• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פני השטח

פני השטח

מאת אוהד חמו

הביקורת של Ron1999

תמונה של Ron1999
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
פני השטח

פני השטח

מאת אוהד חמו

הביקורת של Ron1999

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של Ron1999
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2020
קטגוריה:יחסי ישראל ערב
הקודמת
GNOLT
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“בסביבה ובאווירה המדינית שבה אנו חיים, אחד הדברים החשובים הוא להבין את האנשים הסובבים אותנו. אוהד”

3/4
ביקורות על פני השטח
הבאה
TheDorisman
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.

אוהד מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני הפשע", אבל בחזרה לעניין -

מה ההבדל בין החמאס לפת"ח?
איך מתלבשות סטודנטיות בגדה?
על מי חולם פתחי שקאקי כשהוא הולך לישון, ומה עושים לאסיר דתי שמביא ביד?
את כל התשובות לשאלות האלה ועוד נוכל למצא במגדיר הצמחים החביב הזה.

אז למה בכל זאת רק שלושה כוכבים ולא חמישה?
משתי סיבות בעיקר -
הראשונה, קלילה, מזהים אותה ומייד ומנטרלים אותה, היא האג'נדה הפוליטית.
לא במנותק נכתב הספר הזה, לא בכדי ולא במקרה, הוא נכתב בזמן מסוים,
בקונטקסט מסויים, וככזה - הוא מאבד לגיטימיות כמקור ידע אובייקטיבי.
זה כשלעצמו לא רע בכלל, אבל עבור מי שהפסיק לצפות בחדשות השבת בגלל הכתבות
המעיקות של הרזה-הגבוה עם השיער המקליש, לפגוש את זה בספר
בערב יום כיפור זה מעצבן.
הסיבה השנייה היא היא כנראה היסודית יותר - בתקווה שלא יהיה זה לקורא הפעם הראשונה בה הוא פוגש בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, המניעים (שבאמת נחשפים פה בכנות מכאיבה) הפלסטיניים לפעולה שמצויינים על ידי חמו הם בדיוק אותם מניעים שאפשר לפגוש בספרים אחרים רבים כל כך אצל מומחים אחרים לפלסטנים, לאיסלאם ולמזרח התיכון, אבל בעוד הם אכן מוזכרים בכנות, הם כמעט מוצנעים בספר, כדי לא לפגוע בנראטיב, ולקורא שציפה למצא עיסוק מורכב מעט יותר מחזרה על ססמאות בחירות של מפלגות מרכז, אין אלא להשאר עם תאוותו בידו, תובנה עמוקה מזו לא תגיע


בכל מקרה, ובחזרה להתחלה - כמגדיר צמחים לחבר'ה שחיים איתנו, מדובר בספר קולח ואינפורמטיבי,
אבל אם אנחנו רוצים לנסות לגש דיעה, טיפולית או לא, הייתי ממליץ לקבל גם חוו"ד נוספת, רק בשביל האיזון.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של Mira
Mira
תמונה של Hill
Hill
5קוראים|גיל ממוצע57|40%נשים

על המבקר

תמונה של Ron1999

Ron1999

חבר מזה 18 שנים
46 ביקורות•3 נבחרות•304 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•פילוסופיה - כללי
תמונה של Ron1999
Ron1999
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות46
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל304
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25ספרות מקורית9פילוסופיה - כללי1

