איפה שיש אנשים יש סיפורים. תמיד.

בניין דירות בעיר נטולת שם, זו זירת ההתרחשות שבחרה מירה מגן לספר.

יולה, סופרת שמנסה לאחוז בשולי המוזה, אשר זו חמקה ממנה כמו פרפר שקוף כנפיים, מקבלת מאחיה החורגים את דירת הקרקע שהורישה להם סבתם, למשך ארבעה חודשים. המטרה: להשלים כתיבת ספר.

עוד בבניין: חד הורית שהביאה לעולם את בנה באמצעות תרומת זרע, ולא בוחלת בשום סוג של עבודה כדי להבטיח את עתידו ולספק לו את כל צרכיו. אלא שזה יתגלה כחרב פיפיות עבור שניהם.

אישה שיום אחד גילתה את עולם הדת, ואהבתה לאבינו שבשמיים שיבשה עליה את דעתה, גרמה לפירוק משפחתה, והיא נכנסה לאשפוז פסיכיאטרי ממושך.
זוג רופאים. הוא פסיכיאטר, והיא רופאת משפחה.

ובפנטהאוז: סופר שאי שם בעבר הרחוק היה גורו שהמונים נהרו לסדנאות הכתיבה שהעביר. היום הוא חי בבדידות מזהרת עם כלב הבוקסר בדירת הפנטהאוז הגבוהה. הוא טיפוס, ותמיד אהב להרגיש שהוא מעל כולם. אם פיזית, ואם כמטפורה.

טוב, בואו נשים את זה על השולחן: אין בספר עלילה.
אבל!

לא תמיד סיפור צריך עלילה. כשיש דמויות הכתובות היטב, הן אלו שעושות את הסיפור. הן מתניעות אותו ומקדמות אותו מבלי להרגיש ולו לרגע בחסרונה של עלילה.
מירה מגן נוהגת בנדיבות כלפי הדמויות שלה. היא לא מקמצת בתיאורים. הן מלאות בחיים ומאוד נוכחות. יכולתי לשמוע את האינטונציה של החד הורית, על רקע נקישות הכפכפים שלה, או להריח את בושם הטום פורד של הרופאה, ולהרגיש את זמזום השקט הזה שמגיע מיד אחרי נביחה קצרה של כלב הבוקסר.
מגן מגישה את הדמויות שלה לקורא כשהן אפויות בול במידה הנכונה. היא לא גורעת מהן מאום, לא הוציאה אותן דקה לפני תום הזמן הדרוש להן.

דני אמר פעם על מירה מגן שהיא מציירת את המילים. ואין תיאור יותר מדויק מזה לתאר את כתיבתה של מגן. הן ברורות כמו צייר ששירטט את דמותן.

הן שלמות, אבל לא מושלמות. בכל אחת ואחת מהדמויות החיים חבטו. כמו שהחיים יודעים. בכל אחת מהדמויות נשארה צלקת מפצע שנוצר להן בנשמה, וגם אם הוא כבר לא מדמם, הוא עדיין ממשיך לפעום. וככה, על חולשותיהן ושברונם התאהבתי בדיירי הבניין, כן, אפילו בהוא המתנשא מהפנטהאוז, שמתחת לשכבות היוהרה מסתתר לב עם הרבה רגש.

"אלוהים לא בקטע של ברידג' ורמי, אין לו יד ורגל בהצלחות ובנפילות של הבן אדם, בדברים האלה המזל עושה לו את העבודה." (עמ' 34)

כמיהה ואהבה, הרצון לאהוב ולהיות נאהב.

אהבה יד ראשונה על שום מה? אותה האהבה הראשונה הזכורה לטוב, זו שהפרפרים שהיא שולחת עושים אדוות התרגשות בבטן? (ויש רמז לזה באיור הפרפר שעל הכריכה) או שאולי דווקא זכתה לתואר ראשונה משום שהאפילה על כל אלו שהיו לפניה? או שפשוט כמו בחיים -גם וגם.

