סיפור אמיתי על 28 חברי משלחת טראנס-אנטארקטית, המלכותית הבריטית, בראשות חוקר הקוטב ארנסט שקלטון,
מטרתם היתה לחצות את יבשת אנטארקטיקה במסע רגלי ממערב למזרח.
הם יצאו באוגוסט 1914, על ספינת המפרש אנדיורנס מפליימות שבאנגליה דרומה לבואנוס איירס, ארגנטינה.
תוך חציית האוקיינוס האטלנטי (חציית האוקיינוס נמשכה יותר מחודשיים)
ומשם המשיכו דרומה לתחנה לציד לוויתנים באי ג'ורג'יה הדרומית
ומשם המשיכו לנווט את דרכם דרומה לאנטארטיקה, תוך זיגזוג בלתי פוסק עם ספינתם בין קרחונים המאיימים לנפץ את הספינה.
הם נלחמו באיתני הטבע – ויכלו להם.
אל אף שלא הצליחו לעמוד במשימתם, הם הצליחו במשימת ההישרדות.
חברי המשלחת נלחמו בים וביבשה, בנחישות והעזה עם המון כוח סבל ודבקות במשימה, במשך כמעט שנתיים,
עד שהצליחו לחלץ עצמם מאזור נטוש ומבודד על פני כדור הארץ ולחזור לציליויזציה.
על אף כל הקשיים, גם כשכבר הכל היה כמעט אבוד, הם לא איבדו תקווה ולא איבדו צלם אנוש.
ארנסט שקלטון – ראש המשלחת, קיבל החלטות קשות והצליח להחזיר את כולם בשלום בזכות מנהיגותו.
סיפור מדהים על מסע מרתק.
מסמך היסטורי חשוב.
מומלץ בחום.

אנדיורנס (סְבוֹלֶת, בעברית), נבנתה במשך כשנתיים החל ב-1912, לצורך מסע היכרות ומחקר עם הקוטב הדרומי. יוזם המסע היה ארנסט שקלטון, יזם נועז שאסף סביבו צוות לכדי 28 אנשים בסה"כ. ב-1914 היה המסע מוכן ליציאה, אלא שבדיוק אז החלה מלחמת העולם הראשונה והמסע היה בפני ביטול. הוחלט שבכל זאת חשיבותו של המסע גדולה וההכנות היו רבות, כך שב-1 באוגוסט ספינת-המפרשים אנדיורנס יצאה לדרכה. לאחר מספר שבועות הספינה החלה את דרכה בים הדרומי, ישר לעבר הקיץ והאור הבלתי נגמר. רק שאלה היו ידועים וצפויים.
עד מהרה מצאה עצמה הספינה לכודה בין גושי קרח ענקיים שנמסו, ללא אפשרות להמשיך לשום מקום. לו היתה זו רק לכידה ועמידה במקום, ניחא. גושי הקרח, שהלכו וגדלו וטרם התגבשו ליחידה אחת או התרחקו, היכו ללא רחם בספינה, שאמנם היתה קשיחה וחדשה, אלא שכל גוש קרח כזה הכיל מיליוני ליטר מים ומשקלו בהתאם. הצוות המבועת ראה כיצד הספינה הולכת ונכנעת למכות הקרח, נשברת ומתפצחת כאילו לא היתה בנויה ממטרים עובי של העץ החזק בעולם.
תוך זמן קצר נקרא הצוות להוריד סירות, שלוש במספר, וכל ציוד אפשרי ממזון עד תרופות, משקי שינה עד ציוד ניווט, מתנורי בישול עד כל פריט היכול לסייע לחיות במרחבי קרח אינסופיים.
הספר מתאר 17 חודשים של מלחמה יומיומית בקור, בצמא, ברעב, אבל במיוחד בניסיון להגיע לציביליזציה עם שלוש סירות בקור, עם מזון מינימלי, ציוד אפסי, סירות המתמלאות מים ללא הפוגה, עייפות ופחד.
חישבו על בני אדם החיים על דיאטה אינסופית של בשר כלבי ים ופינגווינים, על קוביות סוכר ספורות מדי יום, על כוס אבקת חלב בשלג מומס ומחומם, על מספר ביסקוויטים. חישבו שוב ושוב. אתם לא מסוגלים לתאר את זה. חישבו שוב על אנשים הישנים בשקי שינה רטובים, על דמעות ממי ים מלוחים ההופכים מיד לקרח וניסיון להסיר אותן מהפנים מותיר פצע. לא, אל תחשבו. דברים כאלה הם מחוץ להישג המחשבה האנושית הסטנדרטית.
לקראת הסוף חלק מהקבוצה, בסירה אחת, יצאו להזעיק עזרה מאי סמוך, מאות מילין מרחק בים בוגדני, סוער וקר. אם עד עכשיו הייאוש לא היכה בקבוצה, הפיצול הגביר את החרדה. הסוף טוב, אם תהיתם. אבל הדרך, הדרך.