דיון על הביקורת

3 תגובות
Hill
Hill•לפני 4 שנים

כוונתי היא שבכך שאתה מסווג אותו כ'מאבד לגיטימיות כמקור ידע אובייקטיבי',

ושבניסיונו לא להטות נרטיב (שהוא מנסה להנחיל) על ידי הצנעת עדויות קריטיות לנושא הספר, אלו דברים שמעט צורמים לי מכיוון שחמו הוא מופת לעבודה עיתונאית אובייקטיבית, תחקירית, חפה ולא מוטת. בקיאותו בעולם הערבי, במגזר הערבי, הושגה לאחר למידה מעמיקה, חקירה יסודית של שנים על גבי שנים. אז נכון, אדם זכאי לאג'נדה משלו, להשקפותיו ודעותיו ולא מן הנמנע שיובעו בספרו (להבדיל מכתבה/תחקיר עיתונאי, וגם כאן הרבדים רבים והגבול דק), כל זה אכן לגיטימי, אבל אני מצפה שהאובייקטיביות תהווה חלק עיקרי, קו מנחה וחושבת שלקוראים שלו לא ראוי פחות מכך. כיצד לשלב את הדעה וזוית הראיה האישית? זה כמובן מרחב פתוח שמתפרש על מנעד רחב ולא, זה לא יגרע מן האובייקטיביות כאשר הקורא מגיע עם גישה ביקורתית לקריאה, וכאשר הן לא מכתיבות את הלך הרוח של הספר. בשורה תחתונה, אלו הדברים שהביקורת שלך עוררה בי וזה לא דבר רע כלל, רק גורם לי לתהות ולרצות לקרוא את הספר בהקדם.
Ron1999
Ron1999•לפני 4 שנים
הפירוש שלך לביקורת מעט מפתיע, בעיקר כי לפחות לדעתי, זו ביקורת חיובית, מתחילה ומסתיימת בהמלצה לקרוא את הספר. אזכור הנימה והכיוון, זה בעיקר כי קשה להתעלם מהם, אבל זה רק אנושי - שלאדם תהיה אג'נדה. אם בויקיפדיה נפלה שלהבת וגו'. בכל מקרה, הביקורת היא על הספר, לא על חמו עצמו (זה בכל זאת ספר שהוא כתב, זכותו להביע בו איזו דיעה שירצה)
Hill
Hill•לפני 4 שנים

אוי, אני חוששת שהחרבת לי את הדעה על חמו.

מהביקורת שלך הוא מצטייר כעיתונאי מוטה ומהיכרותי עם הפרסונה הזו (ברמה המקצועית) זה כל כך לא מי שהוא. לא יודעת אם אתה עושה לו עוול או שאתה מדייק אותו. מודה שאני מופתעת. כך או כך, זה תמיד חשוב לקרוא זוויות ראיה נוספות כך שתודה לך על הביקורת הזו. הספר הזה עדיין ממתין לי, מקווה לקדם אותו בקרוב ולהיווכח בעצמי בהקשר לדבריך, כאן.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Ron1999

לחסל

לחסל

מישל וולבק

התכנסות אל הממוצע

התכנסות אל הממוצע היא תופעה טבעית, היא אומרת שאם אתה גרוע מאוד,
הסיכוי שלך להשתפר גבוה
ואם אתה טוב מאוד, כנראה שלאורך זמן תדעך.

זו לא ביקורת במובן הקלאסי שלה. בעיקר כי
חודש לתוך הספר ואני בקושי בעמוד 100.
זו יותר הוצאת תסכול - מה דה פאק.

עברתי בשדה התעופה, כל העותקים נגמרו
חודשיים אחרי, אותו שדה תעופה, עדיין אין עותקים.
בביקור השלישי כבר הייתי חכם -
סטימצקי באבן גבירול. הפעם היו מספיק עותקים.

אולי זה היה רמז, אולי כבר הייתי צריך לנחש איך זה הולך להגמר.
אחרי סרוטונין, שגם בקריאה חמישית ושישית,
עדיין מייצר רגש אותנטי.
וכאן, עוד לא עמוד מאה, גרפיקה ממוחשבת,
זיוני מוח קיברנטיים, מה יהיה לאכול לארוחת ערב.
הספר מרגיש כמו עונה רביעית של מראה שחורה.
השטיק הובן, זה הזמן למכור חסויות,
להכניס תוכן ממומן.
אני משוכנע שאחזיק מעמד עד סוף הספר.
אפילו מקווה, בעוד כמה חודשים, לחזור ולומר טעיתי.
דעתי השתנתה.
בינתיים התחושה היא פרק ספיישל
בנטפליקס.


עריכה.
סיימתי את הספר. 100 העמודים הראשונים עושים לו קצת עוול.
האם זה סרוטונין? בוא לא נסחף.
אבל הספר לא רע כמו שתיארתי בהתחלה.
הוא מתרכך, הוא מזדכך, הדעיכה מגיעה,
ההתפוררות קורית לאט ואז מאיצה.
אולי בגלל ריבוי הדמויות היחסי
(בהווה של הסיפור, מעבר לציר הזמן)
אולי כי כמה מהן מתעקשות להסתיר את הצד הקודר
אולי כי מנעד הגילאים רחב יותר
לא ברור מה אבל לחסל נקרא אחרת.