מירה מגן, איזה עונג צרוף את! תמיד.

ספר חדש של מירה מגן!
אני חייבת להשיג אותו!
בהקדם!


ככה חשבתי ברגע הראשון כשראיתי שיצא ספר חדש של מירה מגן.
אני יודעת בדיוק למה לצפות:
מעט עלילה ודמויות לא הכי משכנעות מצד אחד אבל כתיבה יפהפיה ודמויות נוגעות ללב מצד שני.
ספר צובט אבל לא לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, לא מנסה לסחוט דמעות.
היופי איכשהו תמיד מנצח את הכאב.
אבל הזמן עבר, הספר לא התגלגל לידי, ופתאום התחלתי לתהות עד כמה דחוף לי להשיג אותו, בעצם, ואם לא קראתי כבר את אותו הדבר במגוון גירסאות בכל הספרים האחרונים של מירה מגן.
בסוף הוא הגיע לספריה, אז קראתי.
כצפוי: הכתיבה יפהפיה, העלילה קלושה, הדמויות… ובכן. הדמויות.
הספר מורכב מפרקים שמסופרים בקולות שונים (לכאורה) של קבוצת אנשים שחיים באותו הבניין. סופרת בשם יולה מגיעה לגור בדירה בבניין לתקופה קצרה כדי להתרכז בכתיבה ונחשפת למגוון האנושי שיש לבניין להציע. אנחנו נחשפים לדמויות השונות גם דרך עיניה של יולה וגם, לכאורה, דרך קולן שלהן בפרקים השונים בהם הן מדברות.
למה לכאורה? כי יולה עצמה רומזת על האופן בו היא מקבלת השראה מאירועים ואנשים סביבה ומכניסה אותם לספריה. וקולן של הדמויות אכן נשמע לעיתים כאילו הוא לא בוקע מפיהן שלהן אלא מפיה של סופרת שמדמיינת לעצמה את סיפור החיים וקולן של הדמויות שהיא פוגשת. זה אולי משחק ספרותי מתוחכם אבל גם קצת… מייגע. ולא משכנע.
דמותה של האם החד הורית, העוסקת בזנות בסתר כדי לפרנס את בנה… סטריאוטיפית משהו, כך גם הבן שלה, הילד השמן והדחוי חברתית.
ולמה חלק מהדמויות אובססיביות כל כך לדמותה של הסופרת, למה הן עוסקות בה ובמה היא חושבת עליהן כל כך הרבה? זה לא נראה מציאותי.
ואם הן לא עסוקות בה, הן עסוקות בסמדר, אחת השכנות שהופיעה בתפקיד משני בספר הקודם של מירה מגן, מיכאלה.
בבניין אחד כל כך הרבה אנשים מפתחים אובססיה פתאומית לשכנותיהן הזרות…
מה שמים להם שם במים?
האם כל גלריית הדמויות נחוצה להנעת הספר? הרגשתי שאפשר היה להוריד פרק או שניים בקלות ולא הייתי שמה לב.

האם זאת אני, שפיתחתי עייפות עוד בטרם התחלתי לקרוא? או שמא הספר? האם מירה מגן עצמה, כמו יולה גיבורת הספר, התעייפה מהכתיבה, מהסימבוליות, מהענקת המשמעות הספרותית לכל מחזה ומחווה?
ומי משתיהן היא המצהירה על פרישתה ממלאכת הכתיבה מכאן והלאה?
למרות האכזבה החלקית מהספר, אני מקווה שזאת רק יולה ולא מירה מגן.

