חייו, וההזדמנויות של מוריס בּובּר לזכות בהצלחה ורווחה חולפים לנגד עיניו. הוא בעליה של חנות מכולת צנועה הממוקמת בשכונת מהגרים אמריקאית במטרופולין של ניו-יורק בשנות ה30 של המאה הקודמת. רווחיו הדלים ועתידו חסר הרחמים, המצביע על פשיטת-רגל, עומדים בניגוד להגשמת החלום האמריקאי וגורמים לבובר להראות כמפסידן מבטן ומלידה.
ההתרסקות של וול סטריט ב1929 (״השפל הגדול״) מחקה במחי יד 10 שנים מחייהם של אנשים, בדר״כ של אלו שמלכתחילה לא זכו בקלפים הטובים שבחפיסה. אביו של מלמוד (בעצמו בעל חנות מכולת), כמו מוריס בובר, בוודאי קרא את הפאַרווערטס וחלם על שיוויון, אך סביר להניח שלבעלי-חנויות עצמאיים לא היה קשר אקטיבי עם הקולקטיביזם של השביתות וארגוני העובדים. מסורת הסוציאליזם היהודי של החנוונים של מלמוד לא היתה פוליטית, אלא אישית ורגשית. סוכן מוצרי הנייר אַל מרכוס, למשל, שמבקר מדי פעם בחנותו של בובר, חולה בסרטן, והוא אחת מהדמויות היחידות בנובלה שהצליחה לחסוך מספיק כסף בשביל לפרוש, אך הוא אינו מתכוון להקל על המוות בכך שישאר בבית ויבזבז את זמנו: ״אפילו בשעה שהורעו העסקים מאוד, דאג מוריס שבבואו תימצא בשבילו איזו הזמנה כלשהי. אַל היה מוצץ סיגר לא־דלוק, רושם פריט אחד או שנים בעמוד הורוד של פנקס־ההזמנות שלו הנתון בכריכת־מתכת, אחר־כך עומד כמה דקות, משוחח שיחה בטלה ועיניו רחוקות מאוד מן הדברים שבפיו, ולבסוף היה נפרד בנגיעה בכובעו ומפליג אל הלקוח הבא. הכל ידעו כמה הוא חולה״. (עמ׳ 85)
במבט לאחור נזכר מוריס בילדותו ובבנו המת, אפרים, ובנסיונותיו הכושלים להעניק למשפחתו דבר מה בעל ערך: שגשוג כלכלי, לימודים ועתיד מוצלח עבור בתו. למרות שהצלחתו היחידה מתגלמת במספר זעום של לקוחות ענייים ולא לגמרי נאמנים הפוקדים את חנותו, הוא אינו חדל מניהול העסק הקטן והמיושן. עם זאת, בזמן שהוא מתמודד עם זמנים קשים ועם מתחרים המקימים סביבו עסקים חדשים, הוא אינו פוסק מהיותו אדם ישר וכן וממשיך להתעקש על סחר הוגן בסירובו לרמות את לקוחותיו בדרכים, יש לציין, קלות ומפתות להפליא. הוא גם אינו מוותר על מנהגו לפרוש לשנ״צ מוקדמת, אפילו כשהמשמעות היא דילול הכנסתו הזעומה והסיכון שמציבים בפניו מתחריו האגרסיביים. בסופו של דבר הכנסותיו מאפשרות לו ולמשפחתו אך ורק דרך לשרוד.
זמן קצר לאחר שמוריס בובר מותקף ע״י שני פורצים ונפצע, מבקר אותו זר המציע עצמו כעוזר שיעבוד בחנות בתמורה למזון ומגורים. לאחר שמוריס משכנע את איידה, אשתו, המסתייגת מאירוח אאוטסיידר- גוי צעיר, הזר אכן מתחיל לעבוד כעוזר. שמו הוא פרנק אלפיין, נווד שהגיע מהחוף המזרחי בחיפוש אחר חיים טובים יותר, הנושא על לבו מצפון כבד בתוקף היותו אחד מהשודדים שתקפו את בובר בנסיון השוד האומלל.
אלפיין, הזוכה בתפקיד ״העוזר״, נכנס לחנות הקטנה והחשוכה כאילו שהיא מעין מקלט מפני העולם החיצוני הפראי, נווה מדבר בו הוא יכול להרגיע את נפשו המיוסרת. בהתחלה הוא ספקן באשר לטוב לבו ולפסיביות של החנווני, והוא אינו מצליח להבין את סבלו המתמשך ודאגתו לאחרים, אך בהמשך הוא יוצא למסע של הגשמה עצמית במהלכו הוא נגאל מחטאי עברו, תוך הבנת הקשר בין אהבה ללא-תנאים, סבל וגאולה. במסע זה בובר הוא שאוחז בידו של פרנק ומוביל אותו, אם כי בהסח דעת.