הספר - נהדר, מרתק!
התרגום - נוראי. השפה די מיושנת, אבל הכי גרוע: המתרגמת עשתה סלט מכל המונחים המקצועיים בתחום הימאות, הקרח והמטאורולוגיה. היא מבלבלת וטועה במידות של לחץ ברומטרי וטמפרטורה, ממציאה מונחים לגבי תצורות קרח (מצוף קרח, מי שמיים) ומרגמת באופן מילולי ונוראי מונחים בימאות (טירת החרטום, בית הסיפון, דלת המחבט ועוד). כאחד שמבין קצת במונחים ימיים ויש לו מעט הגיון וידע כללי, התרגום בילבל ועיצבן אותי. קוראים שאין להם ידע בנושאים האלה פשוט לא יבינו כלום מקטעים שלמים בהם מתוארת הספינה, ים הקרח שבו היא ניסתה לנווט ותנאי מזג האוויר. ניכר שהיא לא התייעצה עם אף מומחה בשום תחום, ואני לא מבין איך הוצאת ידיעות אחרונות פירסמה את הספר ככה, עם כל השגיאות.

אין מילים אחת הפעמים היחידות שאני מסכים עם הNew York Times שכותב שזה אחד מספרי ההרפתקאות הגדולים בכל הזמנים אי אפשר להפסיק באמצע לא ממולץ להתחיל למי שחייב להפסיק באמצע

"הם היו לבדם, לכודים בלב הים האנטארקטי הקפוא. כמעט שנה חלפה מאז יצרו קשר כלשהו עם הציביליזציה. איש בעולם החיצון לא ידע על מצוקתם, וּודאי שלא נודע לאיש מקומם. לא היה להם משדר שבעזרתו יכלו להודיע היכן הם. ואפילו יכלו לשדר אותות מצוקה, ספק אם צוות חילוץ כלשהו היה יכול להגיע אליהם. חומרת מצבם הייתה בהירה כאור היום: אם יש בדעתם להיחלץ, יהיה עליהם לעשות זאת בכוחות עצמם" (עמוד 16).

הספר "אנדיורנס" מאת אלפרד לנסינג (ידיעות ספרים, 2013) מתאר את מסעה של המשלחת הטראנס-אנטארקטית המלכותית הבריטית בראשות חוקר הקוטב סיר ארנסט שקלטון, שביקשה באוגוסט 1914 לחצות את יבשת אנטארקטיקה במסע רגלי ממערב למזרח. "שקלטון היה בן המעמד הבינוני, בנו של רופא שהצלחתו צנועה. בן שש-עשרה הצטרף לצי הסוחר הבריטי, ולמרות עלייתו המתמדת בסולם הדרגות, קסמה אותה התקדמות הדרגתית פחות ופחות לאופיו הסוער" (עמוד 20). כשביקש לגייס אנשים למשלחת פרסם כרוז בזו הלשון: "דרושים גברים למסע מסוכן. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים של אפילה מוחלטת, סכנה מתמדת. החזרה בשלום מוטלת בספק. כבוד והוקרה במקרה של הצלחה". בדיעבד, הוא תיאר את הדברים לאשורם.

