שיא הכנות, שונאת את המשחק אמת או חובה.
יש לי רצון לא להיות ספר פתוח וחובות יכולות להיות הרסניות. רק שבניגוד לבחירה שניתנת בזמן פגישה עם חברים, למשחק הזה כולם נגררו.
אני צריכה להסביר את הספר?
טוב נו, רק בשביל הקטע.
שלוש דמויות מוצגות לנו כדמויות ראשיות, ועוד כמה משניות שמוכרות לנו מהספר הקודם. מייב, נוקס ופיבי. שלושתם מתחילים להתחבר ולהפוך למין חבורה בזמן המשחק. כמובן שיש את השיט הרגיל של התיכון והשיט המתקדם שנועד למתוח אותנו - אבל בכללי זה ספר שמתמקד בהודעות של המשחק ובהשלכות שלו על החיים של הדמויות.
אז בואו נתחיל לפרק אותו, shall we?
על הכריכה של הספר, בה מופיעים ארבע דמויות למרות שיש רק שלוש דמויות עיקריות, יש את הסימן האהוב על כולנו: "סיפור מהעולם האמיתי על החיים שלנו".
בוא אני אגיד לכם את זה, אם יש משהו שהסופרת הזאת לא נתנה לנו זה סיפור מהעולם האמיתי על החיים של ליטרלי אף אחד אלא אם כן מחשיבים את התסריטים שקורים בראש של כולנו מידי פעם בלי שום סיבה הגיונית.
כי ליטרלי שום דבר שקרה בספר הזה גרם לי להטות את הראש בהזדהות ולהגיד, "אה כן זה דבר הגיוני ונורמלי, תגובה מציאותית כמובן והתקדמות עלילית שלא מדליקה אצלי נורות אדומות מאי האפשרות שדבר כזה יקרה חוץ מהקומדיות רומנטיות או ספרים לא מהעולם האמיתי."
נמשיך ממייב, שבמהלך הספר חששה שהסרטן שלה חזר, פרט מידע שנודע לנו בספר הראשון ותפקד בתור פרט מידע שנורא השפיע על חייה. ובמקום לדבר עם ההורים שלה, עם אחותה, עם החבר הכי טוב שלה, עם מישהו - היא פשוט אומרת, "לא בא לי להרוס את החיים של המשפחה שלי אז אני פשוט אשאר עם יותר מדי אזהרות לגבי המצב שלי, אקווה לא למות ואם כן אז בהצלחה למשפחה שלי להתגבר." אחרי כל מה שקרה לה בעבר.
ואז יש את פיבי, שמתמודדות עם קשר לא חזק עם אחותה בגלל אביה המת, עם אי יציבות בקשר עם אחיה הגאון ועם אמא שנמצאת בתמונה בדיוק כמו שפיבי ואחותה ניהלו שיחה אחת הגיונית במהלך הספר.
ונוקס, הדמות אולי הכי טובה בספר (וגם לא) שבכל זאת גרם לי להגיד, "שנייה, מה." כי תכלס עשה הכל וכלום והיה קשור לכולם ונחמד אבל גם לא, כאילו מה?
כי מה. מה לעזאזל קרה בספר הזה?
כאילו, שיט אולי יש לה סרטן, מישהו מת, הטרידו אותה מינית, נוקס יכול להיות חתיך אבל הוא לא, פיבי מעל הרמה שלו משום מה, מייב פלייר ומשום מה סולחים לה כי היה לה סרטן.
ונייט וברונווין איכשהו ביחד למרות שמעולם היו בריאים, אה רגע לא, אה רגע כן. שנייה מה?
וכולם אוהבים את קופר בגלל שהוא יודע להגיש ואוהב בנים, ואדי קיימת אבל רק מידי פעם.
כל כך הרבה קצוות פתוחים, כל כך הרבה דמויות שמקדמות את העלילה אבל בקושי נמצאות בתמונה. הפתירה של המשוואה בקושי התרחשה, ובום, הנה שם, כתובת, בית קפה מול הבית, מספר כלבים ומשקפת שמשום מה נוקס סוחב בתיק...?