מוריס בובר הוא דמות המפתח המגלה בפני פרנק את השער המוביל אל נשגבות רוחנית, באמצעות שמירה על הכלל היחיד המגדיר את היהודי העומד לנוכח עולם ריקני בו הדאגה לאחר מושלכת לתהום הנשייה: ״זאת אומרת לא לעשות משהו רע, להיות ישר, להיות טוב. זאת אומרת, לאנשים אחרים. החיים שלנו די קשים[…]. לכולם צריך להיות הכי טוב, לא רק לך או לי.״ (עמ׳ 120)
אדיבות ספונטנית, כבוד, סבלנות ואהבת הזר הן התכונות בזכותן מוריס בובר הוא מעין קדוש אנונימי שחי בלב ברוקלין, לא רק עבור אלה שאינם מסוגלים להבין את האופי של טוּב לבו שאינו מציב תנאים, אלא גם עבור בובר עצמו, שמזמן השלים עם גורלו ואינו שואף לשמש דוגמה לאף אחד.
יחסי פרנק-בובר אולי מזכירים את היחסים שמעולם לא היו למוריס עם בנו המת, אפרים. יחסים אלו מנוגדים לגמרי לאלו שבין הבלש מינו (בתרגום העברי שמו הוא מינוגיו אבל לדעתי זה אמור להיות מינוג, כשהג׳ אינה נשמעת- כמו קיילי מינו) לבנו וורד, פושע חסר תקנה והמח מאחורי השוד במכולת של מוריס. יחסיהם הנגועים בשנאה, חוסר תקשורת, אי אמון ואלימות, הם ניגוד צורמני ליחסים שבין החנווני לעוזרו.
הלן, בתו של בובר, היא מושא תאוותו הבלתי מושגת של פרנק. היא עצמה משתוקקת לברוח מהמציאות שקוברת זה אחר זה את חלומותיה למציאות אחרת, לחיים אותם שווה לחיות.
חנות המכולת של אביו היתה הכלא ממנו שאף מלמוד להמלט באמצעות לימודיו; אך כעת, בכתיבתו, הוא חזר אליו. תפנית אופיינית זו היא השג של הדור השני: מה שבתחילה נתפס כדבר, בשל הבנאליות המביכה שלו, ׳נמוך׳ מהספרות, יכול להפוך לנושא עליו כותבים ספרים. החיים הפשוטים ולא אלו ההרואיים הם ההשראה לספרות לגדולה. דור המהגרים הראשון, החנוונים עצמם, לא היו שליימלים גמורים אלא אנשים שההגינות שלהם השאירה אותם במעגל העוני. אך בני-אדם, בצעירותם, אומרת בנו של החנווני בנובלה, עם קומם בבקר מרגישים שדברים נפלאים יכולים לקרות: ״זהו מה שנקרא נעורים, וזהו מה שאיבדתי. עכשיו אני מרגישה שכל יום הוא כמו היום הקודם, ומה שעוד יותר גרוע - כמו היום הבא… אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי.״ (עמ׳ 42) כשמלמוד חזר לחנות כדי לחלץ משם חומרים עבור ספרו, הוא גם הפך את הלן בובר לסמליות של רצונו לברוח משם- זהו העושר האמביוולנטי של הסופר.
בהתחלה הלן מפגינה אדישות כלפי נסיונותיו של פרנק ליצור קרבה ביניהם, אך בהדרגה מתאהבת בו כשבבואת חלומותיה משתקפת בחלומותיו: שאיפותיו לחינוך אקדמי ורצונו להשיג דבר מה שווה ערך בחייו. חוסר יכולתו של פרנק לשלוט בתשוקתו המינית כלפי הלן שמה קץ ליחסיהם, אך בו זמנית מסמלת את התנסויותיו באהבה ללא-תנאי ועמידתו בסבל של העוזר.
מסעו של פרנק מתחיל בסתו ומסתיים באביב. בסוף הנובלה, לאחר מותו של מוריס בובר, פרנק הופך לחנווני החדש ובכך עומד בתחילתו של מסע חדש, של אדם הנולד מחדש. הוא עובר ברית-מילה והופך ליהודי.
״יהיה נחוץ לי רק קצת נסיון,״ אומר פרנק.
משפט זה מבטא את התמריץ הפנימי שדוחף את פרנק לתוך עולמו של החנווני, לא רק להשיג את הידע כאסיסטנט לבעל המכולת, אלא גם ידע שיהפוך אותו לאדם טוב יותר. אפשר להתייחס לפרנק כאל ילד אבוד שהולך שולל בעברו, אך עדיין מחזיק באינטואיציה מטושטשת של הטוּב ורצונו להפוך לאדם טוב. כדי להגשים שאיפות אלה, עליו לזכות בנסיון.
