום לקורא להבין בדרך מסויימת למה אתה מתכוון. למען האמת, נדמה לי שגם מורקמי לא ידע למה הוא מתכוון, וזה מה שהכי מאכזב אותי.
עוד דוגמא ל'עצלות הספרותית' שהשתלטה במסווה של אומנות על הספר הזה, היא הדמויות.
הגברים, כרגיל אצל מורקמי, חושבים הרבה על מין אבל כשמגיעה לפתחם הזדמנות הם מוותרים עליה בנונשלנטיות שגורמת לך לתהות לגבי הדיבור המייגע על מין שקדם לכך.
אני אישית לא אוהב את הקטעים המיניים אצל מורקמי, אבל זאת רק נטייתי האישית. למרות זאת, אם אתה בונה דמות כזאת, שתתנהג כמו שבנית אותה ולא שתדבר כמו איזה נזיר קדוש.
בנוסף, ישנה סצינה שבה הבית של הדמות הראשית נקרע לגזרים, והאיש פשוט יושב ומביט על כל זה מהצד תוך כדי שתיית בירה. באמת?
ככה מתנהג בן אדם שהורסים לו את החפצים שהכי יקרים לליבו? הכל מתרחש בתואנה ש"כל השכנים עובדים אז הם לא בבית". ניחא, אבל אי אפשר לרוץ החוצה ולקרוא לעזרה?
אי אפשר להראות טיפה מצוקה אל מול הרס הקן הפרטי שלך? הם אפילו חותכים אותו בבטן (בלי להתעמק בסצינה המשונה בה הם אוחזים לו באיבר הזכרות שלו משום מה.)
והוא לא ממש מתרגש מכל העניין - רק הולך לישון עד שדמות אחרת באה ומעירה אותו כי "סוף העולם קרב".
לא יודע אם הכל נסגר בצורה הגיונית בהמשך, אבל אני כבר לא יכולתי להמשיך. אני מצפה מסופר שלא יאבד את עצמו לדעת בתוך הכתיבה אלא ידאג לקרקע מוצקה כלשהי או קצה חוט לקורא על מנת
שירגיש שבאמת יש כאן סיפור ולא רק הזיות על ספידים.

ארץ פלאות מחולק לשני סיפורים. באחד מהם אנו מכירים אדם בגיל שלושים, שעובד בתור אבטחת מידע אנושי, בעל יכולת יוצאת דופן לערבל מספרים בתוך ראשו. מפגש עם מדען משוגע (ונכדתו המשוגעת לא פחות) מערער את חייו ומכניס לסחרחורת ממנה לא בטוח אפשר לצאת.

חלקו השני של הסיפור, שמשולב בתוכו ולאט לאט מתקרב אליו מראה לנו את סוף העולם, עיר רפאים בה אין כאב, אין מוות ושברון לב. אך כדי להגיע לשלמות הזו, צריך לוותר על הצל שלך ועל הנשמה שלך. בחור חדש מגיע לעיר. הוא לא זוכר מי הוא הוא לפני שהגיע לעיר, הצל שלו נכרת ממנו וממתין למותו מחוץ לשער, ומה בכלל הלוז של חדי הקרן?

שני הסיפורים מתחילים בנקודות מרוחקות זה מזה, אך ככל שהעמודים עוברים אנו מגלים שהם שלובים זה בזה ללא הרף, מחוברים ומשפיעים זה על זה.

אחרי ההצלחה המסחררת שהייתה לי עם קפקא על החוף, והקריסה עם יער נורווגי, ארץ פלאות מתברג איפשהו בין שניהם, קרוב יותר לפסגה של קפקא מאשר לתהום של יער נורווגי. כן, הוא הרבה יותר קסום ודומה לקפקא בסיפור על סוף העולם, אבל החלק על מאבטח המידע יותר דומה ליער נורווגי, ואותו כזכור לא אהבתי כלל. הוא מרגיש לי מאוד מתאמץ, מאוד מנסה להיות מתוחכם ומוסבר, כשכל הקסם של הרוקי הוא דווקא חוסר ההסבר, הזרימה של העלילה הלא מתנצלת ללא פשרות.

גם בספר הזה הדיבור על עומק הדמויות והעלילה קצת מרגיש לי מיותר, כי זה בכלל לא העניין. הרי העניין זו תחושה, זה היופי של הכתיבה, אבל יש פה עלילה מעניינת ומרתקת, לעומת דמויות קצת יבשות וחסרות עומק ואופי אמיתיים.

