ספר חמוד מאוד. חשבתי שהוא יהיה קליל על גבול המטופש, אבל הוא לא.
הספר בעיני עוסק באמהות, על קשר בין אם לבנה, בין אישה לבעלה, על משפחה ומה שמעגן אותנו בחיים.
בסוף לא הבנתי את הבחירה של לוסי עד הסוף, איך אפשר לקחת סיכון, מה גם שהיא לא תזכור כלום ולא תוכל לשנות דבר (זויה, קלואי), אבל גם הבנתי; היא רוצה את כל החוויות, את ההתחלות של הכל, את הדברים הפחות טובים, כי הכל מוביל בסוף אל החלק הטוב והחלק הטוב מורכב מצביר חוויות שהרכיבו את אותה לוסי שמסוגלת לקבל ולהיות חלק מ'החלק הטוב'. למרות שאני פשוט הייתי נשארת.
3.4

ספר מדע בדיוני מעולה, בסגנון אופרת חלל. כבר על העמודים הראשונים הכתיבה תפסה אותי, הדרך לנהל מרד על ספינה לפי הפרוטוקול, המציאות שבה המרד בעצם מתרחש - משעשע, ואז האירוע בעל ההשלכות על היקום כולו, לפחות היקום האנושי שמחובר על ידי השטף.
בעולם הזה יש כ47 ישובים אנושיים פרוסים במרחב החלל, רחוקים זה מזה שנות אור, הדרך להגיע מישוב אנושי אחד למשנהו הוא על ידי השטף. טיסה במהירות שנות אור, מספר לנו סקלזי, אינה בעצם אפשרית, בגלל שגם אם לספינה יש יכולות כאלו, אם היא תתנגד באסטרואיד או שברים של משהו בחלל ובמהירות האור- הספינה תתפרק לגורמים וגם שבריה לא יגיעו בזמן סביר ליישובים האנושיים המרוחקים זה מזה. ביקום הזה, ספינות החלל נוסעות בשטף. לסקלזי יש הסבר, אבל להלן ההסבר שלי- השטף הוא כמו זרם ימי, מהיר יותר מהר ובעל מאפיינים שונים מהים שסביבו. הספינות נכנסות לשטף דרך שפכים ונוסעות במהירות אדירה מוגנות בתוך בועת מרחב-זמן, עד להגעה ליעד. כל הזרמים יוצאים מהטבור - שהוא לב ההתייישבות האנושית ומגיעים עד לקצה, מרחק 9 חודשים מהטבור.
מה לגבי כדור הארץ? ובכן, פעם היה חיבור של כדור הארץ לשטף, וככה התפרסה האנושות על מרחבי החלל, אבל מתישהו השטף לכדור הארץ אבד, והאנושות בחלל התנתקה מכדור הארץ. הסיפור על איבוד הקשר למושבה אנושית חזר לאחר 200 שנה פעם נוספת, אך לאחר מכן 800 שנים של יציבות בשטף ובני האנוש סומכים על יציבותו לקיום שלו. מלבד כוכב הלכת "קצה" (שהוא בדמות כדור הארץ) כל שאר היישובים האנושיים הם האביטאטים מלאכותיים בחלל, או מנהרות תת קרקעיות על כוכבי לכת שלא מאפשרים חיים אנושיים על הכוכב עצמו כי אם בתוכו. וזה בעצם המשמעות לשם הסדרה: התלות ההדדית. כל יישוב אנושי זקוק לאחרים על מנת לשרוד, אין להם יכולת להתקיים עצמאית ללא גישה לשטף ולסחורות המגיעות דרכו ממקומות אחרים. בעולם הזה שולטות גילדות סוחר במונופולים - מה שעוד יותר מצריך את בני האדם לשתף פעולה לעצם הישרדותם.
הבעיה היא- השטף קורס.
המשמעות- היישובים האנושים ישארו מנותקים זה מזה, ללא יכולת לשרוד לטווח ארוך בודדים בחלל.
אז זה העולם- כתוב בצורה מאוד בהירה, וכמעט ללא אקספוזיציה. לאחר שליש ספר יש כמה עמודים של אקספוזיציה, אבל הכל דברים שהסופר השכיל להעביר לקורא, לכל היותר האקספוזיציה עושה סדר קל, לוודא שהכל הובן.
הדמויות שלנו, דרכם אנו חווים את העולם: הקיסרן החדשה קרדניה, סוחרת ממולחת עם פה מלוכלך - קיווה לאגוס, וכן פיזיקאי צעיר מ"קצה" מארס קלירמונט.
לקיווה יש פה מלוכלך משהו לא רגיל, להלן דוגמא קלה ששעשעה אותי: "לא אהרוג אותך, גוש צואה עלוב. אלא אם כן תפסיק לדבר. או לקרקר. או מה שזה לא יהיה שאתה עושה כרגע. תמשיך עם הטינופים" (אומרת למתנקש צ'ט לאחר שזרקה אותו ממנעול אוויר)
עוד משהו משעשע- שמות הספינות. "יה, יה בייבי" "איזו חוצפה" ועוד... בעיקרון באנגלית זה אמור להיות רפרנסים למילים משירים מהמאה ה20. שזה משעשע וגם מתמיהה, לא מצאו אותם אנשים לפחות 1000 שנים אל העתיד מילים משירים עדכניים להם יותר?! ואם בדברים מתמיהים עסקינן- יש אזכורים לשימוש בדפי נייר. כאילו מה? בעוד 1000 שנים לכל הפחות מהיום עדיין יהיה שימוש בדפי נייר, יש להם לוחות (כמו טאבלטים אני מניחה) למה זה לא טוב מספיק? ומאיפה הנייר? הרי אין עצים בחלל. אבל נו, זה זוטות.
מרבית הספר, הקצב והעלילה היו מרתקים, לקראת הסוף הספר איבד משהו מהמומנטום והתחכום שלו. אבל זה החלק הראשון בטרילוגיה אז מניחה שהיה צריך לסיים כמה דברים כדי לעבור לספר הזה.
חוסר תחכום מסוים שהפתיע אותי היה בעניין גרני שרדף אחרי מארס, שלח אחריו מתנקש יחיד, ועוד שלח אחריו פיראטים מתנקשים, איים לפוצץ ספינה שלימה (חמשה לדעתי- כלומר שיכולה לשרוד לבד בחלל חמש שנים) ... ואני חשבתי שזה בגלל שהוא תיאר לעצמו שמארס מחזיק בידע לגבי השטף שאסור שיגיע לטבור על מנת שתוכניות משפחתו יוכלו להתקדם כיאות, אבל מסתבר שהמוטיבציה לכל הטרלול הזה היתה שהוא לא רצה שמארס ידווח לקיסרן על ניסיון החטיפה כי הוא לא ידע איזה השפעה יש למשפחת קלירמונט בחסר הקיסרות. מה?? זה בהחלט לא מספיק לדעתי כדי לפוצץ ספינה שלימה של משפחת סוחרים כמו לאגוס. צריך לקרוא כדי להבין, משהו במוטיבציה הזו למרדף, דל ולא מספק.