הוא לא ספר רע
הוא לא יצירת מופת
הוא שיעור בהתבגרות, כשעוד יש כוח,
אבל זה לא הכוח שהיה. שעוד זוכרים
אבל לא מייד כמו קודם.
כשמוצאים נחמות בדברים הקטנים.
הוא לפחות זיין ממש עד לפני שמת.
כאלה דברים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ron1999
בלפור יומן מאבק

בלפור יומן מאבק

אמיר השכל

הספר הזה טוב.
לא כי הוא מספר סיפור מעניין
לא כי הוא מתאר מטרה נעלה
לא כי יש בו איזה תוכן שהוא כל דבר מלבד בחור שמלא בעצמו וכותב למקהלה
לא
הספר הזה טוב כי הוא שירת ברבור
קריאה אחרונה (אולי, בין האחרונות, בוודאות) של שכבה שבעה
שמשוכנעת שהיא יודעת טוב יותר
צעקת גוועלד, יד מגויידת ורוטטת שמכה על איזה שולחן
מרעידה כוס תה,
מספרת לנו שפעם היה יותר טוב.

אמיר השכל הוא פלקט
נערת פוסטר לערימה של אנשים שגודלו וחונכו להוביל
אמרו להם שהם יודעים הכי טוב
ופתאום בחיים האמיתיים הם נדרשים להתמודד עם מי שחושבים אחרת מהם
אז הם עושים מה שהם יודעים לעשות
שבעים, מרוצים, הם ממלאים את הבגאז' של האאודי (בשלטים שמישהו אחר הכין) ויוצאים
"למסע מטלטל"

ספר מעולה - אפשר לקרוא אותו כמו קינה
אפשר להשתמש בו לתקן שולחן שאחת מרגליו קצרות.
הוא יהיה טוב באותה מידה בשני המקרים.

לפני 4 שנים•Ron1999
יסוריי (ייסורי) ורתר הצעיר [מהדורת 2000]

יסוריי (ייסורי) ורתר הצעיר [מהדורת 2000]

יוהן וולפגנג גתה

הו הו ילד גרמני מפונק
הו הו
תן מטבע לילדי עניים
סע בכרכרה עם איזה חיוורת זהובת שיער
אדומת שפתיים
ואז פתח אובססיביות מטורפת
בלי שום סיבה נראית לעין.


ורתר הצעיר,
מיוסר, טחון,
מסתובב בעיר,
מפלרטט עם כל מה שזז
אבל מעייניו נתונים
רק לזו שלא שמה עליו
ולא שהיא לא רוצה
אלא שהיא לא מעוניינת
ו-ורתר שלנו נגנב
כמו שאומרים הצעירים
מפסיק לאכול, מדבר שטויות
משתכר במסיבה אליה לא הוזמן
ולאט לאט מפתח איזה איבסוס
שרק המוות יגאל אותו מייסוריו.
חבל שאף אחד לא הציג בפניו את האפשרות
של ריבאונד, נגיד
אבל ידוע שגרמניה (אוסטריה?) של אותם
ימים, גם ריבאונדים לא היו
שכיחים בה כל כך.


ספר נחמד. קלאסיקה בת חלוף.
נכונה לזמנה אך דהויה
בימים של תיק תוק
וטינדר ואינסטה
ואולי זה הקו שמפריד
קלאסיקה אמיתית לעומת זו
שהיא בת חלוף.
נוח על משכבך ורתר, חבל שאף אחד
לא אמר לך פשוט
תתקדם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
צל הימים

צל הימים

בוריס ויאן

ניסיתי ניסיתי
רציתי רציתי
ובוריס ויאן פשוט התיש לי את הצורה.


הייתי משווה אותו לטרחנים אחרים
אבל אפילו לזה אין לי כוח.

למטיבי לכת בתחום המד"ב הלא קוהרנטי,
ולאוהבי (משוגעי?) תיאורי סביבה, נוף ופרטים באופן אובסיבי.