אסיים במכתב פתוח להרוקי מורקמי. 'די. אני לא אוהב את הדחיפה של המין שאתה עושה לכל מקום, אבל אם אתה רוצה בכל זאת לכתוב על זה - בבקשה תעשה את זה חכם ומשולב בעלילה. מיד על תחילת הספר, בעמוד הרביעי לדחוף המון מחשבות של הגיבור על מה בדיוק מושך אותו בנשים שמנמנות? קרינג' מאוד ומטריד להפליא. תחדול מזה בבקשה, תודה'.

אני נהניתי מהספר וממליץ על הספר מאוד, אבל באמת שאפשר לדלג על העמוד הרביעי (או החמישי, לא זוכר בדיוק).

בעולם בו מידע הוא המשאב היקר ביותר, שני גופים, "המערכת" של הקלקוטקים ו"המפעל" של הסמיוטקים, נאבקים זה בזה. גיבור העלילה, הוא קלקוטק שתפקידו להצפין מידע, ובכך לשמרו. אולם מתברר שהגיבור מתקיים בעולם נוסף, שהקשר בינו לבין העולם הראשון נסתר בהחלט.

העולם השני אפוף מסתורין ופליאה, נטול זמן או רוע. הגיבור נחשף אט אט לטיבו, לפשטות ולמורכבות המתקיימות בו במקביל.

היצירה פורשת לפנינו את עלילת הגיבור בשני העולמות ומעלה תהיות בנוגע לקשר ביניהם - השערותיי לאורך הקריאה – עבר והווה שקשה להבחין ביניהם, ייצוג לחיי הגיבור וייצוג לחיי צלו (נפשו) או עולם המודע של הגיבור אל מול עולם התת-מודע (נדמה שפגעתי באחרון).

על מנת להצפין מידע, יצר הפרופסור, עילוי בתחומו, מערכת קוגניטיבית נוספת מלבד מערכת המודע והתת-מודע המוכרת, המשתנה ומתעצבת בהתאם לחוויות חיינו. הפרופסור מצא שיטה להקפיא בזמן את התת-מודע (כך שלא יהיה חשוף לשינויים), ולטמון בתוכו את הנתונים שכה חפצים להסתיר. "ליבת התודעה" או "הקופסה השחורה", לדבריו, היא השלב הבא באבולוציה של שימור ואבטחת מידע.

אולם הפרופסור השתעמם, ויצר לנחקריו מערכת קוגניטיבית שלישית – ייצוג ויזואלי לנפש, כמו סרט אותו הוא ניסה לערוך, עם דמויות ועלילה המייצגים את הנפש עצמה.
שלושת המערכות הקוגניטיביות הושתלו למועמדים הבכירים במסגרת ניתוח, במהלכו הוטמנה קופסה האחראית לחיבור ביניהם ולהפרדה. ומה קורה כשהקופסה מתקלקלת? המערכת הקוגניטיבית הראשונה (המציאות), מתחברת בטעות למערכת השלישית (ייצוג הנפש). זהו העולם בו עתיד הגיבור להיתקע.

יותר ממחצית הספר עבר עלי בשיממון יחסי, אבל אז הגיעה התפנית בעלילה.
כותרות הפרקים היו סתמיות בעיניי, באותה מידה יכול היה מורקמי למספר את פרקיו. אולם בשלב מסוים, שמתי לב למגמתיות - כותרת בת שלוש מילים עבור הוויה אחת, וכותרת בת מילה עבור האחרת. מין קידוד פנימי של מורקמי שגם עליו עלינו לתת את הדעת. אותה חלוקה (3 ל1), מופיעה גם בשם היצירה – "ארץ פלאות קשוחה" (3) ו"סוף-העולם" (1, בסמיכות).

קשה להתחבר לדמויותיו של מורקמי, כך היה עבורי מאז ומעולם, אבל הגיבור כמו היצירה כולה, התאפיין בסרקזם משובח, מעלה חיוך.
הרעיון בלב הסיפור ראוי לשלל שבחים על היצירתיות שבו (כיאה למורקמי), הוא היה מרתק בעיניי, ובקלות יכולתי לראות כיצד כריסטופר נולאן הופך אותו לעוד סרט עטור פרסים (סטייל "inception" או "interstellar").

דמותו של הקולונל התחבבה עלי, כמו גם דמויותיהן של שתי הספרניות.
אם כלל הבריות בסוף העולם הן תולדה של נפש הגיבור, מהו הוא בדיוק השוער? טרם הצלחתי לפענח את טיבו המרושע.
סוף הסיפור הפתיע אותי, גם מאחוריו עומדת מחשבה מעוררת הערכה.