בהלוויתו של מוריס בובר, ההספד נישא מפיו של רב המודה שמעולם לא פגש את האדם שרגלו לא דרכה בבית הכנסת שלו. אך הוא משבח את מוריס על מה ששמע בנוגע ליושרתו, חריצותו, הדאגה למשפחתו והתמדתו. החנווני ״רץ פעם שני רחובות בשלג להחזיר לאישה איטלקיה עניה חמישה סנטים ששכחה על השולחן בחנות… הוא לא יכל לחכות עד שהיא תכנס מחר? … הוא לא רצה שהיא תדאג.״ (עמ׳ 217) את המחלה שהביאה למותו חטף ״מפני שגרף את השלג על־יד העסק שלו [ביום ראשון בו לקוחות כמעט אינם פוקדים את החנות, ולמרות שכבר מצא קונה לחנות]״ (עמ׳ 217), למרות שהיה זקן ועייף. אשתו אמרה לו שזה יהרוג אותו, אך הוא ענה: ״היום יום ראשון, זה לא כל־כך יפה לפני הגויים שהולכים לכנסיה.״ (עמ׳ 210) האם אדם זה, שחי ועבד בקרב הגויים, מכר בשר חזיר ולא שמר מצוות, באמת יהודי?
״׳מוריס בובר היה בשבילי יהודי אמיתי מפני שהוא חי בחויה היהודית, שאותה הוא זכר, ועם הלב היהודי.׳ אולי לא למסורת הרשמית שלנו- ואינני מצדיק אותו על זה- אבל הוא היה נאמן לרוח החיים שלנו- לרצות בשביל אחרים מה שהוא רצה גם בשביל עצמו. הוא מילא את מצוות התורה שנתן אלוהים למשה בסיני ואמר לו להביא אותה אל העם. הוא התיסר, הוא סבל, אבל מתוך תקוה. מי סיפר לי את זה? אני יודע.״ (עמ׳ 218).
אך בד בבד, כניגוד, דעתה המסויגת והמאזנת של הלן: ״הוא הפריז, אמרה בלבה. אמנם אמרתי כי אבא היה איש ישר, אך מה התועלת ביושר כזה אם הוא לא יכול היה להתקיים בעולם הזה? כן, הוא אמנם רץ אחרי אותה אישה עניה להחזיר לה את חמשת הסנטים, אך הוא גם נתן אמוּן ברמאים אשר לקחו ממנו מה שהיה שייך לו.״ (עמ׳ 219) הוא לא היה קדוש, אך אפילו בטוּב לבו היתה חולשה. מותו, בחלקו, בא עליו (כשחשב שסוף סוף מכר את החנות) בגלל שהוא גילה שאחרי שנים כה רבות במהלכן היה אסיר בחנותו- פחד לעזוב אותה. הלן מתלוננת: ״גם לא אמרתי שהיו לו ידידים רבים אשר העריצוהו. זאת בדה הרב מלבו. אנשים חיבבו אותו, אבל מי זה יכול להעריץ אדם שמבלה את חייו בחנות כזאת? הוא קבר את עצמו בתוכה; לא היה בו הדמיון הדרוש כדי לדעת מה הוא מפסיד. הוא עשה עצמו לקרבן. אילו היה קצת אמיץ יותר, יכול היה להשיג יותר משהשיג.״ (עמ׳ 219). אחד מהרמאים האלה בהם בטח מוריס הוא פרנק אלפיין, וכעת מה שנותר לברר בעמודיה האחרונים של הנובלה הוא האם אמון זה היה לשווא, כפי שנראה בזמן הלוויה, או שמא פרנק, מכל האנשים, הוא זה לו יש את הדמיון והאומץ לגאול את עצמו ואת זכרו של מוריס.
לאורכה של הנובלה מוריס ופרנק זקוקים זה לזה לא רק כבני אדם, אלא גם ברמה אחרת, דו משמעית, כנציגים של ה״עדין״ וה״חריג״ הבוחנים זה את זה באופן הדדי. כעת פרנק נותר לבדו, כבן אובד, וגאולת אמונו של מוריס תלויה בו. העוזר, המתלמד, חייב להפוך לחנווני: לא מדובר יותר באנשים או בדמויות ראשיות, אלא במחויבות אישית לכללים, לתפקידים ולאחריות הדורשת פעולות יומיומיות עקביות על מנת למלאה. במחיר הסיכון שיחזור על גורלו של מוריס, פרנק צריך לכוונן את עצמו כדי שיזכה בסגולות והמעלות החיוניות לו, מאמץ כמעט הרואי.