לי כבר אין סבלנות למשפטים כמו
"דג השפמנון שנתפס מעד לעדשת הטלה, בושל בכמהין וחמאה על ידי השף שלי, אותו בניתי בעזרת מטריצת צלילים, חוויות מתקנות וארובת עיין שפורקה מרכב חולף ברובע ה-14 של פאריס"
כל כך הרבה מילים כדי לא לומר דבר.
תודה בוריס, תתקדם, אני כבר אגיע.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
חיי אליקום

חיי אליקום

בנימין תמוז

מה שתפס אותי בתחילה היתה השפה
מליצית מעט
ישנה -היטב
וכנה, או לפחות ככה זה השתמע.
הסיפור עצמו - נער או בחור, שמרבה להתנצל
על השימוש במילים רחוביות, מספר לנו על התנהגות כזו או אחרת
הרפתקאה כזו או אחרת
וזה מחזיק
לאיזה שלושים עמודים
ואז קורים שני דברים
במקביל -
אתה מתחיל להתרגל לשפה,
ההתרגשות מ"יסלח לי הקורא הנכבד" דועכת,
ותוך כדי אפשר להבחין שאליקום החביב שלנו
הוא קצת ערס אגואיסטי
וככל שהעמודים חולפים
הולכת ומתחזקת התשובה, שהחינניות הזו
היא כסות להתנהגות של אדיוט
והשפה המליצית, היא תירוץ,
כדי להגיד דברים שאינם לעניין,
ועם ההכרה הזו, היד שמרימה את הספר כבר ששה פחות
להעביר עמודים
כי כמה אפשר כבר לקרוא על ערס מפעם.
שלוקח ולוקח ומתפנק ועושה מה בראש שלו
אבל לא מוכן להכיר בשום אחריות אישית.
סורי אליקום,
יסלח לך אולי קורא אחר
הקורא הזה מיצה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Ron1999
לא קמתי מהלילה שלי

לא קמתי מהלילה שלי

אנני ארנו

מחד נכחתי כשהורי סעדו את הוריהם
שדעכו מדמנציה ואלצהיימר
מאידך לא זכרתי כלל שקניתי את הספר הזה
נתקלתי בו כשחיפשתי את רולאן בארת
במדף הספרים שלי
דבר גרר דבר אחר והספר הזה נקרא בשבוע אחד
כתוב תמציתי
אנני יכולה היתה לסחוט הרבה יותר
רגש מהקוראים שלה
היא נעה בתחום של לכתוב על אמה
על עצמה
היא מרגישה ואמא שלה דועכת היא עושה ככה
ואמא שלה דועכת
תהליך הדעיכה
ההדרדרות קורית במקביל לחייה שלה
ולכל אורך הקריאה הזכרתי לעצמי (שכמו בחיים האמיתיים)
קשה ממש לשפוט את מי שלא בנעליו
אתה נמצא, בעיקר אם סועד הוא
את הוריו שדועכים מולו
אז הנושא הוא קרוב וכאוב ונפיץ ממילא
והכתיבה של אנני שוקלת בזהירות את הפרטי
עם האישי, היא כותבת כאב
אבל סטרילי, ומנותק. זה מוזר
אבל זה מסתדר היטב
כי בלי הניתוק אי אפשר
להתקרב לסיטואציה הזו.

ספר טוב, לא נעים ולא עושה הנחות.
הוא לא סוחט דמעות ולא מבקש לייצר רגש שאין
אבל הוא (הספר) והיא (אנני) מעבירים את הנקודה
בדיוק רב
ככה זה מרגיש, לאה ומתיש ועצוב.
עצב לא הירואי, עצב דמנטי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Ron1999
הביתה

הביתה

אסף ענברי

קניתי בעקבות המלצה ספונטנית
מנומסת מעל שולחן בופה, כנראה המקום הכי טוב לקחת ממנו
המלצות
הציפיה נמוכה, אבל הספר הפתיע.
אדון ענברי נמלט היטב ממלכודות ספרי-תקומה-קלישאתיים.
זה גם לא ממש ספר תקומה.
במקום זה זה ספר אנושי
ספר על אנשים שלוקחים את גורלם בידיהם, לא רק במובן הפרטי והאישי
אלא כקבוצה.
ואמנם כל זה באמת לא בהכרח מסתכם לספר טוב
ענברי בא ולוקח את זה צעד נוסף -
הוא כותב ספר רוסי
אבל בעברית.