בינואר 1915 , לאחר חצייה מתישה של אלפי קילומטרים של ים קפוא, ובמרחק של יום אחד בלבד מיעדה, נלכדה ספינת המשלחת, האנדיורנס (ומכאן שם הספר), בתוך שדה קרח. במשך עשרה חודשים נסחפה הספינה הלכודה לכיוון צפון-מערב, עד שנמחצה ורוסקה לבסוף על ידי הקרח. אבל עבור שקלטון ואנשי משלחתו הייתה זו רק תחילתו של מסע הישרדות, אחד הקיצוניים והמסעירים בתולדות האנושות. למזלם של אנשי המשלחת עמד לרשותם מנהיג ומפקד שאין בילתו.

אחד מאנשיו אמר עליו כי "במצב חסר סיכוי, כשנראה שאין שום מוצא, כרע על ברכיך והתפלל לשקלטון" (עמוד 21). הספר המחיש בדיוק עד כמה קולעת היתה הגדרתו. ואכן, האיש לא אמר נואש, עד שהצליח לחלץ את אנשיו לחוף מבטחים. סיפור היחלצותם מהקרח, כנגד כל הסיכויים, הוא ספר מרתק ומותח. מומלץ בחום.

על קרקעית ים ודל הנמצא בין חצי האי האנטרקטי ובין חופיה המערביים של ארץ המלכה מוד, בעומק מים של 3 ק"מ, נחה לה בדממה האנדיורנס, אשר שרידיה שנשתמרו להפליא אוצרים בחובם את סיפורה ההרואי של המשלחת לחקר הקוטב הדרומי שהוביל ארנסט שקלטון בשנת 1914. בפועל, עם טביעתה החל החלק הבלתי יאומן של סיפור ההישרדות וההיחלצות של אנשיה אשר ארך כשנתיים ימים בקירוב וטומן בחובו תעצומות נפש וגוף מעוררות השתאות והשראה, גם בפרספקטיבה מאוחרת של מעל מאה שנה.

שמות חבלי הארץ המרכיבים את יבשת אנטרקטיקה (ארץ מרי בירד, ארץ וילקס, ארץ אדלי, ארץ ג'ורג' החמישי, ארץ גראהם, ארץ המלכה מוד, ארץ המלכה ויקטוריה ויתכן שהחסרתי כמה) מרתקים ומציתים את הדמיון, קל וחומר כאשר משקללים את סיפוריהן של משלחות הקוטב הדרומי אשר ניסו להגיע ליבשת, לחצותה ולמפות אותה, במיוחד מסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים.

משלחתו של ארנסט שקלטון יצאה לדרכה במחציתה השניה של 1914 מבריטניה, ממש באותו היום בו הכריזה מלחמה על גרמניה. הצוות הפליג לעבר חופי ארגנטינה, על אניית המפרשים מעץ - "אנדיורנס". מבואנוס איירס הפליגה הספינה לאיי ג'ורג'יה הדרומית, תחנתה האחרונה טרם צאתה לאנטרקטיקה.
משם, הפליגה המשלחת ושטה אל מרחבי ים ודל מתוך כוונה להגיע לחופיו הדרומיים אשר יהוו עבורה נקודת יציאה למסע יבשתי אשר יחצה את יבשת אנטרקטיקה ממערב למזרח.

קרחוני הענק המכסים את ים ודל ברוב ימות השנה, כלאו את האנדיורנס ומנעו את המשך תנועתה בהיעדר נתיבי מים אשר יכולים להוות פתח חילוץ עבורה. הספינה הפכה לחלק אינטגרלי מהקרחון בו נכלאה, אשר נע כשאר הקרחונים בים זה במסלול מעגלי אשר מסחרר את המים והקרח במפרץ הגדול שבין חצי האי פאלמר (חצי האי האנטרקטי) וארץ המלכה מוד.