לסיכום-
ספר מצוין! כתוב בצורה זורמת וסוחפת. כנראה צריכה לנסות עוד מהספרים שלו. היחיד שקראתי משלו זה מלחמת האדם הזקן, ונהניתי.

ספר כיף וקל לקריאה.
לכאורה לנוער? אבל כמבוגרת הרגשתי שהוא בדיוק מתאים לי, זה שהגיבורה בת 14 לא הופך את הספר אוטומטית לנוער בעיניי, רבים ספרי הפנטזיה למבוגרים שהגיבורים נערים/נערות שרק מתחילים את מסע הגיבור.ה שלהם. אמנם הספר בהחלט יכול להיקרא על ידי נוער, אבל הוא רב גילי, ולא מוגבל (לא לילדים כמובן בגלל הרציחות וכו)
בכל מקרה, הגיבורה מונה היא קוסמת בצק חביבה שרק רוצה לאפות בצק ולהרקיד אנשי ג'ינג'רברד עד שהיא נאלצת להציל את הדוכסות בה היא חיה ואנשי עירה.
הספר משעשע, יש בו את בוב המחמצת, את הג'ינג'רברד הנאמן ועטור המדליה, גיבור זהוב (שאני רוצה שיהיה מושא אהבה בספר המשך- למרות שאין כזה. כמובן לאחר שמונה תגדל, נגיד עוד 6 שנים לפחות) וכמובן את ספינדל, שתכלס בספר המשך היפותתי שמתרחש בעתיד היותר רחוק, נגיד 10 שנים גם הוא יכול להפוך למושא אהבה, אבל נראה לי הוא יותר כמו אח.
קראתי שני ספרים אחרים של הסופרת, אחד תחת השם ט. קינגפישר שמאוד אהבתי- באמת מגיע לה הפרסים.
כדי לסדר לכם- אין אהבה בספר, אבל זה דיי מתבקש בספר המשך עתידי שמתרחש כעבור כמה שנים. נו, הסופרת מתארת את הגנרל אית'ן כגנרל הזהוב, מה כבר אני יכולה לעשות אם לא לפנטז שמתישהו בעתיד הלא כתוב שלהם הם הופכים לזוג.