מה יש לנו?
בית משותף הכי ישראלי, חתך טיפוסי. אופירה ופרימו, איריס ועודד, מגי החד הורית ובנה ניסו בן השבע הסובל מעודף משקל. סמדר ושירה הדתיות ומולן זוג הרופאים לוי. ולמעלה, בפנטהאוז עם המרפסת, אמנון עשת המתקרב לשבעים, משורר עבר ידוע שהעביר סדנאות כתיבה. אימץ את הכינוי 'נָבּוֹקוֹ' ומתגורר כעת עם כלבו.
מול אופירה ופרימו נכנסת אאוט אוף דה בלו דיירת חדשה, יוּלה, בעצם יעל. סופרת ידועה למדי כבת שישים שבאה להתבודד, להתנתק, לקבל השראה לספרה הבא שהתחייבה להגיש עוד כמה חודשים. אחותם למחצה מאישה אחרת של תאומים שירשו את דירת סבתם הקשוחה שנטרה לחתנה וליולה בתו.
'מה שלא שלי לא שלי, לא היה קורה כלום אם היית מחכה שלוש-ארבע שנים לפני שהתנפלת על נקבה אחרת'.
ולאנשים תמיד יש סיפור. מצליחים יותר או פחות, הפרנסה טובה או ככה-ככה. אופירה בעלת בוטיק ולפרימו מספרות מצליחות. מגי מפרנסת איכשהו את עצמה ובנה מעבודתה בבזק, לדבריה. סמדר (שהפציעה בספר קודם) היא המג'נונה שהתחרפנה לאחר שגילתה את אלוהים ובנותיה שיכנו אותה עם שירה, סטודנטית רווקה כבת שלושים המשגיחה עליה ומקווה שיגיע האביר על הסוס הלבן.
משהו ביולה עם לבושה הבסיסי והיומיומי כל כך- מכנסי פשתן, חולצה לבנה פשוטה וסנדלים- משגע את אופירה המתוקתקת טיפ טופ ויודעת שלא תוכל להתחרות בפשטותה. מוכרת בגדי יוקרה ויודעת להתאים לקליינטית 'בלי רבע שיק שנראית כמו תפוח אדמה' בגדים שיהפכו אותה לאנג'לינה ג'ולי שתסובב ראשים.
אין בספר עלילה ממש ליניארית בשונה מהקודמים של המחברת. היא מתמקדת בדמויות ובקשרים ביניהן, חושפת ללא רחמים את עברן, חולשות וחלומות, חודרת לנשמתן. סמדר עם הסניקרס הבלויים שאושפזה במוסד פסיכיאטרי ולא מצליחה להתנער מזכרונותיה לרפאל. יולה הנשואה ואם לבוגרים רואה בספר העתידי מה שיקפיץ אותה שוב לקדמת הבמה בלי לשער שמצפה לה גילוי שיטלטל את עולמה הבטוח. מגי האוהבת את בנה ותעשה הכל שלא יחסר דבר.
אופירה היודעת עמוק בנפשה שהיא מוכרת עטיפות לפרימדונות שיכולות לזרוק מאות שקלים על גופייה להשקה מטופשת או יום הולדת שכולו דאווין. ניסו מתפלא על שמה של סמדר 'לא שם של זקנות' ועובר משבר פתאומי. נבוקו הנתפס כמנוכר חולם להוסיף מעלית לבניין.
כדרכה מיטיבה המחברת להתבטא, מלהטטת ביד אמן בסגנון 'מהתעמלות לחוג דרמה, פסנתר, קונג-פו קונג- שמוּ'. בין עברית יפה וסלנג עסיסי. חטיאר, משוגעת עם קבלות ואיזה יום בן זונה לצד 'השעה שבע בערב על שלל קבועיה' ו'סייח מורעב שהרביץ דהרה מרהיבה ומפוארת וחדל'. משבצת מילות שירים של פעם ושפה זרה. אצו רצו גמדים, הסבון בכה מאד ואינף איז אינף.
כיף לקרוא. איך היינו אומרים, יופי-טופי...
(תמהני אם יולה היא בת דמותה של המחברת).