מרגש בלי להיות רגשני כתבו בתקציר, ודייקו למדי.

ארבעה וחצי כוכבים.

לפי דעתי, זה הספר הכי קוהרנטי שהרוקי מורקמי אי פעם שיחרר. פעם אחת, סיפור עם קו ברור, עם הגיון פנימי בנוי להפליא, גם אז הזוי בקנה מידה אנושי. לדעתי, אפשר לראות פה מין אלגוריה על הכיוון העגום שהמדע הולך אליו.

למי שמחפש ספר טוב ומרתק שכל תיאור בו קולע ואין עומס יתר של נתונים סתם לצורך הארכת הכתיבה, זהו לא הספר בשבילכם.
מדובר ביצירה שהייתה יכולה להיות מושלמת כסיפור קצר בו הסופר לא היה נאלץ למלא עמודים על גבי עמודים בתיאורים לא נחוצים של משיכה לחפצים, מוסיקה ועוד דברים שהיה אפשר לחיות בלעדיהם, או לפחות עם פחות (הרבה פחות) מהם.
לדמויות אין שמות וזה לא ניראה לי סוג של פלא, שם לדמות לרוב עלול ליצור מגבלות שאחרי נתינת השם עוד צריך להתגבר עליהן, חוסר השם בספר הזה הוא לחלוטין בבחינת הדרך הקלה בדיוק כפי סוף הסיפור שגם הוא בבחינת הבחירה הספרותית הפשוטה מצד המחבר, מה שעושה את היצירה הזו לא רק משעממת אלא גם קיטשית לסיום.
בנוסף לכך, המחבר מתאר לפרטי פרטים על גבי שני עמודים לפחות, מנות שנשמעות כניראה אקזוטיות ליפני המצוי ממסעדה איטלקית, אבל עומק אמיתי ותיאור ריגשי של הדמויות שלו לוקה בחסר. לאף דמות אין איפיון ריגשי, אין אופי אמיתי וכל שיש להן הוא, מיניות, לבוש, שתייה והעדפות ספרותיות או קולנועיות בצירוף משיכה למהדקי נייר.
בקיצור,
אל תבזבזו את הזמן שלכם, אצלי הוא נכנס לקטגורית - ספר שירותים, ליד התשבץ, שם הוא לא מזיק לגוגול ובולגקוב שעודם במדף ועלולים להעלב מהקירבה למורקמי.

מה לא נאמר על מורקמי? סופר שהוא עולם ומלואו. לפני שניגשתי ל"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" קראתי את קפקא, ריקוד האדמה ואת דרומית לגבול ומערבית לשמש. אני לא יכול להגיד שהיה ספר שהתעלה מעל אחיו, או שנתן לי תחושה שונה. להפך, למרבה הפלא קראתי את כל ספריו של הסופר באותה שקיקה דומה, חוויתי את אותן חוויות כמעט אחת לאחת ונאנחתי, אולי בסיפוק ואולי באכזבה בתום הספר.

"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" מתנהל בשני יקומים שונים ביניהם מתקיים דיאלוג סמוי בתחילה, אשר מתברר לקורא לאורך הסיפור. מצד אחד - ארץ הפלאות הקשוחה, טוקיו האפלה בה מלחמות מידע מתקיימות כמו מלחמות פשע, מפלצות מטילות את אימתן מתחת לאדמה והמוח האנושי נהיה שפן הניסיונות של מדעני המאה ה-21. מצד שני מתגלם בפנינו "סוף העולם", יקום אוטופי ושלו, צבעוני ורגוע, בו חדי קרן עושים את דרכם הלוך ושוב אל תוך ומחוצה לעיירה פסטוראלית מוקפת חומה.
בשני המקרים אתה מרגיש מעט אבוד, כאילו נתנו לך רק את קווי המתאר של העולם והותירו אותך אבוד לעשות את דרכך לבד וחסר כל ידע. אבל ככל שעובר הזמן הרגשתי כאילו אני מכיר את המקום הזה טוב יותר, מבין אותו. בדרכו השקטה והיפהפייה מורקמי פורש בפנינו את אופיו האמיתי של הסיפור.
הזיה מתנגשת במציאות שבעצמה כבר מוטלת בספק - הסוריאליזם של מורקמי שוב מתגבש בתור דבר מציאותי ושרירותי לגמרי ובה בעת כאילו החלום משתלט על המציאות. הכתיבה כל כך עדינה ומדויקת, האיזון בין החלום למציאות שנעשה ביד אמן שמאפיינת את מורקמי הפעימו אותי מחדש. הסוריאליזם של מורקמי מתעתע ומוזר וכמעט מוכר.
הדמויות הראשיות שנחשפות לפנינו הן אותה דמות מורקמית שמאפיינת את כל ספריו. אם קיים דבר אחד שנמאס עליי לאורך קריאת ספריו הוא שבכולן הדמות היא היינו הך. אותם מאפיינים, אותן מחשבות, אותו אופן דיבור.
העלילה שנפרשת לפנינו שונה מאוד. בעוד ב"סוף העולם" הכל נארג, כביכול, דרך "הכוונה עליונה", לא קיימים קליימקסים או קונפליקטים דרמטיים והכל מתנהל במישור רגוע ומעורפל. לעומת זאת, ב"ארץ פלאות קשוחה" יש כמה וכמה תפניות, כמו בספר מתח אתה מרגיש את הזמן הקצוב, את האימה והחושך והעולם שסוגר עלייך ואת המועקה. הכתיבה של מורקמי נחשפת במלוא גאוניותה כשהוא מתאר רגשות שבחיים לא חשבתי שיהיה ניתן לתאר בכזה דיוק.