בהמשך, לא עמד גוף הספינה בלחץ הקרחון והיא החלה נשברת ושוקעת בהדרגה. חברי המשלחת עברו לחיות על מצוף הקרח הענק תוך שהם מעבירים עליו את חודשי החורף הארקטי, ניזונים מציד כלבי ים ופינגווינים ונתונים לחסדי הזרם והרוחות אשר הניעו את הקרחון שהפך לביתם, במסלול המעגלי של ים ודל.
מסעם ממשיך עם נטישת הקרחון בסירות ההצלה שחילצו מהאנדיורנס ובשיט הרה סכנות עד שהגיעו לצמד האיים קלרנס ואלפאנט (אי הפיל) הנמצאים כשמונה מאות מייל דרומית מערבית לג'ורגיה הדרומית, ומצאו מחסה על האחרון. מדובר בצמד איים שאינם מיושבים, מכוסים בקרח מרבית ימות השנה ונתונים למשטר רוחות וסופות רציף.
לאחר פרק זמן מסוים מפליג שקלטון עם חמישה מאנשיו על אחת מסירות ההצלה ומשאיר 22 מחברי המשלחת בהמתנה לשובו עם כח חילוץ, בהנחה ותקווה שיצלח את תלאות הדרך.

לאחר מסע ימי בלתי נתפש בתעוזתו על גבי סירה מאי הפיל לג'ורג'יה הדרומית, הוא מצליח לעגון בצידו המערבי של האי וכדי להגיע לנמל ספינות ציד הלוויתנים הנמצא בעברו המזרחי, הוא חוצה בדרך היבשה, לראשונה בהיסטוריה, את ג'ורג'יה הדרומית כשהוא עובר רגלית רכסי הרים תלולים, מושלגים וקפואים. בסופו של דבר הם מצליחים להגיע לנמל ספינות הלוויתנים ומשם מתחיל פרק ארגון משלחת החילוץ אשר גם אותה מוביל שקלטון להצלת 22 חבריו שנותרו על אי הפיל. כאמור, מדובר במסע של שנתיים ימים מרגע יציאתם לדרך מג'ורג'יה הדרומית ועד לחילוץ כלל אנשי המשלחת.

הספר מבוסס על עבודת נמלים לאיסוף החומרים השונים על ידי הכותב, אלפרד לנסינג, הכולל בין היתר את יומני אנשי הצוות ואת התחקיר אשר ביצעו מרגרט וג'יימס פישר נורתהאמפטון אשר כתבו את הספר "Shkeleton and the Antarctic".

נושא יומני אנשי הצוות, ראוי שתוקדש לו תשומת לב פרטנית: מעבר לאירועים הכרונולוגיים אשר ניתן ללמוד מהם על קורותיה של המשלחת, הם חושפים פרספקטיבות שונות וזוויות מבט סובייקטיביות של כל אחד מכותבי היומנים. בין היתר ניתן ללמוד מהם על החוסן האישי שבא לידי ביטוי במהלך המסע המפרך ובעיקר על ההתמודדות עם אי הודאות הכמעט תמידית לגבי סיכוייהם להינצל. אין ספק שדמותו של שקלטון לא רק כראש המשלחת אלא בעיקר כמנהיג האנשים היתה גורם מרכזי וקריטי לחזרתם בשלום מהפלנטה האחרת.

אך טבעי הוא שהספר "אנדיורוס" נבחר על ידי הרמטכ"ל בשנת 2018 לחלוקה לסגל הפיקוד הבכיר של צה"ל. מדובר בעלילה הרואית, על גבול המדע הבדיוני אשר מקפלת בתוכה מנהיגות, נחישות, עמידה במשימה ועשיית הכל להשבת האנשים הביתה בשלום – ערכים המוטמעים במסמך "רוח צה"ל".

במהלך מרץ 2022 אותרה האנדיורנס על ידי משלחת ששמה אנדיורנס 22 - Endurance22 mission שהובלה על ידי חוקר הקוטב John Shears על סיפון אניית המחקר S.A. Agulhas.

לאחר קריאת הספר, המראה של אניית המחקר מודל 2022 העשויה פלדה המפלחת את קרחוני ים ודל בקלילות ומורידה כלי מחקר תת מימי לא מאוייש הנשלט מרחוק, כדי לאתר ולצלם את האנדיורנס בקרקעית, רק מדגיש את הבלתי יאומן שבמסעה של משלחת האנדיורנס 1914.