כאשר התחלתי לקרוא את הספר לא היו לי ציפיות רבות. בזמן האחרון קראתי הרבה ספרי מקור וכבר חשבתי שמיציתי ושרצוי שאקרא ספרות מתורגמת. אבל מה התחלתי לקרוא ומיד נשאבתי לתוך העלילה שיצרה מירה מגן. במהלך הקריאה נזכרתי שקראתי עוד ספרים שכתבה מגן בעבר. בספר מספר דמויות כאשר כל דמות מייצגת תכונה שונה מטבע האדם. הדמות הראשונה יולה היא סופרת שגרה בדירה זרה ומנסה לכתוב ספר. דמות נוספת היא ניסו ילד לאימא חד הורית שעוסקת במקצוע העתיק בעולם. בקומה למעלה זוג רופאים הגבר פסיכיאטר ואשתו רופאת משפחה.
הדמות שהכי התחברתי אליה היא סמדר אישה עם עבר פסיכיאטרי שבמשך שנים ניהלה רומן עם אלוהים.
מכיוון שאני לא רוצה לעשות ספויילרים אכתוב איך הרגשתי במהלך הקריאה: מצב הרוח שלי בהתחלה היה מעולה ולאט לאט לאחר שנשאבתי לתוך הספר התחלתי להרגיש עצבות, ייאוש, דיכאון והבנה שהקיום האנושי מלא בסבל ואף אחד לא יוצא חלק במהלך החיים. לכל אחד ואחת יש בעיות התמודדויות וקשיים. לפני 20 שנה כאשר הייתי צעיר וטיפש האמנתי שספרים יכולים לשנות אותי לגרום לי להיות אדם יותר טוב, יותר שמח ויותר מאושר. אך התפקחתי והבנתי שאנשים לא באמת משתנים.
טוב חפרתי מספיק ספר טוב מומלץ לקרוא.

אהבה יד ראשונה הוא עוד ספר משובח מבית מירה מגן.
בספר אין באמת עלילה. זהו סיפורן של כמה דמויות, שונות מאוד זו מזו, רגילות גם מורכבות מאוד.

את הדמויות פוגשת יולה, סופרת מצליחה ומפורסמת, שנתקלת במחסום כתיבה מתסכל ואולי גם במחסום משפחתי. היא התחייבה לכתוב ספר חדש בתוך מספר חודשים מוגדר (דד ליין שלה לעצמה, ולהוצאה לאור). היא מרגישה צורך ובוחרת להתבודד. להתכנס לעצמה ולכתיבה, להתרחק וגם להיות אלמונית לטובת המטרה. היא עוברת להתגורר בדירה - מאובזרת לגמרי כולל ברוחה של הדיירת הקודמת - ומפוארת, השייכת לאחיה, הדירה ריקה מדיירים מאז הלכה הדיירת (האם החורגת) לעולמה וניתנת ליולה לשימושה לחודשי הכתיבה.
לעניין מחסום הכתיבה - תקראו לבד מה אירע, אני מנחשת שספר זה הוא התוצאה.
עם השכנים, דיירי הבניין - או, כאן העניין -
בקומה הראשונה גרה הדיירת הזמנית, הסופרת יולה, אישה בשנות החמישים שלה שגרתית ואפורה למראה (בעיני עצמה), ומולה גרים זוג אנשים.. מעניינים.
בקומות שמעליה עוד שכנים כאלה ואחרים. מאוד שונים זה מזה, מאוד מגוונים. יולה צופה שקטה בדמויות והן (פחות שקטות) בה, ומירה מגן (יולה?) מספרת אותן בגוף ראשון שלהן (לכל דמות (שכן / שכנה) פרקים משלה בספר, המסופרים בגוף ראשון על ידי הדמות. לרוב הדמויות ישנו ממשק לאחד או ליותר או למרבית דיירי הבניין האחרים, כך מסופרת גם הדינמיקה הנוצרת (בכל פעם בעינייים אחרות, וזה מעניין). אז, דמויות מורכבות או פשוטות וממשק שכנים יומיומי שמפתח את הסיפור למה שהוא.
הנאים השכנים בעיני הסופרת (היא לא רצתה באינטראקציה עם אנשים בתקופת הכתיבה, אבל הרי לא תמיד מה שרוצים קורה), הנאים השכנים זה בעיניי האחר, והבניין וניהולו? ובכן, לקורא היכולת להחליט.
הטובים השכנים לבניין ויוצרים אינטראקציה מעניינת שמתפתחת לסיפור טוב – כן.
אומנם ללא עלילה, אך כן הרגשתי הרבה עלילה.
מירה מגן (כאן כמו בספריה הקודמים) טובה עם הדמויות שלה, מורכבות ככל שיהיו והן מורכבות. שונות מאוד, מאוד זו מזו וזו מזה וגם מההוא. שגרתיות, אפרויות, מתוסבכות או קשות. והם – יציריה - מחזירים לה ולסיפור רק טוב.
אחת הדמויות היא סמדר אִמהּ של מיכאלה מהספר "מיכאלה", וכאן נגלה מה אירע עם חולת הנפש זמן מה (שנים או אולי חודשים) לפני שהיא מסופרת שם.