השפה, התחביר, צורת המשפטים.
גם כשהוא לא מנסה לשקף מבטא
הוא מצליח להשאר "כותב ברוסית"
אני לא יודע אם בכוונה או לא
אבל לי זה היה תענוג לקריאה.

הספר עצמו זורם, קולח, כל מה שאומרים
על ספרים שנעים לקרוא אותם.
העמודים עפו בזה אחר זה.
אולי קצת מהר מידי, נאלצתי להפסיק מידי פעם
רק שלא ייגמר.
לקראת הסוף מתחילה איזה תחושה של איבוד מומנטום,
אולי במקביל לגלגול חיי הקיבוץ
אבל אז, דווקא אז, הבחור מתעלה על עצמו בכמה
רעיונות, שברי משפטים, שעושים את הסיפור כולו שווה
ירידה לצורך עליה
או עליה לצורך הקמת קיבוץ
או קיבוץ לצורך מימוש רעיון
או דעיכת הרעיון לטובת ריהוט מודרני

לא גדלתי בקיבוץ
לא רציתי מעולם לגדול בקיבוץ
ואחרי הספר הזה אני שמח על שני אלה
אבל יש פה הצצה אמיתית לרעיון
בצורה מזוקקת שלו ולפעמים
זה כל מה שצריך. זה
והיכולת לכתוב
בעברית
ברוסית.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Ron1999
הנכס

הנכס

רותו מודן

קניתי את הספר הזה לפני שנים
ישב על המדף, ישב על המדף, ישב על המדף
ועכשיו, בזמן קורונה הוא צד את עיני.

מרשים, כבד, ריח של נעים של צבע עז.
זכרתי אותה מלא באנו.
על אתגר כבר ויתרתי מזמן,
never meet your heroes
אבל רציתי לתת לה צ'אנס.

אז פתחתי אותו.
ריח הצבע העז התחלף בריח נפתלין.
נפתלין ופצ'ולי.
כיכר הבימה בשבת בבוקר.

מצד אחד זקנה מקומטת עם סיפור שמקסים את המשפחה שלה
בעיקר
ומהצד השני, הנכדה שלה, חיוורת,
רוכבת על אופניים עם קסדה,
עוד לא אגסית אבל שומעים את השעון.
ויונתן פולק, שעדיין לא הגיע.


הישראלי השחור, החצוף, אינטרסנט, נכלולי
הפולני הרגיש שמזיין אותה באדיבות,
הסבתא הממורמרת תמידית שאיזה ולאדק עשה עליה סיבוב,
ומעל הכל - דירה מסריחה באיזה חור מזרח אירופאי,
החלום הישראלי, מייד אחרי דרכון של ארץ עם כלכלה כושלת.


בשלב מסויים שמתי לב שאני מדפדף מהר יותר
בלי לקרוא
נזכרתי בחברה שלי מהתיכון
שותים לפתן, בשקט,
שבת בצהריים
אוכלים קומפוט
והרעש היחיד הוא הכלים שמשתקשקים
וחרחורי הבליעה.

סיימתי את הספר כמו את הקומפוט.
בלעתי מהר. כמעט בגועל.


איך אומרים? נבר מיט יור הירוז?
אפשר להרחיב, נבר מיט אף אחד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Ron1999
סרוטונין