הנאה צרופה.

להלן קישור לסיקור משלחת המחקר ממרץ 2022:
https://www.marinetechnologynews.com/news/shackleton-endurance-found-beneath-617949

הספר לא מומלץ לקריאה למי שמתכנן להפליג באוניה לאנטארטיקה... :)
סיפורה של משלחת אנגלית שיוצאת לאנטראטיקה וההסתבכות שלה כשבשלב מסוים הם מגיעים למבוי סתום כאשר האוניה נתקלת בין קרחונים ואינה יכולה להתקדם - לא יכולים להפליג בגלל ריבוי הקרחונים שחוסמים את המעברים, דבר שמאלץ אותם להיפרד מהאוניה, להתמקם ולהקים מחנה על קרחונים שתמיד נסדקים באיזשהו שלב, מתפצלים ואינם בטוחים
בתחילת הספר כתוב שהקפטן אסף אנשים לפי תחושת בטנו , מסתבר שהצליח לבחור אותם אחד -אחד באופן מוצלח (למעט אחד שקיטר וניסה להתחמק מהמשימות) , הצוות פשוט תיפקד בצורה טובה ושיתף פעולה עם כל החלטה שננקטה. פשוט צוות לעניין.
התנהלות הקפטן והמשלחת לגבי ניהול מלאי, התנהלותם עם כלבי המשלחת עקב המצב הלא וודאי...
לרגע חשבו שיגוועו ברעב ,ורגע לאחר מכן מצאו עצמם מוקפים בהמון בעלי חיים ופינגווינים - המצב השתנה כל רגע, כמו הרוחות הסוערות וגלי הים החזקים שכל רגע החליפו כיוון.
היתקלויות עם חיות ענקיות ומוזרות , רוחות וסערות אינסופיים , בקושי היה להם מחסה מעליהם, היטלטלות על הסירות לכאן ולשם כאשר הים הוא השולט בחייהם. אנשים מברזל הראויים לכבוד על התמודדותם.

#
הסיפור הלא-יאומן על המשלחת האימפריאלית לאנטארטיקה, שהתארגנה (מימון, ציוד, בניית ספינה עמידה לקרחונים) ויצאה לדרכה ימים ספורים לפני הכרזת מלחמת העולם הראשונה ב-1914. המשלחת כללה 29 אנשים כולל נוסע סמוי, בראשות (סר) ארנסט שקלטון.

רבים כתבו לפני על מסע ההישרדות המופלא שעברו חברי המשלחת שספינתם נתקעה ובוקעה בקרח דחוס, הזעקת עזרה לא היתה אפשרית, גם מחוסר באמצעים טכניים וגם כי העולם היה עסוק במלחמה ולא בהצלת משלחות אבודות. אנשי המשלחת התמודדו חודשים ארוכים בנוף אלים ולא-סלחני, מחסור בציוד, משבר אחרי משבר, תכנון לוגיסטי מקיף לכל פעולה טריוויאלית. ציד מזון והכנתו לא תמיד היה אפשרי, בניית מחנה על הקרח מסוכנת, שכן קרחונים דרכם להיסדק והטיל את יושביהם לים הקפוא. יצורים רצחניים - החיים במים אבל צדים ביבשה – הוסיפו מימד אימה-סוריאליסטי לדרמה.