לסיכום אני רק אגיד שכמו שאר ספריו של הסופר גם הספר הזה הוא חוויה. מאוד נהניתי מפרקי ארץ הפלאות, הרבה יותר מפרקי סוף העולם. התחלה מצויינת, אמצע מופתי - משלהב ומותח, סוף מעט מונוטוני ולא מספק, כמו בכל ספריו של מורקמי. אבל זו ללא ספק חוויה. אני אשמח לצלול חזרה לעולם הסוריאליסטי של מורקמי. האמת שפה על המדף לידי יושב לו "קורות הציפור המכאני", אבל הפסקה מהמציאות הסוריאליסטית והמעורפלת של מורקמי לא תזיק.

התחלתי לקרוא אותו אחרי שסיימתי את 'אחרי החשיכה' שממנו נהניתי.
אבל לא,זה לא זה.
הספר מושך לכיוון בדיוני מדי לטעמי,עלילה מוזרה ודמויות מוזרות לא פחות.
גיבור הספר הוא צעיר העוסק ב'כיבוס מידע' ע"י העברתו בין המיספרות מוחו.
עוד דמויות יוצאות דופן במהותן בעולם בדיוני.
ברור שהכל זו מעין אלגוריה עתידנית אבל אחרי כ-100 עמודים הבנתי שלא אתחבר לזה.

ארץ פלאות מזכיר לי את אמא שלי, שלא מפסיקה לבלבל לי את המוח, ואת הביצים, ולעייף אותי, אבל הכי יודעת מי אני באמת.
הייתי רוצה לשאול את מורקמי על מה הוא חשב כשכתב את הספר.
מעניין אותי לדעת אם הוא יודע את מה שאני יודע.
ארץ פלאות הוא חידה, לדעתי פסגת היצירה של מורקמי. אבל אני משוחד. :)

באוקטובר 2010 התחלתי את המסע.
מאז קראתי ברצף את כל הרומנים של מורקמי.
לא בסדר הכרונולוגי של יציאתם אלא לפי המוכנות שלי...
את "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" השארתי כספר האחרון...
ובפרספקטיבה לאחור, הבחירה הייתה נכונה.

מיותר להציג כאן את תקציר עלילת הרומן ולכן אתייחס לנושא המרכזי שבו מטפל מורקמי.
ארץ פלאות קשוחה - הרמה המודעת. בספר, טוקיו.
סוף העולם - הרמה הלא מודעת.

על המספר ובעצם על עצמינו. בפרקים אי זוגיים ברמה המודעת. בפרקים זוגיים בסוף העולם - הלא מודע.

מורקמי מציג אפשרות. להשאר ברמה המודעת או לבחור למחוק את המודעות (הנפש) ולעבור אל סוף העולם - הלא מודע.
בכל צד "יתרונות" ו"חסרונות"
כל אחד מאיתנו לפי תפיסת עולמו.

במהלך הקריאה אתה הופך למספר וחווה את התחושות ועוסק באפשרות שהוצגה. אתה בוחן את עצמך.
עוסק בהיבטים הקשים ביותר של היותך, גם ברמה המציאותית וגם ברמה הלא מודעת. כל אחד ותפיסתו את החיים.

אני בחרתי... ואתם ?