סרוטונין

מישל וולבק

איך פחדתי כשקיבלתי אותו. איך פחדתי.
העולם השתנה כל כך מאז החלקיקים. מאז פלטפורמה.
ופחדתי.
העטיפה היפה, החזרה מצרפת חודש קודם, הביקור בבורגנדי, היאוש של החקלאים בבוזו'לה
כשהבמוו השחורה נכנסה להם לחנייה של האייר בי אנ בי.
אין לנו כסף לדלק. אין לנו כסף לשלם מיסים.
ואז העטיפה של התרגום העברי.
כגודל הציפיה כך גודל ההנאה.
כמו לפגוש חבר אחרי המון זמן
קצת להתרגל קצת לחכות לשטיקים המוכרים
אבל הוא עדיין טוב ועדיין חבר
ועדיין בוטה ועדיין יודע לכתוב עמוד וחצי על קידוש
האהבה הסובייקטיבית
לזין שלו ולא של מישהו אחר.
אפשר להזדהות אסור לגעת
אפשר להרגיש, אבל רק כמעט, מבעד לציפוי השקוף.
הג'יפ היקר. הטירות המתפוררות.
הילד של קאמי שצובע מבעד לטלסקופ של הכוונת.
ממשיך עם האצבע על הדופק של החברה המערבית
צרפת כמשל
הדופק הוא לא דופק
הוא ביצים בכף יד
הוא קרב MMA לא הוגן
הוא הרגע המכונן הזה
כשאתה מוותר ומבין תוך כדי
שהשיא עבר.
לך בשדרה
עמוד במרכז כביש דומם.
השקט הזה, כשהחנות מתרוקנת
וכל מה שנשאר זה האור של הפלורסנטים
והמדפים שעמוסים בזבל צבעוני.



ספר מעולה. לא פחות.





ומילה על ההגהה, או העדרה.
אני לא זוכר עוד ספר בעברית, בטח לא של "בבל" שההגהה שלו גרועה כל כך.
טעויות כתיב, טעויות במינוחים, טעויות בתרגום, טעויות פיסוק.
בקריאה הראשונה, אחרי 20 עמודים, החלטתי לסמן בפתקיות זוהרות כל תקלה כזו.
הספר כולו, אבל כולו, מלא פתקיות צהובות זוהרות.
מאכזב ממש. לסופר הזה מגיע יותר, לספר הזה מגיע יותר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Ron1999

ביקורות נוספות על "פני השטח"

פני השטח

פני השטח

אוהד חמו

מה גורם לאוהד חמו, אדם בר-דעת, איש נשוי ואב לשלושה לסכן מדי יום את חייו בסקירתו את המתרחש בחזית הפלסטינית? התמכרות לאדרנלין? סקרנות בלתי נדלית? שליחות עיתונאית?

ספרו, "פני השטח", מהווה מעין מורה נבוכים למציאות הפלסטינית המתקיימת במקביל אלינו, זו שרובנו לרוב בקושי נותנים עליה את הדעת.
חמו משתמש בשלל מקורות, ידידותיים או עוינים, קבועים או מזדמנים, כדי להציף קולות שונים בנושאים רבים – למשל עריצות חמאס בעזה, האבולוציה של חמאס ופת"ח והמאבק ביניהן, ייחודיות הג'יהאד האיסלמי, כוחם של האסירים הביטחוניים, גורל משתפי הפעולה, מחנות הפליטים, פיגועי ההתאבדות, ורצון האזרח הפלסטיני הפשוט.

תושבי עזה שנולדו לאחר שנת 2000 אינם מכירים מציאות אחרת מלבד חמאס כמושיע כביכול, וישראל כצורר, כפי ששוטפים את מוחם היטב מינקות. אולם בפועל חמאס הוא האח הגדול המתעלל, המפעיל תיאוקרטיה טוטליטרית המותירה לאזרח העזתי שתי ברירות עלובות – אבטלה ועוני או הצטרפות לתנועה.

אני זוכר היטב את השתלטות חמאס על הרצועה, אך מסתבר כי אינני בקי בפרטים. האלימות כלפי פעילי הפת"ח (השלכה מגגות, לינצ'ים והוצאות להורג) והנאיביות של בכירי הפת"ח בגדה (איסור לחימה מתוך סולידריות פלסטינית) שהותירה את פעיליה לנוס על נפשם, הייתה בגדר חידוש עבורי.
משפטי שדה אלו, היו נקודת ציון מכרעת ביחסים המורכבים בין חמאס ופת"ח, שעימתה את עזה והגדה, קרי את הפונדמנטליזם האיסלמי ואת התנועה הלאומית המייסדת במאבק על הובלת החברה הפלסטינית.