ובאמת שזה רעיון טוב, באמת ששוב הסופרת לוקחת רעיון גאוני עם פלוט טוויסט נהדר והורסת אותו בעזרת דמויות חסרות אישיות שמתבלבלות אחת עם השנייה ולא מתקדמות בכלל מהפרק הראשון חוץ מהעובדה שלכולם יש פאקינג בן/בת זוג. וכמובן בסיס מעולה שנהרס בגלל דמות משנית שאין קשר בינה לבין הדמות "הרעה", אי התקדמות כללית של העלילה והבלגן הרגיל שקורה. וכאילו, העובדה שכל כך הרבה קורה והסופרת לא מצליחה לבנות שום מתח.
ברצינות, קראתי את הספר על אוטומט בלבד. כי רציתי להבין מה קורה ולא כי הייתי כזה, "שיט, שיט, שיט. מה עכשיו?"
כי אתה קורא ויודע ששום דבר הוא לא תמידי, וגם מוות של דמות נהפך למינורי למרות שהרבה שיט קרה מזה. ומישהו נפצע ועוד אחת ופתאום יש... טוב. יש הרבה. כך כך הרבה ששום דבר כבר לא משנה. כל דבר שבספר רגיל יכול לגרום לבן אדם לקלוט שהכל יכול להיהרס עכשיו גורם לי פשוט להרים גבות ולהגיד, "נו טוב, איך מייב הגאונה ונוקס המקסים הולכים להתמודד עם זה עכשיו?" כי זה כל האישיות שלהם.
ואני רוצה להגיד שנהניתי, אבל 70 עמודים לפני סוף הספר ונאנחתי מכמה הוא אינסופי ומרגיש חסר פואנטה למרות שקורה כל כך הרבה. וכאילו, כן. סיפור טוב, רעיון טוב. אבל הביצוע הורס, ברצינות שזאת הסיבה היחידה שסיימתי את הספר עם סוף באמת מעולה והתגובה שלי הייתה, "אה." כי הספר היה כל כך מתיש ולא מציאותי שאי אפשר להגיד שסיימתי את הספר ואמרתי לעצמי שזו הייתה בחירה טובה של קנייה ב98 שקל.
אני מרגישה כמו מורה שמדברת עם תלמיד של 60 ואומרת שיש פוטנציאל, כמו שאמרתי על הספר הראשון של הסדרה. שהרבה יותר טוב אגב, כי יש קו כללי של עלילה ובמשך הספר אשכרה מתקדמים לאיפשהו ואין כל כך הרבה תשומת לב לחיי האהבה של הדמויות שלפחות היו להן אישיות (בנאלית בטירוף ומלאת סטראוטיפים אבל עדיין) ולפחות בסוף הספר היה אפשר לראות לפחות אצל אדי איזה שינוי חיובי. והספר הזה זה יותר כמו, הם היו זוג, הם לא, חברים הכי טובים לנצח, היא פגעה בו, הם לא מדברים, אולי יש לה סרטן, חברים הכי טובים לנצח, הוא יכול להיות חתיך, מרפסת, סוף הספר.
אה כן, ויש משחק אמת או חובה קריפי שמסכן את חיי כולם.
אז שוב, ספר טוב מבחינה רעיונית. שווה קריאה רק בגלל ההתקדמות העלילית שקורית בזכות חלק מהדמויות שאשכרה שוות משהו. אבל אל תצפו לדמויות שובות לב ומיוחדות או לסיפור מיוחד עם הדמויות מהספר הקודם. שמידי פעם צצו בסיפור והסיבה היחידה שהספר הזה הוא "הוא ספר המשך" זה חצי מניע מאחת הדמויות. כאילו, GIVE ME A BREAK.
ואגב, כמה אפשר לגרום לדמויות לבכות בלי לגרום לקוראים לגלגל עיניים על הפתטיות?