את תשומת לבי בספר ההישרדות המרתק הזה צד נושא המנהיגות. כל התנאים הבלתי אפשריים שמניתי, והרבים שלא הזכרתי, היו גורמים להשמדת המשלחת, רובה או כולה. מכירים סיפורי הישרדות דומים, בהם חלק גדול מהמשתתפים, או כולם, מתו. המשלחת הזו הצליחה להגיע בחיים לסוף הטוב של הסיפור. וההבדל, לדעתי, כולו לזכות מנהיגות מצויינת וידע בניהול אנשים של שקלטון.
שמעתי המון תיאורים של ראיון-עבודה המקובל בימינו. אורכו לא פחות משעה, לפעמים כפול מזה. המועמד עובר סידרת ראיונות, עם סידרת מראיינים. המראיין/ים שואל/ים שאלות קשות, חד/ים חידות-היגיון, מתקיל/ים את המועמד בתחומים שהוא לא מכיר, גורם/ים למועמד מבוכה וחוסר נוחות כדי "להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו" (שזו שטות ברמה אולימפית, אם יותר לי...) ובסופו של עניין כששואלים, מוצאים התאמה טובה של כ-50% מכלל המועמדים. שקלטון בחר את האנשים למשלחתו – מדענים, רופאים, ימאים, נגר, טבח, בראיונות שארכו לכל היותר 5 דקות. השאלות - אם נשאלו - היו טריוויאליות, (עזר שהיו לו כעשרים מועמדים לכל מקום פנוי). שני מועמדים התבררו כטעות והוחלפו מיד. במדד התוצאה – הוא בחר את אנשיו בהצלחה של כמעט 100%, הם הצליחו להתמודד עם מצבי חירום ותנאים לא-יאומנו על הצד הטוב ביותר, ונשארו בחיים במסע הישרדות הרואי (ללא מצלמות, סמארטפונים וקהל באולפן).

שקלטון לא היה חף מטעויות בשיקול. למרות זהירותו ויכולת התכנון שלו נתן לעתים עדיפות לאופטימיות לא מבוססת והתעלם מהמציאות. אך הוא הצליח לבסס מנהיגות ברורה ללא שימוש בכוח ובאמצעי ענישה, תוך רתימת אנשיו למחוייבות אין-סופית, לנכונות לתת הכל ועוד קצת עבור המטרה. הוא הצליח להתמודד עם תנאים קשים עד בלתי אפשריים, שיעמום של הקבוצה לאורך זמן רב. רעב וקפיאה בקור, כאשר למרבה הפלא בקבוצה הזו היו מעט ריבים שאף אחד מהם לא היה קטלני, מה שכמעט הכרחי בקבוצה סגורה המתמודדת עם חיים כאלה לאורך כשנתיים.

ואלה הן פני המנהיג:
הוא אינו חושש להשתמש בסמכות אך נמנע מלהשתמש בה לצורך האדרתו האישית.
הסמכות – והאחריות הרבה הבאה איתה – אינן כלי לטובות הנאה עבורו. להיפך: הן מטילות עליו עול כבד, אותו הוא נושא לבדו.
הוא מבין אנשים. אינו מבקש את אהבתם או תמיכתם. יודע איך להציב את האדם הנכון במקום הנכון.
סמכותו אינה מתבססת על אלימות, הפחדה או עונשים. היא עובדה המתבססת על שיכנוע ושיתוף פעולה ובניית מסגרות-משנה יעילות.
הוא מבין את חשיבות המורל, מבין ופועל להטלת משימות על הצוות, מבין ופועל למניעת סכסוכים חמורים בצוות.

מי שמעוניין באנטי-תזה של מנהיגותו של שקלטון מוזמן לקרוא את "פרשת בטאווייה" של סימון לייס. ההמלצה תקפה גם לפוליטיקאים מכהנים.


0

"כשראה סורל את שלושת האנשים הוא נרתע לרגע ואז התפשטה הבעת תדהמה על פניו...
'מי אתם, לעזאזל'?
האיש שניצב במרכז החבורה צעד צעד אחד קדימה.
'שמי שקלטון' אמר בשקט.
יש אומרים שסורל הסב פניו ופרץ בבכי".
השלושה היו בבגדים קרועים, שיערם ארוך, חזותם פרועה ואומרת סבל.
זו היתה תחילת הסוף של אודיסאה בלתי נתפסת.