אולם די במהרה, נדמה כי גם החמאס נקלע למלכוד שבו נתפס הפת"ח דאז - במהפך מתנועת מרי לוחמנית לתנועה לאומית פלסטינית בעלת אחריות כביכול לתושביה (אחריות ממנה היא מתנערת בדרכיה האינטרסנטיות הנלוזות). כבר יש ועוד יהיו מי שיאגפו אותה מימין (תנועת הג'יהאד האיסלמי למשל).
יש להבדיל לטענת חמו, בין תומכי החמאס ברצועה לבין תומכיה בגדה, כאשר האחרונים נחשבים מתונים יותר, פחות במצוקה אך גם פחות בשליטה (בוודאי כאשר הרשות הפלסטינית ממשיכה להתעמר בהם כנקמה על ההפיכה בעזה).

רבות דובר, וכנראה שבצדק, על הפשרות שהתקיימו במהלך המו"מ עם אש"ף, ללא קבלת תמורה. פשרות שהרחיקו לכת עוד יותר בתקופת אהוד ברק ובתקופת אהוד אולמרט (האחרון, מטעמים אינטרסנטיים). מדובר בפשרות דרמטיות, בלתי ניתנות לתמרון, ושיהוו מעתה ועד עולם כנראה את נקודת הפתיחה בכל מו"מ עתידי על הסכם/הסדר מדיני.
אולם מעניין לבחון את תגובת מאוכזבי ההסכם, גם בצד השני, את המוני הפלסטינים שראו את התנועה לשחרור פלסטין (פת"ח), מכירה בישראל, ומוותרת על שחרורה תמורת 22% משטח ישראל שלעולם לא הגיע אליהם. רבים מהם, מאמינים שלא היה רצון ישראלי אמיתי בפשרה ומאשימים את ישראל בהונאה.

לטעמי, אין פרטנר בשני הצדדים. יכול להיות שבתקופות מסוימות היה כזה בצד הפלסטיני, אבל לא במקביל אלינו, וללא כוונה אמיתית להתפשר בנושאים העקרוניים. אבו-מאזן הוא השריד האחרון של אש"ף המודרנית, היחידי שעוד ניתן כביכול לנהל איתו מו"מ על השלום. לטענת פלסטינים רבים, עוד נתגעגע לאיש שמותיר אחריו תנועה במשבר זהות עמוק, ושכנראה תוחלף על-ידי מקבילה אלימה וקיצונית עם לכתו.

הזכות ללימודים אקדמאיים לאסירים ביטחוניים על חשבון המדינה (קרי, על חשבוננו) נשללה כביכול ב2011, מדובר בתנאים מובחרים לאלפי מרצחים פלסטיניים, שעד השינוי זה, הוציאו אותי מדעתי. כך גם עם השכר שניתן למשפחות האסירים על-ידי הרשות הפלסטינית אשר מהווה למעשה תמריץ מצידה לביצוע פיגועים (שכר שאנו משלמים, למשל לפחות עשרת אלף שקלים בחודש למשפחה של אסיר עולם).
טענה מעניינת שמעלה אחד ממרואייניו של חמו, היא שהלימודים בעברית על-ידי מרצה ישראלי חשפו חלק ממאות אלפי האסירים הביטחוניים לצד אחר של ישראל, ואיתו להבנה שהקונפליקט שלהם הוא עם הכיבוש ולא עם היהודים עצמם. כמו כן, לטענתו לימודים אלו מאפשרים לאסירים מקצוע עת שחרורם (הוראה), כך שפחות סביר שישובו לטרור.

די תמהתי כנער בזמנו על היעלמות פיגועי ההתאבדות בתום האינתיפאדה השנייה. בדיעבד, יש בכך היגיון (כפי שמוסבר גם בספר) – מעבר להבנה העממית שזהו אובדן מיותר שאינו משרת את המטרה, הפנימו המנהיגים כי פיגועים אלו פוגעים בתדמית הפלסטינית הבינלאומית וכך גם בסיכוייהם להצטרף בסוף למשפחת העמים.

חמו מעלה טיעונים וציטוטים של מקורות, שאינו תמיד מסכים עימם. גם הוא נדמה, חשדן לעיתים כלפי האופטימיות של חלקם.
חמו מרחיב את היריעה על מחנות הפליטים ועל המהות שלהם כחלק מהמאבק על זכות השיבה. מדובר לטעמו במפעל אידיאולוגי שמונצח בין היתר, על-ידי גופים כמו אונר"א מטעמים שאינם רק לאומיים (אלא גם כלכליים).