פרנק מסוגל להבין את שענה לו מוריס על המוסר היהודי רק כשהוא עומד לפני ריסוק ההזדמנות השניה שניתנה לו. הגרוע מכל קורה כשהוא כופה עצמו על הלן, ביודעו שהזמן שנותר לו במחיצתה מגיע לקיצו כיוון שמוריס תפס אותו על חם מוציא מהקופה כסף- באופן אירוני כסף שהכניס לשם מכיסו דקות ספורות קודם לכן. פרנק מציל את הלן מאונס שעומד לבצע בה וורד מינו, אותו צעיר שמלכתחילה הוביל אותו לתוך חנותו של מוריס; אך אז, בתשוקתו המייאשת, הוא עושה להלן את מה שהתכוון וורד לעשות. כשפרנק מבין את שעשה להלן ולמושג האהבה, הוא אינו יכול לפטור עצמו יותר: ״הוא חשב לשלוח יד בנפשו ובו ברגע נתגלה לו גילוי מבעית: לאמיתו של דבר לא היה אלא בעל־מוסר מחמיר כל אותו זמן שהתנהג כאילו אינו כך.״ (עמ׳ 168). חייו אינם מיועדים להיות חיים של עוד ועוד, אלא חיים של ׳פחות׳: חיים שכבר מחויבים להגבלות, לא משנה כמה ניסה להתנגד להן. כל חייו ניסה לברוח מהדין, מהביקורת, מבלי לדעת שהביקורת, הסטנדרטים, הם למעשה כאלו שהציב לעצמו. לגנוב ולהשיג דברים במרמה גרם לו להרגיש טוב, אך תמיד הרגיש רע לאחר מכן. כך היה תמיד- הנסיון להרגיש טוב במקום ״להיות טוב״; ייסורי המצפון הודחקו ככל שעלה ביכולתו להדחיקם, כאילו שמדובר בשני חיים המתנהלים לסרוגין כיוון שלא יכלו להתקיים באחד. עליו להיפטר מאחד מהם, הוא לא ידע שהמעט מאישיותו שגינתה את עצמה לא היה הוקעה, אלא העצמי הפוטנציאלי שיכל להציל- ושיכל להציל אותו.
לאחר שכפה את עצמו על הלן, הופתע מכך שלא נענש באופן רשמי. לא קרה לו דבר מיידי או פיזי, בהתאם לתנאי המציאות אליהם הורגל. במקום, קרה לו משהו בינו לבין עצמו, משהו סודי, שבכל מקרה נדחק לשוליים בעקבות מחלתו של מוריס. ״הוא חזה לו עונש חמוּר, מהיר; ותחת זאת בא ענשוֹ לאט־לאט - למעשה, לא בא לעולם ועם זאת היה קיים.״ (עמ׳ 176). המציאות אינה מאורע פיזי (׳לא בא לעולם׳), היא השתנתה למשהו מופשט ומוסרי, אפילו בעיניו של אדם פשוט: ׳ועם זאת היה קיים׳.
אבל הלן לא יכולה לדעת וגם כבר לא אכפת לה שהוא אדם אחר, והוא עצמו אינו בטוח שכך ישאר. ״כיצד יכלה לדעת מה מתחולל בקרבו? אם תשוב ותביט בו תראה אותו בחור עצמו, מבחוץ. הוא אמנם יכול להביט החוצה אך איש אינו יכול להביט פנימה.״ (עמ׳ 179). רק הנובלה יכולה להביט פנימה, בעולם הרגיל הוא צריך ליצור ולברוא את האמת, עליו לחיות את תפקידו כ׳חנווני׳, ׳המפרנס׳, יום אחר יום אחר יום, בעקביות פנימית ונצחית, בעוד שכל הסובבים אותו מטילים בו ספק, ויש להניח שבצדק. המטרה היא להחזיק את העסק והמשפחה, בלי הכרת תודה, וכך להחזיר סוף סוף משהו למוריס ולעשות משהו עבור הלן במימון דרכה אל הקולג׳.
׳העוזר׳ של מלמוד מבצר את הסטריאוטיפים של היהודי כקרבן מוסרי ושל הגוי כפרא שטוף תאווה. מוריס בובר, הסובל הפסיבי, הופך את הפושטק ה׳איטאליענער׳ הצעיר פרנק אלפיין לעוד חנווני יהודי כלוא, והטוּב-לב המרוכך הזה מכונה גאולה- אם כי היא מושגת באמצעות ברית-מילה סימבולית, של אותו איבר איתו תקף פרנק את הלן. כאילו שמוריס אומר: ׳עכשיו תסבול, גוי ממזר, כמו שאני סבלתי.׳
![ענבי זעם [1988]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2201.jpg)
