מה היה קורה לו יכולנו לחזור לעבר, לתקן טעויות ושגיאות, ולחיות את חיינו נכון יותר? לאילו נקודות בזמן היינו חוזרים, ואם בכלל? האם אנו נאבקים בגורל שלנו או מנסים להשלים איתו? והאם בכלל גורלו של אדם נתון בידיו והוא יכול לשנותו או שהוא נקבע מראש וכל מלחמה בו מיותרת?
הגורל – זהו נושא ספרה של קייט אטקינסון, "חיים ועוד חיים". במרכז העלילה עומדת אורסולה, בת להורים אמידים באנגליה של ראשית המאה הקודמת. היא נפטרת בלידתה, ומייד שבה על מנת לתקן את חווית מותה ולנסות ולהמשיך לחיות. העלילה בספר לא בדיוק מתקדמת, אלא מתחילה ומסתיימת שוב ושוב בצורה מעגלית בכל פעם שאורסולה מנסה לחזור לעבר ולתקן את חייה ואת חייה אהוביה. אטקינסון מחזירה את הקורא אל העבר ושוב אל ההווה, מתקדמת בעלילה עד למותה (שוב) של אורסולה ושוב- חזרה לעבר. יש שייראו בקפיצות אלו עניין מתיש, אך זו - זו כוונתה של אטקינסון, וכאן חדשנותה וגאונותה: להמחיש לקורא עד כמה המלחמה בגורל עשויה להיות מאבק מתיש.
מוטיב אי- ההשלמה עם הגורל ילווה את אורסולה במהלך חייה, ובכל פעם שאורוסלה חוזרת להתחלה - היא קצת אחרת, קצת שונה. פעם היא אורסולה רכה, פעם קשוחה. פעם היא אורסולה ניורוטית ופעם עליזה ושמחה. פעם רווקה פוחזת ופעם אם מסורה. זאת, מכיוון שבכל פעם היא חייה חיים קצת אחרים. ובכל זאת, בכל הפעמים מלווה אותה צל גורלה, אי ההשלמה איתו והרצון הזה לשנות ולתקן את הוויתה. באחד מגלגולי חייה האחרונים אורסולה מתבטאת כמי שמשלימה, סוף סוף, עם הגורל: "לקבל את מה שקורה לנו, את הטוב והרע באותה מידה. אני מניחה שהמוות הוא פשוט עוד דבר שצריך לקבל." (עמ' 408) אך אז שוב – בהיותה אשמה מבוגרת מתחרטת ומצטערת על דברים שלא עשתה ושוב – חוזרת להתחלה.
הגורל מלווה את אורסולה לכל אורך הסיפור והוא צץ בכמה מוטיבים חוזרים ונשנים השזורים בסיפור במלאכת מחשבת:
ראשית כל - השועל. השועל נתפס כחיה ערמומית, חמקנית. וכמוהו - כך גם גורלה של אורסולה (ושל כולנו). בניסיון להילחם בגורלה, אורסולה תמיד מפסידה שכן אם צלחה במקום אחד הרי שנכשלה במקום אחר. הגורל, כמו השועל, מצליח שוב ושוב להערים על אורסולה. אי היכולת של אדם לגבור על גורלו בא לידי ביטוי, בין היתר, בקטע הבא:
"כל הזמן משהו מעבר לשדה הראייה, ממש מעבר לפינה, משהו שלא יכלה לתפוס – משהו שניסה לתפוס אותה. היא הייתה ציידת וניצודה גם יחד. כמו שועלה" (עמ' 436) כך אורסולה, במאבקה הבלתי פוסק ומתמשך בגורלה שלה ואי-השלמתה איתו, מנסה להשיגו ובסופו של דבר שוב ושוב מפסידה. ממש כמו אורפיאוס מהמיתולוגיה היוונית, המנסה להשיב את אהובתו אורידיקי מהשאול, ונכשל.
שנית, השם של הדמות המרכזית בסיפור - אורסולה. משמעות השם הוא נקבת הדוב, או דובה. באופן אישי, השם זה מתחבר לי למערכת הכוכבים – הדובה הגדולה או הדובה הקטנה, ומחזק את התחושה של קטנות האדם אל מול הגורל שנקבע לו. כאילו יש איזה סדר אוניברסלי ועילאי שקובע את גורל כולנו, כפרטים אינדיבידואלים וכחלק מהאנושות ומהיקום. ואת הסדר הזה - לא ניתן להפר.
הגורל בסיפור חוזר שוב ושוב בדמויות נוספות: מוירה היא אשתו של קרייטון, אהובה של אורסולה בזמן מלחמת העולם השנייה. אך בעצם, במיתולוגיה היוונית, מוירה היא אלת הגורל. גם מיס וולף, חברתה של אורסולה בזמן המלחמה, מסמלת גורלות. במבט ראשון, וולף מתחבר לנו עם זאב. אך בלטינית -Vulpini הוא השם המדעי לשועל. והשם השועלי הזה מזכיר כל כך את שמה של מיס וולף.
אורסולה ומאבקה בגורלה היא דמות מרתקת בסיפור. אך לעומתה קיימת דמות מרתקת נוספת, האנטי-תזה של אורסולה, היא דודתה איזידורה. איזי, לעומת אורסולה, מקבלת את גורלה בברכה. היא חייה את חייה תוך כדי זרימה. היא משוחררת מעכבות, ממסגרות חברתיות. היא עושה מה שהיא רוצה ללא מגבלות. אומנם, השם דלפי (מקום מיתולוגי בו כוהנות הדת ביוון קראו את גורלותיהם ועתידם של אנשים) הוא שמה השני, אך בפועל איזי מקבלת את גורלה ללא עוררין. קארפה דיאם (חייה את היום) הוא המוטו שלה. ללא חרטות וללא בקשה לשנות. איזי מתקדמת הלאה, קדימה, אל העתיד. היא לא עוסקת בעבר, בניגוד לאורסולה. "את נשמה עתיקה.. זה בטח לא קל. אבל החיים שלך עדיין לפנייך. את צריכה לחיות אותם" (עמ' 437) כך אומר לאורסולה המטפל שלה, ד"ר קלט. הוא מנסה להנחיל לה מסר שדודה איזי חיה לפיו כל חייה, באהבה והשלמה.
אילו מבין הדמויות (אורסולה-איזידורה) אהבתי יותר? עם איזו דמות הזדהיתי יותר? אני חושבת שמעט עם כל אחת מהן. באופן אישי, הספר הזה הגיע אליי בזמן כל כך נכון. גם אני ניצבת לפני החלטה אישית - האם אני צריכה להמשיך ולהילחם בגורל שנראה כי נקבע לי מראש, או להשלים סוף סוף עם מה שהחיים זימנו לי, ולהתמקד ולהוקיר את מה שיש? מוסר ההשכל של הספר לימד אותי רבות על מלחמה בגורל, על תקווה וייאוש, על קארמה ומלחמה בשדים, על עצמי ושאיפותיי האמיתיות. ועל המשך הדרך.