פתרון המדינה האחת, אליו אנו שועטים בצעדי ענק, אינו רק משאת נפשו של הימין המדיני, אלא גם של מיליוני פלסטינים בעזה ובגדה שמייחלים לחזור לימי טרום האינתיפאדה הראשונה, בהם יכלו לעשות כמעט כאוות נפשם בשטחי ישראל.

לא בכדי אוהד חמו הוא אחד העיתונאים האהובים עליי. יכולתו לדבר בערבית צחה, ולעיתים בעברית, עם אזרחים פלסטינים או מרצחים, לקלף שכבות של שנאה יוקדת כדי לזקק את השקפתם האמיתית, היא כישרון יוצא דופן בנוף הישראלי. בתעוזה ובמינימום שיפוטיות גלויה לעין, מצליח חמו להדחיק את העבר הרצחני של מרואייניו כדי לספק לציבור הישראלי את הלך רוחם האמיתי.

הספר פורסם בשיאה של הקורונה (2020), טרם מבצע "שומר החומות" ומבצע "עלות השחר", כמו גם לפני העלייה בטרור בקרב פעילי הרשות הפלסטינית בגדה. ספר שראוי לצאת במהדורות נוספות מעודכנות, וששווה לחזור אליו.

אז מה גורם לאוהד חמו לסכן את חייו? הרצון להביא לציבור הישראלי, קול אחר, אישי ולא נרטיבי, שרק הוא מסוגל לספק, ומבחינתי זה סוג של עבודת קודש.

מעניין ושווה קריאה, גם עבור הספקנים.
ארבעה כוכבים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אור שהם
פני השטח

פני השטח

אוהד חמו

הספר מרתק בחלקו, ברמה שאתה דבוק לסיפור ולמתואר, אבל יחד עם זאת ישנם חלקים שמרגיש כי הם חוזרים על עצמן או פרקים שמסופרים על מנת להגיע למסקנה שכבר קיבלנו בפרק אחר, בכל מקרה למי שמתעניין בנושא זה מומלץ לקרוא.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•TheDorisman
פני השטח

פני השטח

אוהד חמו

בסביבה ובאווירה המדינית שבה אנו חיים, אחד הדברים החשובים הוא להבין את האנשים הסובבים אותנו.

אוהד חמו מספק זכוכית מגדלת אל החיים בגדה המערבית ואל עזה.
דרך ראיונות, שיחות, פגישות ותיאורים של אירועים שעבר, נותן חמו הצצה אל נושאים שונים בחברה הפלסטינית.
הפרקים מחולקים לנושאים כגון עזה, חמאס, פתח, הפליטים, האסירים, משתפי הפעולה ועוד.

חמו מנסה לתאר בצורה אובייקטיבית את התהליכים העוברים על החברה הפלסטינית לאורך השנים, החל מהקמת הפתח, החמאס, דרך הסכמי אוסלו והאינתיפדות, המהפך של חמאס בעזה וההתפכחות מחלום 2 מדינות למדינה אחת והתרפקות על הימים של לפני 1987 (פרוץ האינתיפאדה הראשונה).

חמו משקף דעות שונות, ותפיסות עולם שונות וכיצד השתנו לאורך השנים והאירועים השונים.
ראיונות עם טרוריסטים שביצעו פיגועים ותפיסת עולמם כיום, תפישת העולם של הגיהאד האיסלמי ושל החמאס, ההבדל בין הנאומים הציבוריים והשיחות הפנימיות בתוך הארגונים ועוד.

מאוד מעניין לחוות בדרך בלתי אמצעית, ככל הניתן, את הרבדים השונים בצד השני ואת הקונפליקטים הפנימיים והסיבוכיות של הסכסוך הישראלי פלשתינאי, על מימדיו השונים.

מומלץ לכל ישראלי באשר הוא ולכל מי שמעוניין להבין קצת יותר איך הדברים נראים בעיני האנשים שבצד השני של גדר ההפרדה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•GNOLT
דירוג
3.0
לפני 4 שנים

“הספר מרתק בחלקו, ברמה שאתה דבוק לסיפור ולמתואר, אבל יחד עם זאת ישנם חלקים שמרגיש כי הם חוזרים על עצמ”