וכמה קטעים ששיעשעו אותי:
"... היא גן מקטרת שפרעושים הם רוחות רפאים של פילוסופים קדמונים שמנסים למצוץ את האמת מהקרסוליים שלה" (על מולי המקרקשת)
"אולי הוא מנופף לקהל בתהלוכות, אבל בסוף היום הוא קוסם קרב, וזהו זה. הפעם אולי הוא עשה לך טובה, אבל אם תעמדי לו בדרך הוא יהרוג אותך, ולא מתוך רשעות כמו חלק מהם, אלא כאילו את פשפש" מולי על אית'ן.
"ללחם שכבר נאפה היו דעות מאוד מוצקות על כך שהוא כיכר, תמיד היה כיכר, ותמיד יהיה כיכר" - אל תשאלו למה זה שיעשע, זה פשוט שעשע.

סוחף, שוב. כמו בספר הראשון.
אבל הפעם היתה לי תחושה לא נוחה במהלך הקריאה.
היה לי קשה עם עניין החיתוך והדם, והיה לי קשה עם מה שעשו לבנות - נביאות הדם- במקומות של ה"בעלות המיטיבה", מה שאתם חושבים שקורה לנשים שפוגשות רוע- אומנם לא היה גרפי, אבל הספיק לי המעט שתואר כדי שהתחושה הלא נוחה תעמיק. בספר הראשון גם היה לי קשה שבני אדם תוארו כקופים, התיעוב של האחרים כלפי בני האדם היה לא נוח, אבל עברתי את זה. את עניין החיתוך והיחס לנביאות הדם- קשה לי לעבור.
החלטתי להפסיק עם הסדרה. זו באמת סדרה טובה לדעתי, והייתי ממשיכה ברצון אלמלא הנקודות הנ"ל.
העולם של הסדרה מרגיש מאוד חי, וכך גם הדמויות, מאוד קל להיכנס לקריאה למרות עובי הספרים- שממש לא מורגש. מבאס להפסיק סדרה שהתחברתי אליה אבל אני יודעת שעניין החיתוך ימשיך לחזור, וזה עושה לי תחושה מגעילה וכבדה.
באנגלית קוראים לספר murder of crows, רק עכשיו שמתי לב למשחק המילים בתרגום: אורב= עורב. חמוד.

ספר ארוך - 600 עמודים- שלא מרגישים ארוכים כלל. למרות שבמחשבה לאחור אני לא מבינה למה היה צריך את כל העמודים, הסיפור יכל להיכנס בפחות, אבל לא הרגשתי שנמרח, והמעבר בין נקודות מבט של דמויות שונות מאוד תרם לזרימת הקריאה (הספר מסופר בגוף שלישי, אבל דמויות שונות ורבות הן הפריזמה ממנה אנחנו רואים את העלילה).
אחת הדמויות המעניינות ביותר בספר היתה אסיה קריין; איך מישהי חכמה יכולה להיות טיפשה כל כך.
אסיה רוצה נואשות להיות כוכבת טלוויזיה, הגבולות בראש שלה, בין עצמה לבין פנטזיית דמות הכוכבת מאוד מטושטשים: 'אסיה קריין חוקרת מיוחדת'- לדמות הטלוויזיונית יקראו על שמה. למרות שאנחנו לא באמת יודעים אם זה שמה האמיתי, ונראה שלא.
מי הוא אותו קודקוד שמנצל את אסיה לצרכי ריגול בתמורה לתוכנית טלוויזיה משל עצמה? לא יודעים, אבל הרעיון הזוי, איך היא לא רואה שזה בחיים לא יקרה. היא אישה צעירה מושכת ונואשת וזה מצייר לה מטרה על הגב. אל תבינו לא נכון, היא רעה, לא צריך לרחם עליה אבל היא חכמה, ובה בעת גם טיפשה, יכול להיות שזה ההפך - שהיא טיפשה עם יכולת להיות מתוחכמת. כך או אחרת, מצאתי אותה מעניינת ומתסכלת (כי היא סתם רעה והרבה סובלים בגללה)
ולא, היא לא הדמות הראשית. אבל אומרים שדמות נבל מעניינת חשובה לעלילה באותה מידה כמו דמות גיבור מעניין, ובעיני היא היתה הנבלית הראשית בספר. אומנם המשגיח והקודקוד כנראה סופר נבלים ובעלי השפעה רבה בעולם הספר, אבל הם פעלו מרחוק מפעילים את המריונטות שלהם. אסיה לעומת זאת היתה 'מגפיים על הקרקע' והאנטיתזה לתום של מג.