דמיינו ספינה באורך 44 מטר תקועה בשדה קרח ששטחו כ-2.5 מיליון קמ"ר. חלקיק מיקרוסקופי. גרגר אבק. זוהי ה'אנדיורנס' (סיבולת), ספינה איתנה עליה הפליגה משלחת בריטית המונה 28 איש כולל שני רופאים, בעלי מלאכה ויורדי ים מנוסים בראשות ארנסט שקלטון לנקודת יציאה למסע חציית אנטרקטיקה ולא הגיעה ליעדה. לאחר חודשים של לחץ טונות קרח רבות אפסה התקווה וצוותה נאלץ לנטוש טרם תתרסק.
1915. רחוק מאד מלהיות העולם שאנו מכירים היום של חילוץ מוטס ותקשורת יעילה.
ומתחילה הסאגה האמיתית. מסע ארוך ונואש באזור חסר רחמים ויעדם האי פולט, חוף מבטחים, תוך ניווט בעזרת סקסטנט. חלק מהציוד נגרר על ידי מזחלות רתומות לכלבים. את התנאים האכזריים קשה באמת להבין. מזג האוויר מתחלף בין קור נורא לחום עם יתרונותיהם וחסרונותיהם. בקור חודר עצמות קל לנוע על הקרח. בחום נעים יותר אך השלג והקרח נמסים והדשדוש בהם מפרך. שינה מועטה ומקוטעת בשל הצפיפות, שקי השינה והבגדים הרטובים. עשיית הצרכים היא סיוט נוסף. אויב קשה הם רוחות פרא מקפיאות המגיעות למהירות של מעל 100 קמ"ש והודפות לכיוונים שונים את גוש הקרח הענק עליו הם נמצאים חלק מהזמן.
הם נתונים לחסדי הרוח, הזרמים המתעתעים וקרחונים מדי פעם גם אחרי שירדו מהקרח לסירותיהם, מנווטים כמיטב יכולתם.
המזון והשתיה שנפרקו מהספינה טרם טביעתה בנוסף לציד בעלי חיים והמסת שלג וקרח אינם תמיד מספיקים למגר את הרעב והצמא.
פציעות, כאבים, דלקות, שרירים מאומצים עד קצה גבול היכולת. גם לאחר שנחתו על אי שלא היה יעדם מצבם קשה למרות מעין בקתה שהקימו. שהות קצרה בחוץ בסערה הינה קשה במיוחד. אחד מהם איבד שתי שיניים לאחר שעוגן שעף ברוח חזקה הוטח בפניו.
ה-1 לאוגוסט 1916, שנתיים בדיוק מאז עזבה האנדיורנס את לונדון. חודשים לאחר שיצאו שקלטון וכמה אנשי צוות בסירה למסע ארוך הַרֵה סכנה בתקווה לגייס חילוץ לנותרים מאחור, שאין להם דרך לדעת אם יצליחו או לא.
סיפור אמיתי ומדהים על השרדות באחד המקומות הקשים בעולם. אנשים מרקע שונה שהמבוגר ביניהם בן קרוב לשישים נאלצים להתאחד, להיאחז בחיים בשיניים וציפורניים. לשמור איכשהו על השפיות ולתפקד גם בעייפות ושחיקה. יומני חברי המשלחת מביאים פרטים טכניים, תקוות בצד רטינות נגד שקלטון שאין ספק במנהיגותו ונסיונו אך לעתים מקבל החלטות פזיזות ולא סובל גילויי חולשה. "די טיפשי...בהתחשב בכך ששום דבר לא עבד עד עכשיו כמו שציפה" כתב גרינסטריט. המחשה לקושי נכתבת ביומנו של וורסלי המנוסה המשתתף במשלחת החילוץ- "נעשו שקי השינה העשויים עור אייל הצפון למין ערבוביה חלקלקה, מגעילה, סחבתית ללא תקנה".
למרות שיש משהו טכני למדי בכתיבה הספר הפוגמת מעט לטעמי הוא ממחיש את הבלתי אפשרי.
אפשר לראות דמיון לסיפורם האמיתי של ניצולי האנדים ששרדו 70 יום בשבר מטוס בקור נורא, חולי וצפיפות וגם ארגנו משלחת הצלה.
או לסכם בשורה מתוך 'מלך עכברוש'- "אתם סבלתם את הבלתי נסבל ועמדתם בבלתי עמיד".