ספר הכתוב בכתיבה טובה ושוטפת, דרך עיני הדמויות כל אחת בהתאם לאופיה וחייה. כולם גרים בבנין אחד ואין שום קשר בינהם.סופרת המגיעה, למספר חודשים, לדירה השיכת למשפחתה בכדי להתבודד ולכתוב ספר ומניעה מערכות יחסים רדומות.
הספר כתוב בדרך שאינני אוהבת כסיפורים נפרדים כל דמות והסיפור שלה והמארג בינהם הוא קלוש וכמעט אינו קיים. הדבר המניע להמשיך לקרוא זו הסקרנות מה תהיה תוצאת סיפורי החיים (לחלק יש סיום ולחלק אין).

משקף את חיי השכנות הישראלים לא התנכרות ולא חברות, משהו באמצע.

חשבתי אם ראויה תשומת הלב שבכתיבת ביקורת על ספר שנראה שמי שכתבה אותו חיפפה... המו"ל לחץ? אז מירה ישבה ומילאה מאתיים וקצת עמודים.
כתבה כאן קודם רויטל וניסחה הייטב את הרגשתי: מירה כמו יולה התעייפה מהכתיבה...
קריא, סטריאוטיפי ומאוד שטחי.

מכאן ספוילר

- אחות בבית חולים שנותרה חסרת כל הופכת לזונה.
מכל האפשרויות שבעולם? נו באמת... ואם אכן כך, איפה הסיפור של מעבר הקווים הזה?
- אדם עמיד וטוב מראה שחי בגפו. הסבר? למה? מה מעשיו חוץ מטיול עם הכלב ותכנון מעלית?
- ילד שמן ודחוי. לפתע מפחית ממשקלו. אין נהיה שמן? למה השתנה והרזה?
- בעלת בוטיק מוחצנת (מתחככת בסלבס). מקנאת לבעלה בעל המסעדה (מנה שלו מצטלמת ל TV). חסרי ילדים משותפים- המון חומר בעירה, שנותר קר וכבוי כמו דיקט.
- השכנים הנחמדים מקומה שניה "איריס ועודד". כן, מביך, זה כל מה שנכתב עליהם.
זה לא סיפור קצר!!! אופציות לדרמות למכביר ו...כלום לא קורה ולא מתפתח שם במשך 4 (!) חודשים (חוץ משידוך אחר). אפילו זרעי סקרנות (אמיר שחלה במחלה שאילצה אותו להפסיק את ה-טיול, שאלת אבהות) קמלים בשלב הנבט.
ובל זאת הקריאה שוטפת, ודווקא משום כך מכעיס,
היה אפשר להשקיע בנו קצת יותר. 2 כוכבים, אבל מאוד קריא, ולכן 3.