היות והספר בנוי כסיפורים - קראתי את מה שעניין אותי.
ציטוט שווה במיוחד:
"כשאהבתנו היתה עזה, על להב החרב שכבנו. כעת, שאהבתנו אינה עזה, מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו" - בבלי סנהדרין ז ע"א (בתרגום לעברית)

הלקח של הספר, בעיני, הוא שאין חדש תחת השמש, וסכסוכים זה בדנ"א שלנו. שבטים שבטים. התוצאה של אותם סכסוכים הרת אסון, בכל אחת מהפעמים.
מנגד, ככל הנראה יהודים היו הורגים יהודים בעשרות אלפים, בסכסוך בין שבט אפרים למנשה נהרגו 20 אלף ויותר מכל צד. טרלול מוחלט. אז יש לנו תקווה, עוד לא התחרפנו סופית. ומכאן יש רק לעלות, להרבות אהבת חינם, להישמר מלשון הרע ולהפנים- כוחנו באחדותנו, וזה לא סיסמא.

הספר הוא תמהיל של מותחן, מדע בדיוני ומסע בזמן. הוא דורש מהקורא ריכוז וגם קצת ידע בסיסי על מרחב-זמן; הזמן כבעל ארבע מימדים, בו העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית, והפרספקטיבה שלנו נקסעת על פי המיקום שלנו על אותו מרחב-זמן (יקום הבלוק). היה מעניין.
המסקנה שלי מהספר- לא משחקים בזמן, הזמן שייך לאלוקים.
בתחילת הספר בארי מגיע לעצור אישה מלקפוץ למותה מבניין לאחר שחוותה אפיזודה של זיכרון כוזב. בזיכרון הכוזב אן היתה נשואה והיה לה ילד, במציאות היא קרייריסטית לא נשואה וללא ילד. לאחר שלא הצליחה ליישב ולקבל את המציאות שלה עם הזיכרון הכל כך אמיתי היא מחליטה לקפוץ. הסיפור של אן, כבר על ההתחלה מציג את הבעייתיות הגדולה של התעסקות עם הזמן, כיוון שהצלתה של מישהי אחת (פראני), גרם לכך שמציאות אחרת לא תתקיים, וילד לא יוולד (סם- הבן של אן). הספר עצמו שואל- אם מלחמת העולם השנייה לא היתה מתרחשת, האם היה הבייבי בום קורה והאם רבים מאיתנו בכלל היינו נולדים?!
נשארתי עם שאלות לא פתורות- הזהרת ספוילרים:
אם לחזור לזיכרון מת בלתי אפשרי - על פי ספייד, ריד קינג מת כששלחו אותו לזיכרון מת, אז כיצד זה הפיתרון. אני מניחה שסלייד שיקר, ושהבעיה בזיכרון מת הוא כוח השאיבה שלו, שמשם קל מאוד פשוט למות באמת.
כמו כן, סוף הספר נגמר בסימן הזה: - שבדרך כלל בספר מסמל מעבר לקו זמן אחר, אז האם הסופר מנסה לומר שלמרות האיפוס, שוב נמחק קו הזמן הזה, כי לא קראתי ספר שלם כדי שהם לא יקבלו סוף טוב, יצילו את האנושות והתאחדו שוב. התיאוריות באינטרנט היו שזה מסמל התחלה חדשה, שמפה אין יותר קווי זמן נוספים, אבל לא ממש מסתדר לי. בכל מקרה זה הסוף היחיד שאני מוכנה לקבל, אז ככה הספר נגמר, סוף טוב הכל טוב.
נ.ב. סתם משהו קטן שאהבתי, שבארי מסתכל על הכוכבים וחושב לעצמו שהוא מביט בעבר, כי הרי האור שאנחנו רואים מאותם כוכבים שייך לעבר ורק עכשיו הוא הגיע אלינו, כמו השיר 'הכוכב הזה מת' . אני לא חושבת על זה כשאני מסתכלת על הכוכבים- שאני שולחת מבט אל העבר.

ספר מצוין, לא בטוחה אם אהבתי יותר את 'הביטו על הצד השמח' אבל שניהם מצוינים. שמחה שגיליתי את הסופרת הזו.
ציטוט שאהבתי: הסופרת מציגה את מקום המגורים של הגיבורה "סקאפר איילנד, מיין, נקרא על שם קפטן ג'דדיה סקאפר, רב חובל של אוניית ציד לווייתנים, שעזב את ננטקט אחרי שהפסיד בבחירות למועצת הכנסייה. הוא הגיע כדי ליישב אי משלו ולהראות לננטקט מאיפה משתין הדג. נראה שלננטקט לא היה ממש אכפת" (הסופרת מציגה לנו את מקום המגורים של הגיבורה)
כמו ילדה, אני דיי בטוחה שאהבתי בגלל הביטוי "מאיפה משתין הדג" אבל מותר לי.
כמו כן, אהבתי שבומר כונה אלוף הכלבים, נראה לי שהוא ממש ראוי לכך.
אין לי הרבה מה לכתוב, מלבד זה.

סיימתי לפני יומיים, ולקח לי זמן לסדר לעצמי בראש מה מרגישה לגבי הספר.
על הדף הראשון הסופרות מאוד ברורות עם הקוראים- זה ספר שלא חושש לעסוק במיניות (והלוואי והיה קצת חושש), אז אי אפשר לומר שהוטעתי. אבל בעמוד הראשון כתוב "קומדיה רומנטית" והביקורת ב'עברית' משבחות...
ופה המקום להערה קטנה: אי אפשר לסמוך על הביקורות בעברית, מהסיבה הפשוטה, כאשר אנשים משלמים על ספר או חפץ הם נוטים לדרג אותו גבוה יותר מאשר אילו ניתן להם בחינם, פסיכולוגיה אנושית בסיסית; אם שילמנו על מוצר ולא נהננו, נוצר דיסוננס. אז מראש המחשבה מוטה קצת לטובת המוצר מאשר אילו ניתן בחינם- אז מבחינתי, דירוגים בעברית או באמזון אינם מדויקים ואני מורידה חצי נקודה על מנת להתאים את הדירוג)
בכל מקרה, למרות ההתחלה שהבהבה לי נורות אדומים, הספר משך אותי, קצת כמו קריאת הסירנה, מושכת את המלח למעמקי הים. ויש ביטוי כזה, או רעיון של ביטוי- חורבן שאי אפשר להסיט ממנו את המבט, אז ככה. והספר גם סופר קריא.
אז הדמויות- לילי, היפית תל אביבית שתבייש כל היפית תל אביבית אחרת, כיוון שהיא יוצאת מהבית יחפה, בלי בגדים תחתונים עם שמלה שקופה למחצה (מה???) היא לא נבוכה להחצין מיניות (אני נבוכתי במקומה). והיא גם בן אדם טוב , היא טובה לקשישים, אוהבת ילדים. ןבכל זאת משהו בדמות שלה צרם- אולי אפשר לתאר אותה בפשטות כ- manic pixie dream girl.
אדם- פה מתחילה הבעיה הרצינית. לא אהבתי אותו מהרגע הראשון. וזה דיי קריטי בספר שאמור להיות רומנטי. הייתי מתארת אותו כאשמאי זקן, אבל הוא לא כזה זקן, רק בן 44, אבל דמותו דחתה אותי. מין טיפוס עלוב כזה. אפשר להבין, בהחלט שאפשר לאור הילדות וחוויות החיים, אבל לא חייבים לאהוב.
גם הקונפליקט לגבי הרגשות שלו לגבי אבא שלו נפתרו בצ'יק, פתאום הוא ראה את האור ורגשות סוערים של חיים שלמים נרגעו באחת. אוקי.
דבר נוסף, בחיים לא קראתי ספר כל כך מיני וביחד כל כך לא סקסי. זה היה כמו לקרוא מדריך למיניות/גוף האדם, ואפילו אלו יותר סקסים מהספר הזה. דילגתי על עמודים. הייתי צריכה לדלג על כל הספר.
אם לסכם את התחושה שלי לגבי הספר- הלוואי ולא הייתי קוראת, והרגשתי צורך לעשות מקלחת סבון ומים חמים- לנשמה.
דירגתי 2 כי סיימתי את הספר, כי לא הצלחתי להפסיק, אבל באמת שהייתי מדרגת 2-. ההפך מספר פיל-גוד.